אחרות

אחרוּת (Otherness) והאחר (The Other)

אז אל תפחד ואל תביט מהצד, לא, כי אתה לא לבד

עם הפנים אל האחר, גלה את עצמך, עם הפנים אל האחר

"האחר" מתוך האלבום "האחר", ברי סחרוף (2001)

Us and them, And after all were only ordinary men

[אנחנו והם, ואחרי הכל, אנחנו רק אנשים רגילים]

Us and them, מתוך האלבום The Dark Side of the Moon, פינק פלויד (1973)

כדי להבין את המקום המיוחד אליו הגיע הקולנוע הישראלי בעשור האחרון, עלינו להסב לרגע את תשומת ליבנו אל רעיון שהופיע בחשיבה ובכתיבה בתרבות המערב רק במחצית השנייה של המאה ה-20, למרות שכשאציג אותו, אני בטוח שהוא יישמע לא רק מוכר אלא גם קצת מובן מאליו, ויחד עם זאת – יש בו עוצמה גדולה. יש לציין, כבר בהתחלה, שזה רעיון פוסט-מודרני (גם מבחינת התקופה שבה נוסח, וגם מבחינת הסיווג שלו לקטגוריות של חשיבה). על כך אני ארחיב על כך בהמשך.

הכוונה היא לרעיון האחרוּת (באנגלית Otherness). האחרוּת היא צורה שבה אנחנו מארגנים את העולם, והיא עובדת הן ברמה האישית (רמת הפרט, הרמה שבה כל אחד מאיתנו מסתכל על העולם), והן ברמה החברתית (למשל רמת השבט, או רמת העדה, או רמת המדינה). כולנו, בסופו של דבר, מנסים להבין את העולם שסביבנו – באופן מודע או לא מודע. אחד המרכיבים החשובים ביותר בהבנה שלנו את העולם קשורה בזהות: מי אני? מה מגדיר אותי? למה/למי אני שייך?

אלה שאלות שנשאלו מאז ומעולם, והתשובות עליהן היו בדרך כלל פשוטות מאוד, ומורכבות מכינויים והשתייכויות שנות, כגון – שם פרטי ושם משפחה, שיוך אתני (עדתי), שיוך לאומי, שיוך משפחתי (אני הבן/בת של...הנכד/ה של...אח/אחות של...) וכן הלאה. כולנו, בשלב זה או אחר, נתנו על כך את הדעת – באופן פרטי, כחלק מעבודת שורשים, כחלק מסדנת זהות, כחלק מויכוח או דיון, וכן הלאה.

הוגים רבים עסקו במנגנון זה של ההגדרה העצמית, והגיעו למסקנה (הלא מפתיעה) הבאה:

אני מגדיר את עצמי באמצעות מי שאני לא.

זה כשלעצמו אינו רעיון חדש, וכאמור גם לא מהפכני או חדשני במיוחד: אני מסתכל על העולם סביבי, וברגע שאני יודע להגיד מה אני לא, אני יכול גם להגיד מה אני כן.

אז איפה החידוש הגדול כאן, ואיך זה קשור לפוסט-מודרניזם?

אם נחשוב רגע, לצורך הדוגמה, איך מלמדים אותנו לחשוב בעבודת השורשים בכיתה ז', נראה שיש כאן משהו קצת מטעה:

בעבודת השורשים מבקשים מאיתנו לצייר סדרה של מעגלים. במעגל הפנימי נמצא אני, ומחוצה לו המעגל של משפחתי, ומחוצה לו המעגל שלהקהילה, ומחוצה לו המעגל של המדינה (ומחוצה לו המעגל שלהאנושות. לעתים קרובות נוטים להשמיט את המעגל הזה, שהוא בעיני חשוב מאוד...אבל זה לא ממש העניין כרגע). מה שמטעה כאן הוא שצורת החשיבה הזו יוצרת את האשליה כאילו אני מרכז העולם. הרי מה שנמצא במרכז כל המעגלים האלה, זה אני. וכולנו, אחרי שהתבגרנו קצת, יודעים שזה לא באמת ככה. זה אולי נראה ככה כשאנחנו צעירים, אבל עם הגיל אנחנו מבינים שיש עוד אנשים סביבנו, וכל אחד מהם הוא אדם כשלעצמו, ויש לו זכות קיום שהיא בלתי תלויה בי, כלומר – הוא לא רק חלק מהמעגלים שמקיפים אותי.

עכשיו ניקח את זה למחוזות של ביקורת התרבות, ונחשוב על הרעיונות האלה במונחים פוסט-מודרניים: עד למחצית השנייה של המאה ה-20, התפיסה השלטת בנוגע לזהות ולעיצוב הזהות הייתה: יש אני, אני שייך למעגל כלשהו, וסביבי יש מעגלים אחרים, ההולכים ומתרחקים. אבל המעגל הזה הוא לא חסר חשיבות כשלעצמו – מאוד חשוב באיזה מעגל אני נמצא. האם אני במעגל הפנימי, זה של המלך ומשפחתו? האם אני (ומשפחתי) שייכים למעגל החיצוני מעט יותר, זה של האצולה? או האם אני שייך למעגל הרחב והחיצוני הרבה יותר, זה של פשוטי העם? כלומר – לאיזה מעגל מעמדי אני שייך?

והאם אני שייך ללאום הצרפתי? כלומר שכל שאר הלאומים מקיפים אותי, נמצאים סביבי?

בתפיסה הקלאסית, כפי שכבר ראינו בהקשרים אחרים, יש היררכיה ברורה: יש את הנעלים, העשירים ובעלי החשיבות, ויש את הנעלים והחשובים פחות, ויש גם את הלא-נעלים ולא חשובים בכלל.

נדלג לצורך העניין על המודרניזם[1] בהקשר זה, ונקפוץ ישר לפוסט-מודרניזם. אתם כבר יכולים לנחש: בתפיסת עיצוב הזהות הפוסט-מודרנית, אין היררכיה. למעשה, הפוסט-סטרוקטורליסטים, שהם קבוצת חזקה מאוד של הוגים בתוך הפוסט-מודרניזם, טוענים שאין בכלל דבר כזה זהות, לפחות במובן שאנחנו רגילים לדבר עליו. מבחינתם (וגם מבחינתנו כרגע), אין שום דבר מוחלט. כל מה שיש זה שיח (Discourse), שמורכב מאוסף של טקסטים. טקסט, לפי התפיסה הזו, זה כל דבר שהוא מעשה ידי אדם. זה סרט, וזה ספר, וזה עיתון, וזה שיעור בבית-ספר, וזה החינוך שההורים שלכם נותנים לכם. בני אדם מסבירים אחד לשני ולעצמם את העולם. הם חושבים שההסברים האלה מוחלטים, שיש טוב ויש רע, שיש מציאות ודמיון, שיש אני ואתה. אבל אין באמת, כי ההסברים שאנחנו נותנים לדברים הם כשלעצמם טקסט, הם כשלעצמם נכתבו על ידי מישהו (שימו לב שכמו למילה "טקסט", גם למילה "כתיבה" יש בפוסט-מודרניזם פירוש מאוד רחב – אפשר אפילו לומר שכתיבה היא כל סוג של חשיבה אנושית).

אז הזהות גם היא לא יותר מטקסט, שהוא חלק משיח, שהוא שיטה לארגון העולם. יש הרבה צורות כאלה של שיח, ואף אחת מהן לא נכונה בהכרח יותר מהשנייה. הכל הוא בעצם הבְנַייה – כל מה שאני יודע על העולם אני יודע כי סיפרו לי, או כי חשבתי על כך בעצמי, אבל זה בכל מקרה תוצאה של החשיבה שלי, שהיא פעולה אנושית, ולכן סובייקטיבית, ולכן לא מוחלטת.

דוגמאות לשיח? התרבות הישראלית (היהודית) היא שיח אחד. התרבות הערבית-ישראלית היא שיח אחר. התרבות הערבית-פלסטינית היא שיח שלישי. כיוון שהן לא זהות זו לזו, כל אחת מהתפיסות האלה גם מארגנת את העולם אחרת, ומספרת לעצמה סיפורים (נראטיבים) אחרים, פועלת בכפוף לעקרונות אחרים. בתפיסה הפוסט-מודרנית, אף אחת מצורות השיח האלה אינה נכונה או לא נכונה. הן פשוט קיימות. נכון שהתפיסות השונות לעתים קרובות מתחרות ומתעמתות זו עם זו, ונכון שלא כל התפיסות נמצאות באותו סטטוס של כוח – יש תפיסות דומיננטיות יותר ופחות, יש תפיסות שנמצאות בצד השולט ובעל הכוח ואחרות בצד הנשלט. אבל זה לא הופך לא את זו לנכונה, וגם לא את זו או את זו.

חשיבה כזו יכולה מאוד להרגיז, כי היא מערערת את כל מה שאנחנו חושבים שהוא נכון, את כל מה שאנחנו מאמינים בו. אבל יש בה, כפי שכבר ציינתי במקום אחר ובהקשר אחר, גם חופש ושחרור גדולים. ויש בה, אם רוצים למצוא אותה, גם מידה לא מבוטלת של תקווה. מדוע?

אנחנו חוזרים לאני ולאחר. אני רואה את האחר, ואני יודע שהוא לא אני. וכך אני גם יודע מי אני. אבל עכשיו, כשאני יודע שזו רק צורה של ארגון העולם, זה רק עוד טקסט, אני משוחרר מכל מיני תפיסות נוקשות ואלימות שאולי אחזו בי קודם. אני יודע שאני לא טוב ממנו, וגם הוא לא טוב ממני. השונות שלנו היא רק הדרך שלנו להסביר לעצמנו מי אנחנו. ואני יכול גם להסתכל על העולם מנקודת מבטו, כי אני יודע שזו רק נקודת מבט. אני לא צריך לפחד להסתכל על העולם מנקודת מבטו, כי מה כבר יכול לקרות? אני אגלה משהו שלא ידעתי קודם? אולי. אבל מה שאגלה לא יהיה נכון יותר (או פחות) ממה שאני כבר יודע. הוא רק יהיה...אחר.

[1] אנחנו מדלגים כאן על המודרניזם כי כדי להבין את ההקשר המודרניסטי כאן צריך להיכנס להסברים על הפילוסופיה של ההיסטוריה, על מלחמת המעמדות, על הֶגֶל ועל מארקס, ולא כאן המקום. מדי פעם תמצאו אזכורים לכך בכל מיני מקומות, אז אולי תצליחו לעשות חלק מהקישורים בכוחות עצמכם.