טשטוש גבולות בין עלילתי לתיעודי

בקולנוע ובטלוויזיה של השנים האחרונות ניתן להבחין בזליגה מתמדת בין העולם העלילתי לעולם הדוקומנטרי.

הדבר מתבטא הן בסרטים ובסדרות עלילתיים המתחפשים לסרטים/סדרות תיעודיים, הן בסרטים תיעודיים השואלים אלמנטים מן הקולנוע העלילתי, והן בשלל אפשרויות נוספות בין הקטבים הללו, כך שהעלילתי והדוקומנטרי מתערבבים זה בזה והסרטים (והסדרות) מקשים על שיבוצם בתוך קטגוריה ברורה ומובהקת.

הסיבות לכך הן רבות, וביניהן ניתן למנות:

א. הוזלת אמצעי ההפקה (מצלמות קלות, מערכות עריכה זולות, קלות ועלות נמוכה של אמצעים ליצירת אפקטים מיוחדים) – המאפשרים הן את יצירתם של סרטים עלילתיים והן את יצירתם של סרטים דוקומנטריים דלי אמצעים

ב. הלך הרוח הפוסט-מודרני השם ללעג כל סוג של ניסיון קטלוג, ומעלה על נס את שבירת המוסכמות וטשטוש הגבולות וההגדרות

ג. השבר האונטולוגי המודרניסטי, המצביע על כך שאין באמת דרך חד-משמעית ומוחלטת לקבוע מהי מציאות, מהי האמת ומהי הבדיה.

(אונטולוגיה=תורת היש, הקיים. זהו זרם מרכזי בפילוסופיה, שהשאלה שלו היא "מה קיים, מה נמצא בעולם". למשל - האם מה שקיים בעולם הוא המציאות, או שאולי מדובר באשליה, או בחלום, או בדמיון. הצילום היה אמור לכאורה לפתור את השאלה הזו, כי הצילום אמור להיות הוכחה למה שיש, למה שמצולם. אבל עם הזמן התבררה העובדה המדכדכת שגם הצילום אינו מסוגל לספק הוכחה חותכת לקיומה של המציאות, מה שהוביל בסופו של דבר לתפיסה הפוסט-מודרנית לפיה אין למעשה מציאות, יש רק עשרות שברים והשתקפויות, נראטיבים ונקודות מבט, והמציאות היא בכלל "מציאות".)

ד. עליית כוחו של הריאליטי כז'אנר טלוויזיוני, המטשטש את הגבולות בין התרחיש הקבוע מראש (המאפיין את הקולנוע העלילתי) לבין ההתרחשות המציאותית הספונטנית (המאפיינת את הקולנוע הדוקומנטרי).

מאפיינים דוקומנטריים שנפוצים בקולנוע/הטלוויזיה העלילתית:

א. שימוש במצלמת כתף כמו דוקומנטרית

ב. שימוש בכותרות עם שמות של דמויות

ג. פנייה ומודעות למצלמה

דוגמה ל-א', ב' ו-ג': סדרת הטלוויזיה "משפחה מודרנית"; "זליג" (וודי אלן, 1983)

ד. עלילה הממוקמת מאחורי הקלעים של יצירה טלוויזיונית/קולנועית ומוצגת כמו תיעוד.

דוגמה: סדרת הטלוויזיה "הפמליה"; סדרת הטלוויזיה "מוצארט בג'ונגל" (פרק הכלא). כמו כן, בסדרות מסוג זה מופיעים לעתים קרובות אנשים בתפקיד עצמם (כוכבים אורחים), בתוך התסריט הכתוב של הסדרה. בדוגמה כאן - קנייה ווסט מתארח בתפקיד עצמו.

מאפיינים עלילתיים בקולנוע התיעודי:

א. ליהוק של אנשים בתפקיד עצמם ומיקומם בתוך תרחיש כתוב/נשלט (למשל - ריאליטי, אבל לא רק)

דוגמה: "האח הגדול"; "The Trip" (מייקל ווינטרבוטום, 2010)

ב. שחזורים דרמטים המצולמים כמו קולנוע עלילתי, בתוך סרט שהוא למעשה תיעודי.

דוגמה: "המדריך למהפכה" (דורון צברי, 2010)

ג. שימוש באנימציה - אחת התופעות המעניינות והחשובות ביותר בתהליך הזה של מחיקת הגבולות בין העלילתי והתיעודי היא תופעת האנימציה הדוקומנטרית, שהמקרה המפורסם ביותר שלה הוא "ואלס עם באשיר" (ארי פולמן, 2008), אבל יש לה גם דוגמאות נוספות (למשל הסרט "העשרה של שיקגו" מ-2007, שמשלב בין חומרי ארכיון לבין שחזורים דרמטים מונפשים).