הקולנוע האישי/הרגישות החדשה

חור בלבנה (אורי זוהר, 1965) הוא הסרט שייסד את התנועה הקולנועית שכונתה לימים בשם "הרגישות החדשה" או "הקולנוע האישי". הקולנוע האישי הוא התנועה הקולנועית הראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי שסירבה לקחת חלק בנראטיב הלאומי, וגיבוריה הם אינדיווידואליסטים, אנשים שחיים למען עצמם ולא למען המפעל הציוני.

[להרחבה על סרט זה ועל התנועה המכונה "הרגישות החדשה", קראו את מאמרו של אוריאל שוייצר, "הולדתה של תנועה - חור בלבנה"]

תקציר העלילה של "חור בלבנה" בקווים כלליים: צלניק הוא עולה חדש המגיע לישראל ברפסודה.הוא נשלח להפריח את השממה, ומקים קיוסק לממכר לימונדה באמצע המדבר, במקום בו איש לא גר. רגע לפני שהוא עומד להתייאש, מופיע מולו קיוסק מתחרה, אותו מפעיל אדם בשם מזרחי. מזרחי וצלניק הופכים לחברים (וחולקים ביניהם את נשותיהם, שלא ברור אם הן קיימות או שהן בכלל פאטה מורגנה). יחד הם בוראים עיר סרטים באמצע המדבר, שהופכת להיות אנרכיה מוחלטת כאשר כל הדמויות הסטריאוטיפיות של הקולנוע האמריקני הקלאסי (קאובואים, אינדיאנים, גנגסטרים, זונות, קינג קונג, טרזן ועוד) משתלטות על העיר והורסות אותה. בין השאר מופיעות בעיר גם דמויות מן הקולנוע העולמי (סמוראי המגיע מן הקולנוע היפני) והישראלי (ערבים המבקשים פעם אחת להיות הטובים ולא הרעים). כחלק מהאנדרלמוסיה הכללית, האינדיאנים הורגים את מזרחי.

רוח הרפאים של מזרחי אומרת לצלניק שעליו להתחיל מהתחלה, והפעם בצורה מסודרת. צלניק/אורי זוהר (שלא ברור אם הוא מגלם את הדמות או שהוא בעצם עצמו כבמאי) עורך אודישנים למאות נשים המעוניינות לשחק בסרט, ומביא מומחים לתחומים שונים בקולנוע.

בחזרה לעיר הסרטים, קינג קונג מחריב את העיר. מנהיג ציוני מעודד את אנשי הצוותוהשחקנים להקים את העיר מחדש, הפעם מבטון. הוא גם מעודד את הריבוי הדמוגרפי הנחוץ לשם הפרחת השממה. מוקם אוהל רבייה, שבו גברים ונשים נכנסים בשני טורים, ויוצאים מהצד השני כשהנשים בהריון. כאשר מתברר שהנשים בהריון כבר 11 חודשים, אוכלוסיית העיר מתמרדת, ובמקום להרוג את המנהיג תוקפת את צלניק ומזרחי והורגת אותם (בשביל מזרחי זו כבר הפעם השנייה).

בלב הדיונות, רוחותיהם של צלניק ומזרחי מניחות זרים על קבריהם. פרש על סוס חולף בחולות, יורה ברוחות הרפאים והורג אותן (פעם שלישית בשביל מזרחי). ישו הולך על המים וטובע. סוף.

חור בלבנה הוא למעשה הסרט הישראלי הראשון המותח ביקורת ישירה על הציונות ועל הקולנוע הציוני. הסרט, המושפע מסרטי הגל החדש הצרפתי, הוא בעל מבנה רפלקסיבי מודרניסטי של סרט בתוך סרט מצד אחד, ואירוניה ביחס לשיח הציוני מצד שני.

את המבנה הרפלקסיבי המודרני ניתן למצוא במספר מאפיינים, החוזרים לכל אורכו של הסרט:

· קיטוע המתמיד של הנראטיב - הסרט אינו בנוי על פי כללי הנראטיב הקלאסי, אלא מורכב מאוסף של אפיזודות (=פרקים, חלקים), שמחוברות זו לזו בקשר עלילתי רופף.

· שימוש מתוחכם ביחסי תמונה פסקול – למשל כאשר צלניק הולך לישון, ומשאיר תמונה שלו בקיוסק כך שתצעק "לימונדה!" גם בהיעדרו. [קישור לוידאו]

· שימוש בכותרות המזכירות לנו שזהו תוצר מלאכותי, כלומר סרט.

· ציטוט שורה ארוכה של סרטים וז'אנרים שמקורם בקולנוע האמריקאי הקלאסי – למשל בעיר הסרטים, המהווה ערבוביה של דמויות מוכרות מסרטים אמריקאים ואחרים.

· שימוש תכוף בפעלולי עריכה שונים – למשל כאשר צלניק מעלים טנק בנקישת אצבע.

· שימוש בסופר-אימפוזיציה (תמונה על תמונה) ופעלולים נוספים השוברים את אשליית המציאות שבלב הייצוג הריאליסטי-הוליוודי.

· השימוש בטכניקות רפלקסיביות מודרניסטיות יוצר מודעות לפעולת הצפייה בסרט – למשל בפתיחת הסרט, כאשר מוצג לונג שוט של הרפסודה עליה שט צלניק, רואים בצד ימין של הפריים יד של אחד מאנשי הצוות שנכנסת, כאילו בטעות, לתוך הפריים. במקומות אחרים אנחנו רואים את צוות הצילום כולו בעת צילום הסצנות השונות.

מודעות זו לאשליה הקולנועית מאפשרת לבמאי לאחד את המישור הקולנועי והמישור הפוליטי, וליצור הקבלה בין האשליה הקולנועית והשיח הפוליטי של האידיאולוגיה והתעמולה הציונית (הפרחת השממה, בניית ערים, הגברת הילודה) המרכיבים את הסרט. גם הסרט וגם השיח הציוני מוצגים כפיקציה, כאשליה, כעולם בדוי. במילים אחרות – אורי זוהר טוען שהסיפור הציוני של העם היהודי המגיע לארץ ישראל, נלחם בערבים ומפריח את השממה, הוא המצאה בדיוק כמו שכל סרט המוצג בקולנוע הוא המצאה. הדבר בא לידי ביטוי בין השאר בהצגה מגוחכת של סיפורים וסיטואציות שהציונות הדגישה והחשיבה כראויות וחשובות. לדוגמה - כבר בסצנות הראשונות בסרט רואים את צלניק יורד מהרפסודה, מנשק את האדמה והאדמה מחזירה לו נשיקה ומשאירה סימן של שפתון על פניו. מדובר בהצגה באור מגוחך את תהליך העלייה אל ארץ הקודש. הסצנה של עולים היורדים מהאונייה ומנשקים את הקרקע הקדושה מוצגת כאן באופן נלעג והומוריסטי. בהמשך הסצנה פוגש צלניק בנמל אליו הגיע אנשים שונים, אבל אלה אינם התושבים המתבקשים של ארץ הקודש (חלוצים עבריים למשל), אלא דמויות סטריאוטיפיות מסרטים - קאובואים, שחקן דרמטי (שאומר רק "להיות או לא להיות"), סמוראי, זונה ועוד.

בנוסף, באופן גלוי, קורא זוהר תגר על הסרטים הלאומיים הציוניים, באמצעות טכניקות המיובאות מהקולנוע המודרניסטי: באחת הסצנות הוא מאפשר לאויב הציונות לקבל את תפקיד 'הטובים' (אבל בתשליל, שיהיו לבנים), ומציג את מנהיגי הציונות באור נלעג. סצנת הראיונות (האודישנים) של השחקניות המועמדות לתפקיד בסרט אומר משהו על פניה של הציונות (מילים ריקות מתוכן) ועל החלומות של הדור הצעיר (להיות סלב, שחקן בסרט).

סרטו של אורי זוהר מציצים (1972), בהתאם לסרטי הגל החדש, עוסק בנושאים קטנים, בנדודים ושוטטות חסרת תכלית, והוא מכיל דיאלוגים שאינם מקדמים עלילה, הלך רוח תזזיתי, אתרי צילום אותנטיים, שימוש בנון-אקטורס, אלתור, דיבור תוך כדי פעולה, אוברלאפינג בסאונד. הסרט עוסק במציצנות כביטוי קולנועי לאינפנטיליות של הגברים הישראלים שבסרט.

הסרט מספר על אלי (אריק איינשטיין), וגוטה (אורי זוהר), שני "נערי חוף" תל אביבים המסרבים להתבגר ולקחת אחריות על חייהם בגיל 30+. הם מרבים להסתובב על חוף הים ובסביבותיו, להתחיל עם בחורות, להשתעשע במעשי שטות ולהתעמת עם המציצים למקלחות הנשים. גוטה הוא מציל ואיש השטח הבלתי מעורער של חוף הים, שם הוא גר בצריף על החוף. אלי הוא נגן רוק'נ'רול מקומי המופיע במועדונים מפוקפקים בתל אביב, שנוהג לאסוף מדי פעם לאחר הופעה בחורה מזדמנת ולהביא אותה לצריף. גוטה, שאין לו הצלחה עם נשים כמו לאלי, מסתפק בלהציץ לאלי דרך חור בקיר הצריף.

אלי מתוסכל מהופעותיו במועדונים המפוקפקים ואף חולם להקים מקום בילוי משלו, אך מחויב לפרנס את אשתו ובתו התינוקת. אשתו, מילי (סימה אליהו), מתוסכלת מבגידותיו הרבות ומהעדרותיו התכופות מהבית בבילוייו עם גוטה, אך בכל זאת אוהבת אותו ואף מנסה לגרום לו לקנא לה.

גוטה מנסה לכפות את עצמו על דינה, הבחורה שאלי הביא אל הצריף, אבל היא מתנגדת לו והוא מגרש אותה. מקס, הבוס שלו בחוף הים נוזף בו על כך שהוא כלומניק חסר מעש.

הסרט נגמר ללא סגירה של ממש: אשתו של אלי חוזרת אליו, למרות שברור שלא יפסיק לבגוד בה. בסצנה האחרונה יושבים אלי וגוטה ושותים קפה, יחד עם אלטמן הקטן - אחד המציצים אותם הם תפסו והשפילו קודם לכן, יחד עם דוידקה ואבי, שני מציצים נוספים. לפתע הם מבחינים בשתי תיירות בלונדיניות מתקרבות. הם מתקרבים אליהם במטרה להתחיל איתן, ואז מתגלה שאלה דוידקה ואבי, מחופשים. הם זורקים נפצים על גוטה ואלי, ונמלטים. אלטמן הקטן עומד מהצד ולועג להם, והם מתחילים לרדוף אחריו. פריז פריים - סוף הסרט.

הסרט מבוסס על אירועים יומיום קטנים ונמנע מתפניות דרמטיות ומתהפוכות קיצוניות. הסיקוונסים "נערמים" זה על גבי זה ולא מניעים זה את זה, והם בעל אופי מקוטע ולא רציף. חוף הים של תל אביב מהווה רקע לשוטטות חסרת התכלית של הדמויות, שהופך גם את העלילה לנטולת מטרה או שיאים דרמטיים כלשהם. הביקורת על הציונות מובעת בא-פוליטיות. בעוד חור בלבנה מותח ביקורת ישירה על הציונות, מציצים מעדיף את ההתעלמות שבשתיקה, הפניית הגב לציונות או לכל נושא פוליטי אחר. יחד עם זאת אין להתעלם מחלקו התחתון של קצה הקרחון: ההתעלמות מהקוד הציוני מהווה את הביקורת נגדה.

במקום הגיבור הפעיל של הקולנוע הציוני, חדור המוטיבציה וההירואי (כדוגמת החלוץ או הלוחם), מופיע במציצים גיבור הנמצא במצב תמידי של נדודים, שוטטות ובטלנות לשמה. גיבורי הסרט אינם עובדים או לומדים, הם אנשי שוליים חסרי מעמד חברתי מוגדר, כשהבסיס הוא צריף לחוף הים. כל אלו מהווים ביטוי חתרני ביחס לערכים ציוניים כמו דת העבודה, הגנה על המולדת, הקרבה, וכד'.

[קישור לוידאו]

הצבר מתגלה כאינפנטיל חסר ערכי מוסר, שאינו משתנה וממשיך באותה שוטטות שאינה מובילה אותו לשום מקום, ורק מכלה את זמנו וחייו, ודרך התנהלות זו מוצג השבר בחזון הציוני.