מבוא קצרצר לתיאוריה קולנועית

הקולנוע, למקרה שלא ידעתם, קיים כבר יותר ממאה שנים: נוהגים לציין את 1895 כשנה שבה הומצא הקולנוע. לאורך שנות קיומו, ניסו חוקרים רבים להבין את המדיום הקולנועי, ולנסח לעצמם (ולאחרים) את התשובות לשאלות רבות שהתעוררו בהם. הנה כמה מהשאלות המרכזיות שנשאלו בתחום מחקר הקולנוע:

מיהו יוצר הסרט? האם יש אדם אחד מבין כל האנשים שעובדים על סרט שאפשר לומר שהוא "היוצר"?

כיצד הסרט משפיע עלינו, הצופים? אילו מנגנונים נפשיים הוא מפעיל אצלנו? כיצד הוא גורם לנו להתרגש, לפחד, לצחוק?

מה הקשר בין הקולנוע לבין החברה בה הוא נוצר? האם לקולנוע אמריקני, למשל, יש תכונות שאין לקולנוע ישראלי או לקולנוע צרפתי?

מה הקשר בין הקולנוע לבין האמנויות שקדמו לו? כיצד הושפע הקולנוע מן הציור, הפיסול, המחול, התיאטרון והמוזיקה? כיצד השפיע עליהן?

מהי המהות של הקולנוע? מה זה "קולנועי", כלומר - אילו תכונות המופיעות בסרט מנצלות בצורה הטובה ביותר את יכולותיו של הקולנוע?

מה הקשר בין הקולנוע לבין המציאות? האם הקולנוע מראה לנו את המציאות? האם הוא צריך להראות לנו את המציאות, או שהוא צריך להמריא על כנפי הדמיון ולהראות לנו את מה שלא קיים במציאות?

יש כמובן עוד שאלות רבות שאפשר לשאול (ואכן היו מי ששאלו). על חלק מהשאלות האלה אנחנו ננסה לענות בשיעורים שלנו. בחלק ניגע רק ברפרוף. על שאלות אחרות נענה בהרחבה בשיעורים בשנה הבאה, כשנלמד את שתי יחידות הלימוד הנותרות בקולנוע עיוני. ועל שאלות אחרות לא נענה, מפאת קוצר הזמן, ונשאיר אותן פתוחות לעת עתה (צריך להשאיר משהו לאוניברסיטה).

השאלה שנעסוק בה לעומק השנה הן השאלה האחרונה ברשימה שלמעלה: מה הקשר בין הקולנוע לבין המציאות?

זו שאלה מופשטת למדי כששואלים אותה ככה סתם, וקשה להבין למה בדיוק הכוונה. במקרים כאלה, הפתרון הכי טוב הוא להדגים. נסתכל על שני קטעי סרטים:

1. הילדים של מחר, אלפונסו קוארון, 2006 - הפתיחה

2. AI-אינטליגנציה מלאכותית, סטיבן ספילברג, 2001 - ירח עולה

איזה מבין שני הקטעים האלה יותר "מציאותי"? איזה מביניהם יותר משכנע, יותר "אמיתי"?

זו שאלה קצת בעייתית, במיוחד בגלל שבחרתי דווקא בשני הקטעים האלה. שניהם מתרחשים בעולם עתידני, עולם שונה במידה רבה מהעולם שלנו. בסרט של ספילברג מסתובבים להם רובוטים שנראים כמו אנשים, ובסרט של קוארון נשים לא יכולות ללדת. אלה סיטואציות בדיוניות, שלא לקוחות מהמציאות שלנו. סיטואציות כאלה אופייניות לז'אנר המדע-הבדיוני, ששני הסרטים האלה משתייכים לו. אבל השאלה ששאלתי למעלה מכשילה, מפני ששני הסרטים האלה משתמשים בכלים קולנועיים שונים מאוד. נעצור לרגע וננתח את השימוש במספר אמצעי מבע בקטעים שראינו, וננסה להבין מכך משהו על "תחושת המציאות" שהם מייצרים:

כשמביטים בטבלה, קל יותר לשים לב לעובדה ש"הילדים של מחר", למרות שהוא סרט מדע-בדיוני, "מתחזה" בעצם לסרט דוקומנטרי (תיעודי). בקטע שראינו משתמש הבמאי בכלים שאנחנו רגילים למצוא בסרטים דוקומנטריים וגם בכתבות טלוויזיה - אין בו מוזיקה, הוא מצולם בשוט אחד, והאפקטים המיוחדים בו כמעט בלתי מורשים. הסרט של ספילברג, לעומת זאת, לא מסתיר לרגע את העובדה שזו לא המציאות היומיומית שלנו. למעשה הוא עושה הכל כדי להדהים אותנו, להראות לנו משהו שלכאורה אפשר רק לדמיין אותו, אבל הנה - על מסך הקולנוע הוא קיים.

אז מה הקשר בין הקולנוע לבין המציאות? האם הקולנוע רק מתעד מציאות? האם כל מה שאנחנו רואים בקולנוע אמיתי? ברור שלא. שני הקטעים האלה גם יחד מוכיחים זאת. אבל יחד עם זאת - שני הקטעים גם עושים כל שביכולתם כדי לשכנע אותנו שמה שאנחנו רואים על המסך הוא המציאות. שהדמויות שנמצאות שם, בתוך הפריים, באמת חוות את הדברים האלה באותו רגע, עד כמה שהם נראים דימיוניים.

ברור לנו שהקולנוע הוא לא המציאות, אבל גם ברור שיש לקולנוע מערכת יחסים מעניינת ומורכבת עם המציאות. מערכת היחסים הזו העסיקה חוקרים רבים, וגם קולנוענים רבים. על חלקם נדבר השנה.

אחדים מהם השתמשו בשאלת הקירבה (או הרוחק) מן המציאות כשיטה למיון סרטים. הם ציירו סקאלה, שבצד אחד שלה הציבו את הסרטים המציאותיים ביותר, ובצד הנגדי את הסרטים הכי פחות מציאותיים. באמצע נמצאים כל הסרטים שהם לא זה ולא זה - לא מציאותיים מדי, אבל גם לא פנטסטיים, בדיוניים, מדי.

ריאליזם (הגדרה) - סרטים בהם התוכן חשוב מן הצורה. אמצעי המבע מאופיינים בשימוש שמרני של היוצרים. הסרטים בנויים כך שהאשליה תשמר ולא תיחשף שום מניפולציה. הסרט מציג תמונה אובייקטיבית של העולם הממשי כפי שמבין הצופה. היוצרים מעלימים את אישיותם ואין החצנה של הסגנון הקולנועי. בסרטים ריאליסטים ישנו ניסיון של שעתוק המציאות באופן שלא יסגיר פרשנות.

קלאסיציזם (הגדרה) - ייצוג מסוגנן במקצת של המציאות שמתקבלת על ע"י הקהל. המטרה של הסרט היא פונקציונאלית: הסרט נועד לבדר. ההתמקדות היא על הסיפור וכיצד אמצעי המבע הקולנועי מסייעים לכך. הסרטים הקלאסיציסטיים שואפים ליצור הזדהות של הצופה עם הערכיים המוסריים ועם השאיפות של הגיבור.

פורמליזם (הגדרה) - סרטים בהם הצורה מביעה את התוכן. הסרטים מסוגננים ומעוותים במכוון כדי לבטא באופן סובייקטיבי את חווית המציאות של היוצרים. ישנו רצון לעיצוב מחודש של המציאות.

------------------------

כמה עניינים ושאלות המתעוררים מן ההגדרות:

1. מה זה תוכן? מה זו צורה? האם הם הפכים? איך אפשר לעשות הפרדה ביניהם?

2. מה זה אשליה, ומהי מניפולציה? מהי אובייקטיביות? האם אפשר לעשות סרט אובייקטיבי? האם אפשר לעשות סרט שאין בו אשליה? שאין בו מניפולציה?

3. איך יכול יוצר סרטים "להעלים את אישיותו"? לעומת זאת, איך הוא יכול "לבטא באופן סובייקטיבי את אישיותו"?

4. מהו סגנון? האם אפשר לעשות סרט יותר מסוגנן, או פחות מסוגנן?

כדי לנסות לענות על כמה מהשאלות האלה, נסתכל על עוד שני קטעים:

 מתוך - דיק טרייסי, וורן בייטי, 1990

ושוב - האם הקטע הוא פורמליסטי, ריאליסטי או קלאסיציסטי? מהם אמצעי המבע שהופכים אותו לכזה?

בניסוח אחר - האם המיזאנסצנה של הקטע שראינו היא פורמליסטית? ריאליסטית? קלאסיציסטית? (והכוונה כאן היא להגדרה הראשונה של המילה "מיזאנסצנה": מכלול הבחירות האסתטיות שאפשר למצוא בסצנה נתונה, כולל סאונד, צבע, משחק, עריכה, מצלמה וכו'.)

ומה לגבי שני הקטעים שראינו קודם (מתוך "הילדים של מחר" ו"AI-אינטליגנציה מלאכותית") - איפה נמקם אותם על הסקאלה? וקטעים אחרים שכבר ראינו? מתוך - הפסנתרן, הבלתי משוחדים, כחול, פחד ותיעוב בלאס וגאס; מה לגבי מעונן חלקית, או לוגורמה או סרטי אנימציה בכלל?

התשובות אינן תמיד פשוטות וברורות. בכל סוג של חלוקה יש משהו מלאכותי, כי ה"מצב בשטח" הוא תמיד יותר מורכב. אבל אפשר בהחלט להשתמש בסקאלה הזו כדי להבין יותר טוב כיצד הסרט פועל עלינו - באיזו מידה הוא פונה אל ההיגיון והחושים, וגורם להם לפרש את מה שאנחנו רואים כמציאותי/לא-מציאותי.

אנחנו נמשיך ונשאל את השאלה הזו לאורך השנה שוב ושוב, וננסה להבין בכל דוגמה שאנחנו רואים - האם אפשר לקבוע בוודאות אם מה שראינו הוא ריאליסטי, פורמליסטי, קלאסיציסטי? ואולי גם וגם, או גם וגם וגם?

ועוד שאלה קטנה - למה יש ציור של ואן גוך בפינה השמאלית העליונה של העמוד? התשובה (החלקית, לפחות) - כאן.