דוקו-אקטיביזם

דוקו-אקטיביזם (Doco-Activism) היא סוגה (ז'אנר) ייחודית לקולנוע/הטלוויזיה התיעודיים. כפי שמשתמע משמה של הסוגה, לסרטים אלו יש שני מאפיינים מרכזיים: הראשון הוא היותם סרטים תיעודיים (=דוקומנטריים, Documentary); השני - האקטיביזם, מהמילה האנגלית "Active", כלומר פעיל, יוזם.

משמעות הדבר היא שהיוצרים של סרטים דוקו-אקטיביסטיים אינם מסתפקים בתיעוד המציאות, אלא מנסים לעצב אותה, לשנות אותה ולהשפיע עליה. היוצרים יוצאים בעקבות בעיה המציקה להם ומתמקדים בחשיפת האשמים בבעיה (פוליטיקאים, משרתי- ציבור, בעלי הון). היוצרים דורשים תגובות ישירות מאותם אנשים, ומתעדים את מבוכתם מול המצלמה.

כדי להבהיר את גבולות וייחוד הז'אנר, נעמיד את את הדוקו-אקטיביזם מול שני ז'אנרים תיעודיים אחרים:

1. ה-iMovie (מושג של החוקר ומבקר הקולנוע שמוליק דובדבני): אלה סרטים תיעודיים אישיים, שמטרתם היא להביא אל המסך את הוידוי האינטימי, הפרטי והפנימי של יוצר/ת הסרט. ה-iMovie מתפקד כמעין תרפיה, כך שתהליך עשיית הסרט מסייע ליוצר/ת לפתור בעיות המעיקות עליו בחייו הפרטיים.

דוגמה: "תגיד אמן!" (דוד דרעי, 2005). הבמאי מבקש לפתור את סוגיית יחסה של משפחתו המסורתית להיותו הומוסקסואל.

2. הזבוב על הקיר (The Fly on the Wall) - אלה סרטים שיוצריהם מפנים מאמצים גדולים כדי להסתיר את נוכחותם בעת הצילומים, כך שייוצר אצל הצופה הרושם כאילו האירועים המוצגים לפניו התרחשו בדיוק כך, ללא התערבות של הבמאי וצוות הצילום.

דוגמה: "מחסומים" (יואב שמיר, 2004). הבמאי מתעד את שגרת חייהם של החיילים והפלסטינאים והמפגשים הטעונים ביניהם במחסומים ברחבי יהודה ושומרון.

כמו ב-iMovies, גם בדוקו-אקטיביזם היוצר מופיע בפריים ומתפקד לעתים קרובות כדמות המרכזית, המוליכה את העלילה ומשמשת מוקד להזדהות של הצופים; וכמו בסרטי הזבוב על הקיר, גם בדוקו-אקטיביזם מוצגים לרוב עוולות חברתיות, סיפורים ותככים פוליטיים ו/או תיעוד ישיר של מערכות היחסים הסבוכות בין האדם הקטן לבין מערכות גדולות וחזקות ממנו. אבל בניגוד לשני אלו, בדוקו-אקטיביזם החשיפה העיתונאית היא הממד הדומיננטי, ולא הוידוי האינטימי של היוצר כמו ב-iMovie, והיוצרים גם אינם מסתירים את מעורבותם, את עמדתם ואת רצונם לשנות את המציאות ולהשפיע עליה.

על ההשראה לז'אנר זה חתום מייקל מור, שסרטו הראשון, "רוג'ר ואני", הוקדש למרדף אחרי רוג'ר סמית, מנכ"ל ג'נרל מוטורס, שהחליטה לסגור מפעל בפלינט, מישיגן, עיר הולדתו של מור. היישום בעברית מזוהה עם העונה הראשונה של"בולדוג", סדרת תחקירי איכות-הסביבה של ערוץ 8. דוגמאות ידועות נוספת הן סרטו של דורון צברי "המדריך למהפכה" שבו צברי מתעד את מאבקו למען רפורמה ברשות השידור ובערוץ 1, והסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל ואילן עבודי, העוסק ביחסים הסבוכים בין האחים המיליארדרים יולי וסמי עופר לבין מדינת ישראל. מאז "רוג'ר ואני" ואילך, האימאג' (=דימוי חזותי) המרכזי של הדוקו-אקטיביזם הוא של היוצר המצולם בגבו למצלמה כשהוא צועד קדימה כדי להתעמת עם ממסד/גוף שלטוני/בעל הון.

עד שנות השישים מקובל היה לחשוב שסרט תעודה מתבסס על חשיפה או על תצפית של המתעד, כשהוא עצמו נמצא מאחרי המצלמה ולכאורה לא מתערב במציאות (כאמור - "זבוב על הקיר"). העובדה שהיוצר הסתתר מאחרי המצלמה יצרה מצב שמה שרואים זו לכאורה אמת אובייקטיווית שנמסרת מטעם ישות נטולת גוף שמשקיפה על האירועים מבחוץ. מתחילת שנות השישים החל ז'אנר סרטי התעודה האישיים לצבור תאוצה, זאת כאשר החלה לעלות השאלה מדוע מושג האמת מזוהה עם העלמת היוצר. על פי הגישה החדשה נוכחותו של היוצר והמעבר לאסטרטגיות רפלקסיביות (המדגישות את נוכחותו של היוצר בסרט) מרוממת את החתירה אל האמת למדרגה גבוהה יותר, ובכך הסרט התיעודי ממלא את ייעודו. במילים אחרות - להסתיר את קיומו של היוצר ("זבוב על הקיר") זוהי למעשה ההונאה האמיתית - כי היוצר היה חלק מהצילומים ובכל מקרה השפיע בנוכחותו על ההתרחשויות. הצגתו של היוצר על המסך היא היא החשיפה המוחלטת של האמת (לפחות לכאורה). מייקל מור, אבי הדוקו-אקטיביזם, שהגוף שלו ממלא את המסך, לוקח את זה עד הקצה. דרך סרטיו שזכו להצלחה קולנועית הוא אומר - אני מציג את האמת כפי שהיא מזוהה עם הגוף שלי. אני נציג העם, אני חווה ומדווח, והעובדה שהוא מכניס לכל סרטיו את פלינט, עיר הולדתו, רק מדגישה את העובדה שהוא מדווח לנו בתוקף הביוגרפיה שלו.

לסיכום, המאפיינים המרכזיים של הדוקו-אקטיביזם:

1. נוכחות מובהקת של יוצר הסרט בפריים

2. התמודדות עם נושאים חברתיים, עוולות ושאלות פוליטיות

3. ניסיון להשפיע באמצעות נוכחות המצלמה על האירועים המצולמים

4. (לרוב, לא תמיד) עיסוק בנושאים הקרובים לעולמו של היוצר: דמויות שהכיר, מקומות שחשובים לו, תחומים שקשורים אליו וכד'.