תאורה וצבע

כמו שאפשר לנחש, אי אפשר לעשות סרט בלי אור. אפשר אולי לעשות סרט בלי צבע, אבל בלי אור יהיה לנו רק צבע אחד - שחור.

אבל כמובן שכמו כל אמצעי אחר בקולנוע, מה שהתחיל כנקודת מוצא או כהכרח, התפתח והשתכלל עם השנים והפך לחלק חשוב ובלתי נפרד מאפשרויות ההבעה העומדות לרשות הבמאי והצלם של הסרט.

נוהגים להבדיל בין שני סוגי תאורה עיקריים:

תאורה טבעית - שבה מקור האור הוא אחד מגרמי השמיים-השמש או הירח.

תאורה מלאכותית - שבה מקור האור הוא מעשה ידי אדם-מנורה, פנס רחוב, פנס כיס וכד'.

וכמובן שבהרבה מקרים אין הבחנה חד משמעית, ויש גם ערבוב בין שני סוגי התאורה. באופן טבעי, תאורה טבעית יוצרת תחושה של פשטות, אורגניות וחוסר התערבות מצד הבמאי, ולכן יוצרת נטייה לריאליזם, ואילו תאורה מלאכותית יוצרת תחושה הפוכה - של ניכור, זיוף ולכן גם יש לה נטייה לפורמליזם.

קריטריון נוסף, וחשוב לא פחות לפיו מסווגים תאורה בסצנה הוא הקונטרסט או הניגודיות.

ניגודיות - ההבדל בין האזורים הבהירים בפריים לאזורים הכהים. ככל שהפער גדול יותר, כך הניגודיות גדולה יותר.

בקטע הבא, מתוך "אישה יפה" (גרי מרשל, 1991) - למרות שהסרט מתרחש בלילה, ובתאורה מלאכותית, אין ניגודיות גדולה. לזה אנחנו קוראים תאורה מלאה.

לעומת זאת, בקטע הבא, מתוך "שאטר איילנד" (מרטין סקורסזה, 2015), יש ניגוד חריף בין האזורים הבהירים לכהים, ולכן זוהי תאורה ניגודית.

צבע

כידוע, הקולנוע בימיו הראשונים היה שחור-לבן. למרות זאת, כמעט מתחילתו היו נסיונות לצלם בצבע או ליצור אפקטים מעניינים של צבע. למשל בסרט "שוד הרכבת הגדול" (אדווין ס. פורטר, 1903) - שעוד נדבר עליו בהקשר אחר. לא היה אז בנמצא פילם צבעוני, ולכן השמלה הצהובה של הילדה נצבעה ביד - פריים אחרי פריים, עותק אחר עותק.

סרטים צבעוניים החלו להופיע באמצע שנות ה-30, כאשר אחד הידועים שבהם היה "הקוסם מארץ עוץ" (ויקטור פלמינג, 1938), שבו העולם האמיתי צולם בשחור-לבן, ואילו ארץ עוץ הייתה צבעונית. הסיבה לכך היא קודם כל מפני שאחרי יותר מ-30 שנים של קולנוע, אנשים היו רגילים לראות את המציאות בקולנוע בשחור לבן - דווקא הצבע נראה להם פנטסטי ודימיוני (מה גם שהסרטים הצבעוניים הראשונים לא היו כל כך נאמנים למציאות - הצבעים היו מוגזמים מדי).

עם השנים השתפרה הטכנולוגיה, ואיתה השתכלל ארגז הכלים של הבמאים. הסרטים בשחור לבן הלכו ונעשו נדירים יותר ויותר. במאים משתמשים בצבעוניות לא רק כדי להראות את המציאות כפי שהיא, אלא גם כדי ליצור אווירה ולהשתמש במשמעויות הסמליות של הצבעים עצמם.

הסרט "גיבור" (ז'אנג יימו, 2002) מצולם כך שבכל חלק של הסרט יש צבע בולט אחר. כאן נלחמות זו בזו שתי נשים המאוהבות באותו גבר. על רקע העלים הצהובים בולטות התלבושות האדומות שלהן - אדום, כידוע, מסמל תשוקה ואהבה, אבל גם דם ואלימות. האדום משתייך לקבוצת הצבעים החמים, יחד עם הכתום, הורוד והצהוב על גווני הביניים שלהם. צבעים חמים מייצרים תחושה של אנרגיה, של חיים, של יצרים לוהטים.

לעומת זאת, בסצינה הזו, הבמאי עושה שימוש מעניין בצבע ירוק (רוצו לדקה 00:57) בקטע.

המקום - ארמונו של הקיסר. הלוחם בשחור הוא הקיסר, ואילו הלוחם בירוק הוא הפולש המנסה לחסל אותו. הרקע הירוק מרמז על כך שדווקא הפולש הוא העליון, השולט, מפני שהוא נמצא "בבית", הוא מתאים יותר לסביבה שלו.

כמובן ששימוש כזה בצבע מבליט את הסגנון ואת המלאכותיות, ולכן הוא פורמליסטי יותר.

והנה עוד דוגמה לשימוש בצבע דומיננטי - מתוך הסרט "כחול" (קז'ישטוף קישלובסקי, 1993) - דוגמה אותה כבר ראינו בשיעורים קודמים כשדיברנו על סוגי עדשות. מתבקש שסרט ששמו "כחול" יהיה משופע בגווני כחול, והוא אכן כזה. הכחול משתייך למשפחת הצבעים הקרים (יחד עם הסגול, הירוק והחום וגווני הביניים שלהם). צבעים קרים יוצרים תחושת מלנכוליה, דיכאון, ומתקשרים לרגשות עצורים ולעצב.

סוג אחר של שימוש בצבע הוא עירוב בין שחור-לבן לבין כתמים/אזורים צבעוניים. הסרט "עיר החטאים" (רוברט רודריגז, 2005) הוא כולו מיקס שכזה. הנה סצנת הפתיחה שלו:

גם כאן נעשתה הדגשה של הצבע אדום ומשמעויותיו המגוונות, אך באופן שונה לגמרי מבדוגמה שראינו קודם מתוך "גיבור".

כמו שראינו קודם, שימוש בצבע בתוך סצנה בשחור לבן הוא רעיון ותיק בתולדות הקולנוע, החל מהשמלה הצהובה ב"שוד הרכבת הגדול", דרך הדגים הצבעוניים ב"ראסטי ג'יימס" של קופולה מ-1983 (בפינה הימנית העליונה של עמוד זה) וכלה בשמלה האדומה הידועה מ"רשימת שינדלר" של ספילברג (1993). ויש כמובן דוגמאות נוספות.

חשוב לשים לב - מכיוון שבחיים האמיתיים הצבעים אינם בולטים לעין באופן יוצא דופן (בדרך כלל), הרי שכל שימוש מוגזם או מודגש בצבע מהווה למעשה סיגנוּן מכוון של יוצר הסרט, ולכן הוא פורמליסטי במהותו. בסצנות שהן ריאליסטיות במהותן, לא נבחין בצבע דומיננטי מהאחרים באופן בולט. סצנות קלאסיציסטיות עשויות להשתמש בצבע דומיננטי, אבל לא באופן בולט אלא רק כדי לרמוז קלות על האווירה והטון של הסצנה.

השוט הבא, מתוך "שלושת ימי הקונדור" (סידני פולאק, 1975) מתאפיין בשימוש מרומז בצבעים קרים, אך אין בו צבע אחד דומיננטי (שימו לב למכוניות החונות בצד השני של הכביש - בצבעי ירוק, אדום וכחול).

ראינו את הסצנה הזו בעבר, כשדיברנו על סוגי עדשות, ואז הטענה שהעליתי הייתה שהעדשה הטלסקופית מאוד שבו צולם השוט הופך אותו לפורמליסטי יחסית, אבל הצבעוניות בו היא לגמרי ריאליסטית, והנטייה לכחול מרומזת מאוד. לכן נוכל לומר שהסרט קלאסיציסטי - אמצעי המבע אינם מובלטים יתר על המידה, והשימוש בהם נעשה באופן פונקציונלי, כלומר - כדי לשרת את הסיפור.