דמות הצבר והקולנוע הלאומי

הצבר בקולנוע הלאומי המוקדם היה דמות חסונה, בריאה, המפגינה הצטיינות, גבורה ומקצוענות בכל תחום. שירים וסיפורים רבים נכתבו אודותיו, אבל נדמה שמי שהצליח ללכוד את מהות ה"צבריות" טוב מכולם היה המשורר חיים גורי, ששירו "הרעות" הוא אולי תמצית ההוויה של הצבר:

אך נזכור את כולם

את יפי הבלורית והתואר

כי רעות שכזאת לעולם

לא תיתן את ליבנו לשכוח

אהבה מקודשת בדם

את תשובי בינינו לפרוח.

בשש שורות אלמותיות מבטא גורי את כל מה שציפו מהצבר שיהיה: יחיד ומיוחד ובלתי נשכח, אבל גם תמיד חלק מן הכלל ולעולם לא בזכות עצמו או למען עצמו ("נזכור את כולם"; "לא ניתן את ליבנו לשכוח"); נאמן למדינתו ולחבריו לעד, גם במחיר אובדן חייו שלו - הכל למען המשך קיומה של המדינה ("אהבה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח"); וכמובן - הביטוי שהפך לסמל של הצבר: "יפי הבלורית והתואר", ביטוי שמתאר אמנם את המראה החיצוני של הצבר, אבל למעשה היופי החיצוני מקרין גם פנימה: הצבר הוא לא רק יפה תואר, אלא גם מוסרי, בטוח בעצמו ומוכן למסור את נפשו למען העם והמולדת.

הקולנוע הישראלי בשנותיו הראשונות ניגן פחות או יותר את אותה המנגינה. גיבוריו היו אותם צברים, ומשימתם תמיד הייתה משימה לאומית, ולא אישית. הם שאפו תמיד להגשים את עצמם באמצעות התרומה למדינה, יהיה המחיר אשר יהיה. "גבעה 24 אינה עונה" (ת'ורולד דיקנסון, 1954) הוא הדוגמה הראשונה למה שיכונה מאוחר יותר "הדגם הלאומי-הירואי". הסרט הופק בכסף ממשלתי ובסיוע צה"ל, ונועד להציג לעולם את הפלא של מדינת היהודים שקמה בארץ ישראל מתוך חורבות העם היהודי שמיליונים מבניו הושמדו בשואה. הבמאי הוא אמנם בריטי, אבל דמות הצבר בו משקפת את האופן שבו ישראל הייתה רוצה לראות את עצמה. הצבר ב"גבעה 24 אינה עונה" (אריק לביא) מוצג כבר בתחילת הסרט כמי שמת למען המולדת. יחד עם עוד שלושה חיילים (שני מתנדבים בריטים ויהודיה אחת ממוצא תימני) הוא מתבקש להגן על גבעה אחת, שאמורה לאפשר רצף טריטוריאלי יהודי, רגע לפני שביתת הנשק שתסיים את מלחמת העצמאות. הצבר, כמו גם שלושת האחרים, מוצגים מיד בהתחלה בשמותיהם, ומיד אחר כך נראים גם גופותיהם.

"גבעה 24 אינה עונה", הפתיחה.

אנחנו יודעים כבר בסצנות הראשונות שהגיבורים יקריבו את חייהם למען המולדת.

הפתיחה של הסרט משמשת גם כמעין שיעור היסטוריה מקוצר, וגם כהצדקה לכל מה שקורה בהמשך. הסרט בנוי מסדרה של פלאשבקים (השפעה ברורה של "האזרח קיין", שנוצר כ-13 שנים קודם לכן), וכל פלאשבק מספר כיצד הגיעה כל אחת מארבע הדמויות אל רגע מותה. הפלאשבק של דוד עמירם מתאר לנו בפירוט את קווי האופי של הצבר המיתולוגי. החלק המרכזי של הפלאשבק עוסק במפגש של עמירם עם קצין נאצי לשעבר, שהגיע לארץ ישראל כדי לסייע לצבאות ערב לגבור על צבאם של היהודים. מעשיו של עמירם במסגרת מפגש זה מדגישים את כל אותן תכונות של יפי הבלורית והתואר, התכונות שהפכו את הצבר לנערץ כל כך: הוא חזק ומצליח לגבור על הקצין הנאצי במאבק פיזי; הוא מוסרי וחובש את פצעיו של יריבו, למרות שהנאצי בוודאי היה הורג אותו אם היה יכול; הוא מקצועי ומסור, וכך הוא מצליח לנטרל את הרימון שגונב ממנו הנאצי, ובמקום להשליך אותו, הוא מחזיר את הנצרה למקומה, כי הוא יודע כמה הצבא הצעיר זקוק לכל אמצעי לחימה שהוא יכול להשיג; ובעיקר - הוא גאה, נחוש ובטוח בעצמו, ואינו מרגיש כלל מאוים על ידי הנאצי. לרגע קצר מוצג עמירם כיהודי גלותי - חלוש, כפוף ומפוחד, אבל הרגע הזה חולף מיד, ולבסוף הקצין הנאצי מת מפצעיו, ועמירם מנצח ללא קושי במאבק ביניהם. בכך מדגיש הסרט לא רק את עליונותו של הצבר על הנאצי, אלא גם על היהודי מן הגלות. הצבר הוא היהודי החדש, כזה שלוקח את גורלו בידיו, ולא יילך "כצאן לטבח" אל מותו.

(כהערת אגב [ומחוץ לחומר הלימוד לבגרות], יש לציין כי היחס של ישראל והישראלים בשנותיה הראשונות של המדינה אל ניצולי השואה היה מחפיר, מתנשא ומזלזל, בדיוק מסיבה זו - הם נתפסו כמי שאפשרו לנאצים לרצוח אותם, בשל חולשתם. במילים אחרות - היישוב היהודי בישראל האשים באופן מרומז את יהודי אירופה בכך שאפשרו את השואה מפני שלא היו חזקים מספיק. רק בעקבות משפט אייכמן ב-1961, כשהחלו להיחשף עדויות של ניצולי שואה מחוויותיהם במחנות הריכוז וההשמדה, השתנתה הגישה בישראל כלפי ניצולי השואה).

"גבעה 24 אינה עונה" - המפגש עם הקצין הנאצי.

מקצוענות וגבורה. הצבר מוצג כמי שאינו חושש מן העימות, ומנצח בו גם במישור הפיזי וגם במישור המוסרי.

גם דמותו של אורי (אסי דיין) ב"הוא הלך בשדות", היא דוגמה לאופן שבו הציג הקולנוע את הצבר כדמות אידאלית. הסרט מתרחש ב-1947, בעת מאבק המחתרות להקמת המדינה. בפתיחת הסרט אנחנו רואים שאורי הוא מקצוען ולוחם מיומן - הוא מפרק ומרכיב רובה במהירות שיא, ובעיניים עצומות.

אבל כשהוא מסיים את לימודיו בכדורי וחוזר לקיבוץ, הוא אינו מוצא את מקומו. הוא מנהל רומן קצר עם ניצולת שואה בשם מיקה (ומכניס אותה להריון, מבלי לדעת שכך הדבר), ורק כשהוא מתגייס לפלמ"ח והופך למפקד, הוא מוצא את ייעודו בחיים.

בסוף הסרט אורי מקריב את עצמו כדי שניצולי השואה מאירופה יוכלו לעלות לארץ. מותו לא מוצג ממש על המסך: בעת המבצע שבו הוא מוצא את מותו, אנחנו רואים אור גדול פוגע בפניו, ואז התמונה קופאת, ומפניו המוארות עובר הסרט בדיזולב לתמונת המעפילים העולים מן הים. זהו ביטוי קולנועי של רעיון "במותו ציווה לנו את החיים" שהציונות מקדשת (בכל טקס יום הזיכרון).

דימוי הצבר החל להיסדק בעקבות סדרה של התרחשויות (פוליטיות, ביטחוניות וחברתיות) שפקדו את ישראל מתחילת שנות ה-70 ואילך. אחרי מחדל מלחמת יום הכיפורים החל האמון הציבורי הכמעט-מוחלט בהנהגת המדינה להתערער. בעקבות המהפך ב-1977, במסגרתו עלה הליכוד לשלטון, מצאו עצמם רבים מבין יוצרי הקולנוע הישראלי בעמדת "אופוזיציה" ביחס לשלטון, והיצירותיהם הפכו ביקורתיות יותר – למשל בדמותו של המ"פ (גידי גוב) ב"מסע אלונקות", שהופך – ככל שהסרט מתקדם, לדמות אבודה ולא יציבה יותר ויותר. המציאות סביב המ"פ הולכת ומתערערת כשהוא מוצא את עצמו מעורב בחקירת מצ"ח עקב מותו/התאבדותו של חייל בפלוגתו (מוני מושונוב).

סרטי שנות ה-90 כבר מציגים את הצבר כדמות אובדנית ואובססיבית ביחס למותה שלה (גיל פרנק ב"עונת הדובדבנים"). באחת הסצנות לקראת סוף הסרט, הוא מוצג כשהוא קוטף דובדבנים ואוסף אותם בקסדתו, ואז צועד ורוקד דרך שדה מוקשים, ובכך מתגרה בגורלו וכמעט מבקש לקרב את רגע מותו.

בסרטי שנות ה-2000 מוצגות דמויות צבר מפוכחות, מסובכות מבחינה פסיכולוגית, כאלה שרצונן לשרת את הכלל ואת הלאום מתנגשות עם המציאות המורכבת. אייל (ליאור אשכנזי) ב"ללכת על המים" נאלץ להשתחרר מהאטימות הרגשית שלו בכדי לבצע את המשימה שלשמה נשלח מטעם המוסד.

הוא מוצג כמקצוען, יעיל וקשוח. כשהוא חוזר לארץ אחרי חיסול של בכיר בחמאס, בהרמת הכוסית אומר אחד הסוכנים האחרים: "לאייל, אדם שאוהב את מלאכתו", כלומר - הצבר הפך את המקצוענות הצבאית למקצוע, והרג ואלימות הופכים כבר לחלק מהטבע שלו. מאוחר יותר מגלה שהקשיחות שלו, שהיא למעשה אטימות רגשית, גבתה קורבן כבד: אשתו איריס התאבדה, כנראה כי לא יכלה לשאת יותר את החיים עמו. במהלך עלילת הסרט ילמד אייל להתחבר בחזרה לרגשותיו ולאנושיותו (ואפילו כמעט ילמד לבכות), בזכות הקשר המתפתח בינו לבין אקסל, נכדו של פושע מלחמה נאצי שאייל נשלח למצוא ולחסל. בסוף הסרט אייל מתחתן עם פיאה, אחותו של אקסל. הילדה שנולדת להם מסמלת הן את החיבור מחדש של אייל לחיים, והן את סופם של המשקעים הרגשיים הרצחניים שבין ישראל לגרמניה, ואולי גם בין ישראל לעצמה. זהו כמובן סוף מדומיין, אבל הסרט מציע אותו כאפשרות לפתרון בעיותיה הפנימיות של ישראל, הנובעות (לפי יוצרי הסרט - איתן פוקס הבמאי וגל אוחובסקי התסריטאי) מן האטימות הרגשית הישראלית המפורסמת.

בדומה לו, ארי פולמן ב"וואלס עם באשיר" מגלה שלשירות הצבאי בצה"ל יש מחיר נפשי כבד, ובמיוחד כאשר הפקודות מגבוה הן מעורפלות במקרה הטוב, ולא מוסריות במקרה הרע.

דמותו של אלון (עוז זהבי) ב"התגנבות יחידים" מהווה מעין סיכום של כל דמויות הצבר עד לרגע יצירת הסרט: לכאורה זוהי דמות אידאלית של הצבר, בגופו ובנפשו. הוא קיבוצניק, "מורעל" על הצבא (כפי שאומר אחד מחבריו - הצבא אצלו במקום הראשון, וחברתו דפנה במקום השני), וכמו כל הצברים האחרים שהוצגו כאן - הוא לוחם מיומן, חסון, יעיל ונראה כמעט בלתי מנוצח. אלא שהסרט מציג את האידאל של הצבר כאובססיה, על גבול הטירוף - למשל כשאלון חוזר הביתה "מחופש" לצנחן (דקה 1:37:31), עם נשק שלקח מאח של חברתו - רק כדי שלא יידעו שהוא לא באמת בצנחנים. בסצנת הסיום, כאשר בני (מיכאל אלוני), מפקדו המתעלל, שולח אותו לשרת במשטרה הצבאית (חיל שנחשב בזוי ונחות), אלון נשבר, והאובססיה הופכת לפסיכוזה של ממש: הוא יורה בעצמו, ורגע לפני מותו הוא מחייך אל בני חיוך אחרון, חיוך מטורף של נקמה וניצחון (דקה 1:42:11).