סינכרון ודיאגזיס

פס הקול, או באנגלית Soundtrack, הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר בכל סרט, והוא חשוב לא פחות (ויש שיגידו שהוא חשוב יותר) מן התמונה. אחרי הכל, המילה קולנוע מורכבת קודם כל מ"קול", ורק אז מ"נוע".

וחשוב להבין: "פסקול" ו"סאונד" הן מילים נרדפות, שמשמעותן אחת - כל מה ששומעים. עוד נסביר בהמשך את המרכיבים השונים של הסאונד, אבל אל תתבלבלו: בשפה המקצועית של הקולנוע הפסקול הוא לא רק "קניתי אתמול את פסקול הסרט אווטאר. נכון השיר של ליאונה לואיס מעפן?", או "קניתי אתמול את הפסקול של טיטאניק. נכון השיר של סלין דיון מעפן?" או "הורדתי (כי בינינו, מי קונה היום דיסקים?) אתמול את הפסקול של "סקוט פילגרים נגד העולם". נכון שאין על השיר "I'm So Sad, So Very, Very, Sad" שאורכו 13 שניות?" לא! פסקול זה הכל, כולל מוזיקה, אבל גם רעשים, צרחות, צעדים, חריקות צמיגים, יריות אקדח, קריינות רקע. הכל. או בעצם "הקול".

סאונד דיאגטי מול סאונד חוץ דיאגטי:

מה זה "דיאגזיס"? זה העולם שבו מתרחש הסרט. כל מה שהדמויות יכולות לשמוע ולראות.

מה לא שייך לדיאגזיס? זכרונות, מחשבות, הזיות – כל אלה שייכים לתודעה של דמות מסויימת, והדמויות האחרות לא יכולות לראות זאת.

איך זה קשור לסאונד? מבחינת הדיאגזיס, הסאונד מתחלק לשתי קטגוריות: סאונד דיאגטי וסאונד חוץ-דיאגטי (או נון-דיאגטי, או אקסטרה-דיאגטי. כל הביטויים האלה אומרים בעצם אותו דבר). סאונד דיאגטי הוא סאונד שהדמויות יכולות לשמוע, כי הוא חלק מהדיאגזיס. למשל – דמות אחת מדברת לדמות אחרת, ורואים את שפתיה זזות בסינכרון עם קולו של השחקן. הדמות השנייה מגיבה (והסאונד הוא סינכרוני). דיאלוג כזה הוא חלק מהדיאגזיס, ולכן הסאונד הוא דיאגטי.

מוזיקה המושמעת מטייפ, רדיו של אוטו, נגן רחוב – מקרים אלה נחשבים למוזיקה דיאגטית.

(לפעמים יש גם סאונד דיאגטי שדמות לא שומעת - נניח מישהי הולכת ברחוב ואיזה רוצח סדרתי עוקב אחריה - היא לא שומעת את הצעדים שלו, אבל הצעדים הם סאונד דיאגטי, הם כן חלק מהעולם. היא יכולה הייתה לשמוע את הצעדים, אם רק הייתה יותר עירנית...)

אז מה זה סאונד חוץ דיאגטי? כל סוג של צליל שמושמע בפס הקול של הסרט, והדמויות אינן שומעות (כלומר רק אנחנו, הצופים, יכולים לשמוע), הוא סאונד חוץ דיאגטי. למשל – מוזיקה דרמטית ש"מולבשת" על הסרט, ומטרתה לכוון את הרגש של הצופה, אבל הדמויות אינן מודעות לה; דוגמה נוספת – קריינות שגם היא "מולבשת" על הסרט, ואינה חלק מהדיאלוג.

האם יכולה להיות סצנה שיש בה גם פסקול דיאגטי וגם פסקול חוץ דיאגטי? בוודאי. למעשה, רוב הסצנות ברוב הסרטים משלבות בין פסקול דיאגטי לפסקול חוץ דיאגטי.

דוגמה לשילוב מעניין בין פסקול דיאגטי לפסקול חוץ דיאגטי נמצא בקטע הבא, מתוך הסרט (הישראלי, והנפלא, דרך אגב. בטח כבר כתבתי במקום אחר שהוא נפלא) "אוונטי פופולו" (רפי בוקאי, 1986)

תקציר העלילה: הסרט מספר על שני חיילים מצרים שמוצאים את עצמם לבדם במדבר סיני, ביום שאחרי סופה של מלחמת ששת הימים (סיני בדיוק נכבשה על ידי ישראל). הם מנסים לחזור הביתה למצרים, אבל אין להם מים, וכל מה שהם מצליחים למצוא זה וויסקי. כך הם משתכרים וממשיכים להתקדם אל עבר הגבול עם מצרים. ואז הם נתקלים בשלושה חיילים ישראלים שמסיירים באזור. הישראלים נותנים להם קצת מים, ואז המצרים "נדבקים" אליהם ולא עוזבים אותם. כיוון שהם ממילא הולכים לכיוון, וכיוון שהם גם לא רוצים להרוג אותם, הישראלים נותנים למצרים להמשיך ללכת איתם. וככה הם הולכים, חמישתם, צועדים להם ברחבי המדבר, כשאת הצעידה מלווה המוזיקה המגיעה מהטרנזיסטור (מכשיר רדיו) הקטן שאחד הישראלים מחזיק (אתם אולי לא זוכרים, אבל פעם, טרנזיסטור בגודל של פי שתיים בערך מפלאפון היה נחשב קטן).

הקטע הנ"ל מתחיל כשהמצרים והישראלים הולכים ביחד, ופתאום הרדיו מתחיל לשדר את שיר העם הקומוניסטי האיטלקי "אוונטי פופולו" (קדימה העם). אחד החיילים המצרים מתלהב מכך שהוא מכיר את השיר (וזה גם שיר לכת שכזה, שמאוד מתאים לצעידה), וסוחף את האחרים לשיר יחד עם הרדיו. עד כאן – מדובר רק בפסקול דיאגטי: המוזיקה בוקעת מהרדיו, והדמויות יכולות לשמוע אותה.

ואז, בנקודה מסויימת בקטע, אנחנו מפסיקים לשמוע את המוזיקה הבוקעת מהרדיו, ומפסיקים לשמוע את קולותיהם של החיילים. המוזיקה הופכת לחוץ דיאגטית. פתאום היא חזקה הרבה יותר מהצליל הקטן שבוקע מהטרנזיסטור, ואנחנו רואים את החיילים צועדים אל עבר השקיעה, והם נראים כצלליות כך שלא ניתן להבחין מי ישראלי ומי מצרי. הפסקול והתמונה יחד יוצרים תמונה אידילית, של אחדות ושוויון, כאילו לרגע הישראלים והמצרים שוכחים את המחלוקות והמתיחות ביניהם ומבינים שהם שווים ואנושיים באותה מידה.

(דרך אגב – זה לא סוף הסרט, אז אל תחשבו שמדובר פה באיזה Happy End הוליוודי מתקתק וקיטשי).

עוד דוגמה טובה לשילוב כזה אפשר למצוא בסצנת הפתיחה של הסרט Wall-E, שראינו בכיתה:

הסצנה מתחילה בסדרת שוטים של גלקסיות וכוכבי לכת. בפסקול נשמע השיר "Out There". ברור לגמרי שהכוכבים והגלקסיות אינם המקור למוזיקה - המוזיקה היא תוספת חיצונית. היא חלק מהסרט, אבל לא חלק מהעולם שבתוך הסרט. ואז אנחנו רואים את כדור הארץ, והמצלמה צוללת לתוכו, חולפת על פני לוויינים, ואחר כך עננים והרים של זבל. לפתע המוזיקה נעשית רחוקה וחלשה, ואז נכנס לתוך הפריים הגיבור שלנו - Wall-E. שימו לב להתנהגות הסאונד כאן - כשהוא יוצא מהפריים המוזיקה נחלשת, וכשהוא נכנס לפריים ומתקרב למצלמה - המוזיקה מתחזקת. אנחנו מבינים שהוא המקור למוזיקה, שהוא זה שמשמיע אותה.

כלומר - בהתחלה, בחלל - זוהי מוזיקה חוץ-דיאגטית, אבל כש-Wall-E מופיע, היא הופכת לדיאגטית.

שימו לב שכשדיברתי למעלה על "אוונטי פופולו", הסברתי גם למה השתמשו כאן בשינוי מפסקול דיאגטי לפסקול חוץ דיאגטי. מה הסיבה לכך בפתיחה של Wall-E?

ועוד דוגמה קטנה (יש המון, בעצם): מתוך "עיר החטאים". נגינת הסקסופון בסצנה היא סאונד חוץ דיאגטי (כי הדמויות לא שומעות אותה), וכך גם דברי הקריינות של הרוצח ("גופה רועד ברוח כמו אחרון העלים של עץ גוסס."). לעומת זאת, רחש המכוניות שנשמע כבר על רקע הכתובית ונמשך אל תוך הסצנה עצמה הוא סאונד דיאגטי, וכך גם הדיאלוג בין שתי הדמויות: "רוצה סיגריה" "בטח, אקח אחת.")

סאונד סינכרוני מול סאונד א-סינכרוני:

מה זה סינכרון?

מכירים את הפרסומות האלה לפררו רושה, או קינדר, או אחד מהשוקולדים המיובאים, שרואים בהן אמא וילד, ושניהם מדברים בעברית צחה על איכותו של השוקולד, למרות שהם בכלל לא נראים ישראלים? אבל גרוע מכך – כשהם מדברים, השפתיים שלהם זזות באופן שכלל לא תואם את מה שהם אומרים?

אם נתקלתם בדבר שכזה, אז דעו לכם שיש ל"מחלה" הזו שם. להתאמה בין תנועות השפתיים לדיבור קוראים "סינכרון" (זה בא מהמילה הלועזית Synchronization, או בקיצור Sync). כאשר דמות מדברת, ויש התאמה בין תנועות השפתיים לבין הקול, מדובר בסאונד סינכרוני (Synchronous Sound). אבל כאשר אין התאמה כזו, כמו באותן פרסומות לשוקולד, אז זה נקרא סאונד א-סינכרוני (A-Synchronous Sound).

עד כאן להפעם, ובהמשך - ערוצי הפסקול, והמיקס.