מודרניזם ורפלקסיביות

הנה הגדרה הלקוחה מתוך הלקסיקון לתיאוריה של התרבות, עמ' 204:

"באמנות, כמו גם בתחומים אחרים של התרבות, המונח "מודרניזם" מתייחס להתפתחותם של זרמים אמנותיים הנוטים להתבוננות עצמית בחלקה האחרון של המאה ה-19. [...]היצירות האימפרסיוניסטיות מערערות על מוסכמות האמנות הריאליסטית ועניינו של הצייר מופנה מן הנושא של הציור אל תהליך הציור עצמו (כפי שציין המלחין שנברג, ציירים אינם מציירים עצים – הם מציירים ציורים)."

כלומר, האמנות מפסיקה לעסוק בשעתוק המציאות ומתחילה לעסוק במשהו אחר לגמרי – בעצמה, בבחינת תפקידה, גבולותיה, אופני פעולתה והשפעתה על המציאות. במובנים רבים – מודרניזם הוא קודם כל רפלקסיביות.

מהי רפלקסיביות?

רפלקסיביות הוא מונח אקדמי המתאר את שלל המופעים וההתגלמויות של התופעה האמנותית של אמנות העוסקת בעצמה. זוהי תופעה רחבה מאוד (ויש לה גם שמות רבים נוספים, כגון "ארס-פואטיות", "התייחסות עצמית", "תודעת המדיום", "מטא-פיקציה/תיאטרון/קולנוע" ועוד) שמתייחסת לאמנות שמציגה למתבונן בה את עצם היותה מעשה אמנות.

חשוב לציין – רפלקסיביות ו"תודעת המדיום" (כלומר ציור או פסל או הצגה שמופגנת בהם מודעות לעצם היותם יצירת אמנות) הם רעיונות עתיקים למדי, שהופיעו כבר בתקופת יוון העתיקה. יצירתו של שייקספיר, שפעל בתקופה שקדמה למודרניזם (הוא חי ויצר במאות ה-16 וה-17), מתאפיינת לעתים קרובות ברפלקסיביות מובהקת, כאשר לעתים קרובות אפשר למצוא אצלו דמויות של שחקנים המתייחסים לתפקידו של השחקן, וכן מחזות בתוך מחזות (למשל ב"המלט", שבו מעלה המלט מחזה שעלילתו דומה לעלילת המחזה "המלט" עצמו).

הציור הבא, Las Meninas (1656) של הספרדי ולאסקז, גם הוא פרה-מודרני, וגם הוא מפגין רפלקסיביות מובהקת:

שימו לב לצייר העומד מול בד הציור ומביט במציאות. אבל במי הוא בעצם מביט? בנו, הצופים. שימו לב גם למלך ולמלכה, העומדים בדיוק במקום בו אנחנו נמצאים בו. איך אנחנו יודעים זאת? מפני שהם משתקפים במראה שממול.

האם נושא הציור כאן הוא הילדה הקטנה, בתם של המלך והמלכה, הניצבת במרכז הפריים? או שאולי הנושא הוא עצם מעשה הציור?

אם כן, זוהי תמונה רפלקסיבית בעליל, אך עדיין לא ניתן להגדירה מודרניסטית ממש, מפני שהמודרניזם באמנות פרץ רק כעבור כמאתיים שנה. אופן הייצוג כאן הוא ריאליסטי למדי, כלומר – הצייר עדיין מחוייב מאוד למימזיס של המציאות. רק עם הופעת הצילום השתחררה האמנות מן הצורך שלה לשעתק את המציאות, והחלה לבחון גם אופני ייצוג אחרים.

בדיוק שלוש מאות ואחת שנים מאוחר יותר (1957) חוזר ספרדי אחר – פבלו פיקאסו – אל הציור של ולאסקז, אבל הפעם זוהי רפלקסיביות מודרניסטית לעילא ולעילא:

הקומפוזיציה הכללית אמנם דומה לזו של ולאסקז, ורבים מן האלמנטים המקוריים נשמרו כאן – האיש במשקוף, הכלב, הילדה בלבן במרכז, כן הציור והצייר המשופם, ואפילו המלך והמלכה במראה.

אבל אין כאן מימזיס, לפחות לא במובן הריאליסטי המקובל. הכל כאן נרתם כדי לבטא את תחושותיו הפנימיות של הצייר, ואת רצונו לבחון את גבולות הייצוג, לראות כמה רחוק אפשר ללכת – ועדיין נוכל לזהות את המקור.

מודרניזם באמנות - מצגת קצרה:

https://drive.google.com/file/d/0B0ylsp5wwFvvZjVIN20xclZqc0E/edit?usp=sharing

שאלות הקשורות במימזיס: