ערוצי הפסקול

מאז תחילת עידן הסרט המדבר (בשנת 1927, עם צאתו של הסרט המדבר הראשון: "זמר הג'אז"), קיים על סט הצילומים מכשיר חשוב ומשמעותי, נוסף על המצלמה. זהו כמובן המיקרופון. בצילומי סרט עלילתי בדרך כלל מחלקת הסאונד מורכבת ממקליט, וממפעיל מיקרופון אחד (ולפעמים יותר מאחד). מפעיל המיקרופון מחזיק את המקל הארוך שבקצהו המיקרופון (הבום), ומכוון אותו. המיקרופון מחובר בכבל למכשיר הקלטה, והמקליט אחראי על השליטה במכשיר.

האם צוות ההקלטה מקליט את כל מה שיש על סט הצילומים?

לא. ראשית, הדבר החשוב ביותר שיש להקליט הוא הדיאלוג, כלומר – מה שהשחקנים אומרים. צריך לדאוג שהדיאלוג מוקלט באיכות טובה ככל האפשר, ושהוא נשמע ללא רעשי רקע שיפריעו לצופים לשמוע את מה שנאמר.

שנית, צוות ההקלטה נזהר מאוד לא להקליט שום דבר שאינו קשור לסצנה. לדוגמה – נניח שאנחנו מצלמים סצנה מסרט על עלילות רובין הוד. הסצנה מצטלמת ביער, ועלילת הסרט מתרחשת לפני כאלף שנה. צוות ההקלטה ייזהר מאוד לא להקליט רעשים של מכוניות או פלאפונים, כי זה עלול להרוס את האמינות של הסצנה.

שלישית, צוות ההקלטה דואג להקליט גם צלילים שונים אחרים, לרוב אחרי שהצילומים כבר הסתיימו ואחרי שהשחקנים הלכו הביתה (כן. אנשי הסאונד עובדים קשה...), למשל – את רחשי הרקע של הסביבה. רחשי רקע אלה נקראים Roomtone. נחזור לדוגמת הצילומים ביער. יש במקום רעשים שונים כמו ציוץ ציפורים, רחש הרוח בעלים וכד'. בעת הצילומים עצמם, צוות ההקלטה דואג שכל הרחשים האלה לא ייכנסו לתוך ההקלטה. הם מכוונים את המיקרופונים כך שכשהשחקנים מדברים, רק דבריהם יישמעו.

אחרי שהבמאי אומר "קאט! זהו להיום.", וכולם הולכים הביתה, אנשי הסאונד נשארים במקום ומקליטים את ציוץ הציפורים ורחשי הרוח בנפרד.

למה לעשות את עבודה כפולה? למה לא להקליט גם את רחשי הרקע וגם את הדיאלוגים בבת אחת?

האנשים שיוצרים את הסרט רוצים שתהייה בידיהם כמה שיותר שליטה. לכן ההקלטה נעשית בחלקים, ולא בעת ובעונה אחת. כשמקליטים כל דבר בנפרד, אפשר גם לשלוט בכל מה שהוקלט בצורה טובה ומדוייקת יותר. איך? על כך בהמשך.

האם מה שאנחנו שומעים בסרט הוא מה שהוקלט בצילומים?

כן ולא. חשוב להבין שהפסקול של סרט עובר עריכה. כלומר – תהליך עריכת הסרט מתחלק לשני שלבים. השלב הראשון הוא של עריכת התמונה, והשלב השני הוא שלב עריכת הפסקול.

בשלב עריכת הפסקול, עובד עורך הפסקול על 3 שכבות (או 3 ערוצים) של סאונד:

דיאלוג – הטקסט שנאמר על ידי השחקנים, והוקלט בעת הצילומים (פסקול דיאגטי); טקסט שהוקלט בנפרד, אחרי הצילומים, ו"הולבש" על התמונה (קריינות, או בשמה המקצועי Voice Over. זהו כמובן פסקול חוץ-דיאגטי, כמו בסצנה הזו:

מתוך - "עיר החטאים", רוברט רודריגז, 2005 - הקריינות של הגיבור נוספה הרבה אחרי שהצילומים הסתיימו.

מוזיקה – גם כאשר המוזיקה היא דיאגטית (למשל – בוקעת מטרנזיסטור כמו ב"אוונטי פופולו"), יעדיף עורך הפסקול לא להשתמש במוזיקה שהוקלטה בצילומים, אלא להשתמש בהקלטה נקייה יותר בתנאי אולפן. הוא "ילכלך" אותה ברעשי הסביבה שהוקלטו בצילומים (ה-Roomtone) כדי לתת לה תחושה כאילו היא באמת בוקעת מתוך טרנזיסטור.

גם את המוזיקה החוץ-דיאגטית מקליטים, כמובן, אחרי שהצילומים כבר הסתיימו.

אפקטים – הכוונה כאן היא לכל מה שנשמע בפסקול ואינו מוזיקה או דיאלוג (אפקטים מתייחסים כמעט תמיד לסאונד דיאגטי). למשל – צעדים, חריקת כיסא על הרצפה, פיצוצים, מכות, יריות אקדח, שריקות חצים וכד' (לא לבלבל בין אפקטים של סאונד לבין אפקטים של תמונה, כמו מפלצות, קרני לייזר, דינוזאורים ושאר דברים שעושים היום במחשב). האפקטים הם לרוב שילוב בין 3 מקורות שונים:

א. מה שהוקלט בצילומים עצמם (למשל – קולות הצעדים של השחקנים בזמן שהם זזים במהלך הסצנה).

ב. Wild Sounds – אלה צלילים וקולות שהוקלטו על סט הצילומים, אחרי שהוקלט ה-Roomtone. למשל – אנשי הסאונד יקליטו חריקת דלת, הנחת כוס על השולחן, מישהו מתיישב על המיטה וכד'. כל אלה יוקלטו אחרי שהשחקנים כבר הלכו. כשהסט שקט ויש מעט אנשים אפשר להקליט סאונד איכותי יותר. החשיבות של ה-Wild Sounds הוא שהם לא מוקלטים באולפן, אלא באתר הצילומים עצמו, עם החפצים והתפאורה שרואים על המסך.

ג. Foleys – אלה צלילים וקולות שמוקלטים באולפן, בתנאים האקוסטיים הטובים ביותר להקלטה. ל-Foleys אין את האותנטיות שיש ל-Wild sounds (כי הם לא הוקלטו על הסט), אבל הם נקיים ומדוייקים יותר.

האם יש אפקטים שהם חוץ דיאגטיים? שאינם קשורים למה שקורה בסצנה?

בערך. סאונד תמיד צריך להיות מתואם (מסונכרן) עם מה שקורה בסצנה. אבל לפעמים מוסיפים אפקטים כדי להעצים את האפקט הדרמטי. אלה צלילים שלא קשורים למה שבאמת אמורים לשמוע, אבל הם מושמעים בפסקול כדי להדגיש את מה שטעון הדגשה. לשם דוגמה, הנה קטע קטן שהכנתי בעצמי:

האירוע המתואר כאן הוא די סתמי: סתם מישהו שמכין סנדוויץ'. אבל על כל פעולה שמתרחשת על המסך הוספתי אפקט (חוץ-דיאגטי) שמדגיש אותה והופך אותה להרבה יותר "דרמטית" ממה שהיא באמת. למשל – ה"שחקן" (זה אחי, דרך אגב) תוקע זית על קיסם. כדי להדגיש את זה, הוספתי סאונד של פעמון שמסונכרן עם הרגע שבו הוא משפד את הזית.

סיכום ערוצי הפסקול בטבלה:

אז בעצם יוצא שבסרט יש המון צלילים! איך זה שהסרט לא נשמע כמו רעש אחד גדול?

בסוף עריכת הפסקול לוקחים את 3 השכבות הללו (הדיאלוג, המוזיקה והאפקטים) ומערבלים ביניהם בתהליך שנקרא מיקס (או באנגלית, פשוט Sound Mixing). המיקס של הפסקול הוא בדיוק כמו המיקסר של המטבח. לוקחים את כל המרכיבים ומערבבים אותם יחד. אבל כמו במטבח, חשוב לשמור על מינון נכון. אסור שהמרכיבים ייתחרו ביניהם. הם צריכים לעבוד יחד כדי ליצור את התחושה המדוייקת ביותר שתתרום לסיפור שהסרט מנסה לספר. בדיוק כמו שבמטבח צריך להיזהר לא לשים יותר מדי סוכר, כי אז העוגה תהייה מתוקה מדי ולא ירגישו בטעם של הגבינה, כך גם במיקס: אם המוזיקה חזקה מדי, אז לא יישמעו את השחקנים מדברים. אם הדיאלוג חזק מדי, אז למוזיקה אין השפעה והאפקטים לא נשמעים אמינים. מיקס טוב הוא עבודה של איזון ודיוק.

והנה דוגמה מצויינת, שמדגישה הרבה מהדברים שדיברנו עליהם:

מתוך הסרט "שיר אשיר בגשם" (סטנלי דונן וג'ין קלי, 1952) - הסרט מספר, בין השאר, על תהליך הפקתו של סרט בתחילת עידן הסרט המדבר (סוף שנות ה-30 של המאה ה-20). מה אין כאן? מיקס גרוע, הקלטה לא נכונה, משחק מוגזם (שאינו מתאים לקולנוע המדבר), ולקינוח - הסרט יוצא מסינק.