אוונטי פופולו

1. תקציר העלילה:

הסרט מתרחש ביום שאחרי מלחמת ששת-הימים, ומתאר את מסעם ההזוי והסהרורי של 2 חיילים מצרים שמנסים להגיע מסיני (שנכבשה במלחמה והפכה לשטח ישראלי) בחזרה אל מצרים. בדרך הם נתקלים באיש או"ם מת, בסיור ישראלי ובצוות חדשות זר. הם מגיעים לבסוף לתעלת סואץ (שהיא הגבול בין סיני לבין מצרים) ונהרגים מאש שנורית עליהם משני הצדדים – הישראלי והמצרי.

משהו מהאווירה ההזויה של הסרט...2 החיילים המצרים דוהרים דרומה בג'יפ של האו"מניק המת.

2. הסרט דובר ערבית:

מביא את הסכסוך הישראלי-ערבי מנקודת מבט הפוכה ממה שהוצג עד אז בקולנוע הישראלי. עד אז הוצג הערבי בקולנוע הישראלי באופן כמעט מוחלט כאוייב. לעתים קרובות הערבים מוצגים בקולנוע הישראלי בלונג-שוט בלבד, והדמויות לא מדברות. גם כאשר דמויות ערביות הן יותר פעילות, הן מתפקדות בתפקיד אנטגוניסטי[1], ולעתים קרובות שיחקו יהודים ממוצא מזרחי את הערבים. ב"אוונטי פופולו" משחקים 2 שחקנים ערבים-ישראלים (סלים דאו וסוהיל חדאד) את המצרים, והם מדברים אך ורק ערבית ואנגלית (שלא כמו דמויות ערביות רבות בקולנוע הישראלי שקדם לסרט, שדיברו עברית במבטא ערבי). אחד הדברים המעניינים בליהוק בסרט, הוא שצופה דובר ערבית שישמע את הדיאלוגים, ייזהה מיד שהשחקנים מדברים ערבית במבטא פלסטיני, ולא במבטא מצרי כפי שהיו אמורות לדבר, מה שרומז על כך שבסאבטקסט[2] הסרט עוסק למעשה לא רק בסכסוך הישראלי-ערבי (ישראל מול מדינות ערב), אלא באופן ספציפי בבעיה של ישראל מול הפלסטינים שחיים בתוך גבולותיה.

3. המונולוג "שיילוק" (מתוך "הסוחר מוונציה" של שייקספיר) והסכסוך הישראלי-ערבי:

המונולוג של שיילוק מתוך "הסוחר מוונציה" של שייקספיר. הסצנה שמהווה את לב ליבו של היפוך התפקידים בסרט.

הקריאה לזהות את אנושיותו של האוייב זוכה להתעלמות מצידם של הישראלים.

(ולמתקדמים – אורסון וולס עושה את המונולוג, עם תרגום לאיטלקית...)

המונולוג עוסק באנושיותו של שיילוק, הסוחר היהודי השנוא במחזה של שייקספיר. שיילוק אומר – אני אנושי בדיוק כמוכם, הנוצרים. בסרט "אוונטי פופולו" יש היפוך – את המונולוג מדקלמת דמות ערבית. כלומר – עכשיו הערבי אומר ליהודים: אני אנושי בדיוק כמוכם. התגובה של אחד החיילים הישראלים הוא: "נראה לי שהוא התבלבל בתפקידים". זהו משפט רב-משמעי: במשמעות המיידית של הסצנה, הוא מראה לנו שהחייל אכן מזהה את המונולוג, ויודע שבמקור הוא נאמר על ידי יהודי. הוא מזהה את ההיפוך, אבל זה לא משנה אצלו שום דבר. הבקשה של הערבי לראות אותו כבן-אנוש, להסתכל עליו מעבר ומעל לסכסוך לא מגיעה אל הישראלי. הוא נשאר אטום.

במשמעות החברתית הסרט טוען שעד שלא נראה זה את זה כבני-אנוש, עד שלא נבחין בדמיון בינינו בשני הצדדים, לא נוכל להגיע לפתרון. גם מהבחינה הרפלקסיבית[3] הסצנה מדגישה את אופן ההצגה של הסכסוך בקולנוע: כל אחד לוקח צד ומתאמץ לתאר את הצד השני כמפלצת לא-אנושית. אבל כולנו בני אדם בסופו של דבר, ואנחנו לא חייבים להיות אוייבים. הסצנה כולה (וההערה של החייל הישראלי רק מדגישה זאת) עוסקת בכך שכולנו בעצם משחקים תפקיד, ושהסכסוך הישראלי-ערבי אינו אלא מחזה אין-סופי שבו כל אחד לוקח צד ומגלם דמות.