אנימציה מהי?

הנפּשה (או אנימציה, מלטינית: animatio, בתרגום לעברית: "החיָיאה") היא תחום העוסק בהקניית אשליה של תנועה על גבי מסך. שימוש נרחב בהנפשות נעשה בקולנוע, בטלוויזיה ובאתרי אינטרנט.

פירוש המילה "Anima" בלטינית הוא נפש, או ה"אני" הפנימי. המונח העברי "הנפשה", מלשון נפש, לא הוטמע לחלוטין בקרב העוסקים במקצוע, ולכן אדם היוצר הנפשה נקרא בדרך כלל אנימטור.

שנית, תוספת והבהרה:

הערך בויקיפדיה הוא כללי ואינו מדויק דיו, משתי סיבות:

א. "הקניית אשליה של תנועה על גבי מסך" היא משהו שמאפיין גם את הקולנוע המצולם.

ב. הערך כלל אינו מתייחס לאופן יצירתה של אשליית התנועה על גבי המסך.

כדי להבין כיצד נוצרת אנימציה, יש להבין קודם לכן כיצד נוצרת תנועה בקולנוע, ואז להבין מה ההבדל בין יצירת התנועה בסרט מצולם לבין יצירת התנועה בסרט מונפש.

תנועה בקולנוע נוצרת כתוצאה מעיקרון התמדת הראייה (Principle of Persistence of Vision) - זהו עיקרון הנוגע לתפקוד העין והמוח, ולפיו המוח מפרש סדרה של תמונות קפואות המוצגות זו אחר זו במהירות כאילו היו תמונה אחת נעה (למשל הרבה תמונות בודדות של סוס רץ הופכות, כאשר הן מוקרנות ברצף, לתמונה נעה אחת של סוס רץ). בעבר רווחה הסברה כאילו התמונה הקפואה נותרת ("מתמידה") להרף עין על גבי הרשתית (החלק בעין שממיר אור לאותות עצביים הנשלחים אל המוח), אבל כיום מקובל להניח שהפעולה כולה מתבצעת במוח.

עיקרון התמדת הראייה משותף לקולנוע המצולם ולאנימציה, ובלעדיו לא היה ניתן כלל ליצור אשלייה של תנועה, ולא אפשר היה בכלל לדבר על תמונות נעות מכל סוג.

ההבדל בין יצירת תנועה בסרט מצולם לסרט מונפש נעוץ, אם כן, לא בעצם הקניית האשלייה של תנועה, אלא בטכניקה באמצעותה יוצרים את האשלייה הזו. בקולנוע מוטלת האחריות ליצירת אשליית התנועה על המצלמה. מצלמת קולנוע (בפילם או בוידאו, לצורך העניין. ולא ניכנס כרגע להבדלים בין השתיים) מצלמת מספר רב של פריימים בשנייה (24 בפילם, 25 או 30 בוידאו, ברוב המקרים). כאשר הפריימים האלו מוקרנים במהירות בזה אחר זה, נוצרת אשלייה של תנועה. לעומת זאת, אנימציה נוצרת בשיטה איטית ומייגעת בהרבה: באנימציה יוצרים האנימטורים פריים אחד בכל פעם, ויצירת אשליית התנועה היא תהליך ארוך ומתיש של הנעת אובייקטים צעד אחר צעד, פריים אחרי פריים. זו הסיבה שהפקתם של סרטי אנימציה היא תהליך ארוך יותר, שיכול להימשך 4 שנים ויותר ליצירתו של סרט בודד.

קיימות כיום 3 טכניקות אנימציה מרכזיות:

1. אנימציה קלאסית - הטכניקה הדומיננטית ביותר מאז שנות ה-30 ועד 1995. ב-1937 יצא לאקרנים הסרט "שלגייה ושבעת הגמדים". היה זה סרט האנימציה הארוך הראשון, והוא הפך את אולפני וולט דיסני למרכזיים ומצליחים ביותר. אנימציה קלאסית נוצרת בטכניקה של ציור פריים אחר פריים, כאשר כל פריים מורכב למעשה משני אלמנטים נפרדים - הרקע והדמויות. כל אלמנט מצויר על ידי מחלקה נפרדת באולפן, ורק בסופו של התהליך מחברים בין השניים, כלומר מדביקים את הדמויות על גבי הרקע ומקרינים את הסרט בשלמותו. אולפני וולט דיסני הביאו את הטכניקה הזו לשיאים של הצלחה אמנותית ומסחרית במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20, אבל עם עלייתה של האנימציה הממוחשבת, הלכה הטכניקה הזו ודעכה.

2. אנימציה ממוחשבת - הטכניקה הנפוצה ביותר כיום. הסרט הארוך הראשון שנוצר בטכניקה זו הוא "צעצוע של סיפור" מ-1995, בהפקת אולפני פיקסאר ובבימויו של ג'ון לאסיטר. אנימציה ממוחשבת נוצרת על ידי בנייה של מודלים תלת מימדיים ממוחשבים של העולם בו מתרחש הסרט. בתוך העולם/המודל הזה מניעים האנימטורים דמויות ממוחשבות ומצלמות וירטואליות, שמתנהגות כסימולציה של מצלמות אמיתיות, ויכולות לפיכך לנוע כמו מצלמות אמיתיות, וכן לדמות במדויק אפקטים אופטיים כגון צילום בעדשה רחבה, שימוש בתנועת זום, Flare, ועוד.

3. אנימציית Stop Motion - סוג נפוץ פחות של אנימציה, שמעולם לא היה מאוד פופולרי או נפוץ, אך יחד עם זאת נוצרו במסגרתו כמה סרטים מוצלחים ומצליחים (אולפני אארדמן הבריטיים הם האולפנים המצליחים ביותר העובדים בטכניקה זו). באנימציית Stop Motion מניעים דמויות תלת מימדיות פיזיות בתוך מודלים פיזיים של העולם בו מתרחש הסרט. העולם/המודל יכול להיות בנוי ממגוון חומרים, והדמויות יהיו בנויות לרוב מפלסטלינה או מחימר.

לחצו על התמונה כדי לראות את הסוס בתנועה

הניסוי המפורסם בהקפאת תנועה, אותו ביצע איידווירד מויברידג' (Muybridge) בשנת 1878: מויברידג', שהיה צלם, נשכר על ידי איש עסקים מקליפורניה כדי לבדוק האם בעת ריצה, אחת מרגליו של סוס נוגעת תמיד בקרקע, או שמא יש רגעים שכל ארבע הרגליים נמצאות באוויר. מויברידג' בנה מתקן מתוחכם (יחסית לאותה תקופה) שפירק את ריצת הסוס לפריימים בודדים, ואלה מוכיחים שיש רגעים שבהם אכן ארבעת רגליו של הסוס נמצאות באוויר. לאחר מכן הקרין מויברידג' את כל 12 הפריימים שצילם ברצף באמצעות מכשיר שאותו כינה זואופרקסיסקופ, וכך יצר אשלייה של תנועה. הזואופרקסיסקופ של מויברידג' נחשב לאחת ממקרנות הקולנוע הראשונות.

אנימציה כז'אנר

קשה לסווג את האנימציה כז'אנר, מפני שהיא כה מגוונת, וכי נוצרו במסגרת הטכניקות השונות סרטים כה שונים זה מזה. כאשר בראד בירד טוען כי האנימציה אינה ז'אנר, והיא למעשה צורת ביטוי אמנותית, קשה לחלוק עליו מפני שהאפשרויות הגלומות בטכניקות השונות נדמות אינסופיות ממש, ונדמה כי אין רעיון או סיפור שלא ניתן לספר באמצעות אנימציה.

אלא שניתן בכל זאת לאבחן מאפיינים ז'אנרים מסויימים באנימציה - אל בטכניקות השונות בכללותן, אלא בקטגוריה מסויימת בתוכן. הכוונה היא לטכניקת האנימציה שהפכה לפופולרית והנפוצה ביותר בעולם האנימציה בכלל, ולמעשה היא אחת הנפוצות והמצליחות בהוליווד ומחוצה לה כיום - האנימציה הממוחשבת. כאמור, סרטי האנימציה הממוחשבת מככבים כיום במקומות גבוהים בכל טבלת שוברי קופות שנתית (ראו למשל, את הטבלה הזו, המציגה את הסרטים המצליחים ביותר בארה"ב בשנת 2010. בעשירייה הראשונה מופיעים 5 סרטי אנימציה ממוחשבת, ביניהם צעצוע של סיפור 3 של אולפני פיקסאר, המחזיק במקום הראשון).

מאפיינים צורניים משותפים:

1. סרטי אנימציה ממוחשבת מציגים סימולציה של עולם תלת-מימדי, כולל סימולציה של המאפיינים האופטיים של מצלמות "אמיתיות". אחד הביטויים המובהקים של מאפיין זה הוא השימוש הנפוץ מאוד בתנועת המצלמה Zoom In בסרטים אלו.

2. סרטי האנימציה הממוחשבת נוטים להיות צבעוניים מאוד, כלומר הצבעים רוויים מאוד (ההיפך מדהויים). גם סרט כמו "גנוב על הירח", שהגיבור שלו הוא למעשה (או לכאורה) אדם רע, מציג עולם צבעוני מאוד, ולפיכך נדמה שהעולם הוא שמח וחיובי, ולא אפל ושלילי כפי שניתן היה אולי לצפות מגיבור שהוא נבל.

3. עיצוב העולם (כלומר ה"תפאורה" של הסרט), וכן המראה החיצוני של הדמויות, נוטה להיות מוגזם ומוקצן. במילים אחרות - הייצוג (המימזיס) של העולם הוא מלאכותי במכוון. הדבר בא לידי ביטוי בבניינים מעוותים, בדמויות גבוהות מאוד, רזות מאוד, נמוכות מאוד, שמנות מאוד וכד'.

4. שימוש בשחקנים ידועים בתור מדובבים - לעתים קרובות, במסגרת מערכת יחסי הציבור של הסרט, יוצגו לראווה המדובבים כאילו שהדמות מבוססת עליהם או כאילו הם גילמו ממש את הדמות (נניח, כאילו בן סטילר אכן מגלם את אלכס האריה בסרטי "מדגסקר", או כאילו וודי הקאובואי הוא למעשה עוד דמות בגילומו של טום הנקס).

מאפיינים נראטיביים משותפים:

1. סוף טוב - רוב סרטי האנימציה הממוחשבת מיועדים לילדים/לכל המשפחה, ולכן העולם המוצג בהם הוא לרוב עולם שנוח לילדים להתמודד איתו. האלימות בסרטים אלו היא מרוסנת, והיוצרים נמנעים בד"כ מלהציג את המוות של דמויות. מקרי מוות של דמויות יופיעו בשלושה מקרים:

א. הדמות שמתה היא זו של הנבל - ואז המוות הוא מוצדק (מגיע לו למות כי הוא פועל באופן לא מוסרי).

ב. הדמות שמתה היא זו של עוזריו/סגניו של הנבל - גם כאן זהו מוות מוצדק, אבל הוא יוצג לרוב מרחוק, באופן אגבי, ולעתים אף באופן קומי.

ג. הדמות שמתה היא מהצד של הטובים - לעולם לא יוצג מוות של אחד הגיבורים, אבל במקרים מסוימים יכול מישהו מדמויות המשנה החיוביות למות. כאשר זה קורה, המוות יוצג באופן הירואי ומודגש, והמוות יהיה למען ההצלחה של המשימה הכללית, ובאופן שתורם לגיבורים. במילים אחרות - יהיה זה תמיד מוות של הקרבה, מוות לא סתמי ורב משמעות.

2. עיצוב הדמויות - מעבר לעובדה שהדמויות מעוצבות באופן מוגזם ומוקצן, הן גם נוטות להיות האנשה של אלמנטים לא אנושיים שונים במציאות, דוגמת חיות (מדגסקר), צעצועים (צעצוע של סיפור), מכוניות ועוד. גם כאשר הדמויות הן אנושיות, הן זוכות למאפיינים בלתי מציאותיים כמו כוחות על (משפחת סופר על), כשרונות יוצאי דופן (פלונטר), יכולות שכליות יוצאות דופן (גנוב על הירח) וכיו"ב.

3. ערבוב ז'אנרים - כיוון שז'אנר האנימציה הממוחשבת הוא חדש יחסית, וגם כיוון שהוא מתפקד כז'אנר על, עם מעט מאפיינים משותפים באופן יחסי, נוטים הסרטים המשתייכים לז'אנר זה להכיל בתוכם מגוון רחב מאוד של ז'אנרים. לדוגמה - סרט אחד יכול להשתייך ל-5 ז'אנרים שונים (משפחת סופר-על יכול להיחשב כמשתייך לז'אנרים הבאים: גיבורי על, ריגול, דרמה משפחתית, דרמת התבגרות, וכמובן גם אנימציה ממוחשבת); לחילופין - שני סרטים מאותה סדרה יכולים להשתייך לתת-ז'אנרים שונים (מכוניות מ-2006 הוא סרט ספורט, ומכוניות 2 מ-2011 הוא סרט ריגול).

Google Sites

Report abuse