האזרח קיין - ניתוח מבנה

"אין מעבר" (No Trespassing)

הסרט נפתח בגדר המאיימת ובשלט " אין מעבר" מחוץ לאחוזתו של קיין. למרות זאת, המצלמה נכנסת לתוך האחוזה של קיין, דבר המראה לנו שגם כאשר "אסור" להכנס למקום כלשהו, הקולנוע יכול להיכנס אליו ומאפשר לצופה אפשרות כניסה למקומות שאי אפשר להכנס אליהם, בניגוד לחיים האמיתיים. המצלמה למעשה חודרת לפרטיותו של הדמות המבקשת שלא נעשה זאת (וזו המשמעות המטאפורית של השלט "אין מעבר" ושל הגדר המאיימת).

בפתיחת הסרט ניתן לראות סדרת שוטים של האחוזה של קיין, ריקה מאדם. אין איש באחוזה והכל שקט. תנועות המצלמה בסדרת השוטים הראשונים ממשיכות את עצמן משוט לשוט, כלומר, השוטים מתחברים בדיזולבים, ותנועות המצלמה ממשיכות אל השוט הבא, דבר הבא להדגיש הן את הגודל של המקום, והן את ההמשכיות-הכל קורה באותו מקום ובאותו זמן. סדרת השוטים הזו (שניתן להגדיר את כולם כשוטים מכוננים) מבהירים לנו באופן חד משמעי שהמקום גדול ובבעלות אדם עשיר ורב עוצמה. כל שוט מתקרב יותר ויותר אל הדמות ונכנס יותר לעומק האחוזה, עד שהמצלמה מגיעה אל הדבר החשוב באמת - אל הדמות עצמה, דמותו של קיין הגוסס. הפתיחה הזו מדגישה את האפשרות של הקולנוע לחדור לפרטיות של הדמות, דבר שהצופה מעוניין לראות למרות שכביכול אסור. זהו ביטוי נוסף לרעיון הקולנוע כמעשה מציצני שיופיע יותר מאוחר אצל היצ'קוק, בין השאר בסרטים "חלון אחורי" (1954) ו"פסיכו" (1960).

אימאג' המראות

פירוש המילה אימאג' (Image) הוא בפשטות "דימוי", אבל אנחנו נעשה שימוש במילה זו כאשר נרצה לציין רגע בסרט שמבטא באופן ויזואלי או אודיו-ויזואלי (תמונה משולבת בסאונד) רעיון או עיקרון מרכזי בסרט. האזרח קיין, בהיותו סרט מורכב ומתוחכם מאוד, רצוף לכל אורכו באימאג'ים המבטאים את התמה של הסרט. אחד מהם הוא אימאג' המראות.

פרשנות אחת של האימאג' היא שדימוי המראות בסרט מתקשר אל נושא הסרט בכך שבמהלך הסרט אנו רואים את מהלך חייו של קיין, אך בכל זאת לא יורדים לעומק נשמתו ולרגשותיו אלא לתדמיתו הציבורית. וולס גורם לצופים להסתקרן ולנסות לגלות מי הוא קיין. דרך המראה אנו אמורים לראות את השתקפותנו אך אצל קיין אנו רואים רק דימויים ציבוריים, בכל פעם שאנו חושבים שהצלחנו לפענח את קיין גורם כלשהו מנפץ לנו את האשליה. בנוסף הסרט מעמיד מראה בפני האומה האמריקאית כשהוא מראה לה את כל הזיוף והמסחור שבה.

פרשנות נוספת, וקשורה לראשונה, היא שהדימוי הזה, המציג את קיין משתקף באינספור מראות הוא בעצם ביטוי ויזואלי למבנה של הסרט: מבנה הפלאשבקים, המציג את קיין מ-6 נקודות מבט שונות מבהיר לנו שלדמותו של אדם אחד יש אינספור השתקפויות: כל השתקפות היא למעשה האופן בו כל אחד מן האופנים בו רואים את קיין האנשים שהכירו אותו. אבל אף אחת מההשתקפויות אינה האמת. כולן מסוגלות להציג את האיש ולהבין אותו רק באופן חלקי.

אימאג' הפאזל

אימאג' הפאזל מתקשר לנושא הסרט בכך שהעיתונאי תומפסון מגלה לאט לאט עוד חלקים ורמזים של מי היה בעצם צ'ארלס פוסטר קיין ומי או מה הוא אותו "רוזבאד" מסתורי. וכמו פאזל שלאט לאט מצטרף לכדי תמונה שלמה, כך מוצא תומפסון עוד ועוד פרטים על חייו של קיין. הפאזל הוא דימוי לחייו של קיין בתור פאזל בלתי פתור, מכיוון שככל שהצופה מנסה ליצור לעצמו את דמותו של קיין כך הוא מתרחק מן האמת. לבסוף, כפי שתומפסון בעצמו אומר, נותר הפאזל שהוא דמותו של קיין לא שלם. תומפסון טוען שהפיסה החסרה הוא רוזבאד, אותו אינו מצליח למצוא לבסוף, אבל האם אנחנו, שמגלים מיד לאחר מכן מהו רוזבאד - האם אנחנו מצליחים באמת להשלים את הפאזל?

רוזבאד

רוזבאד הוא המזחלת האבודה של קיין, זה ברור. אבל במובן מסויים, רוזבאד הוא משהו עמוק הרבה יותר: רוזבאד הוא האמת. הסרט עוסק למעשה בשאלת החיפוש אחר האמת: האם יש אמת אובייקטיבית אחת? האם יש תיאור אחד נכון ומהימן לחלוטין של המציאות? התשובה לשאלה זו, כפי שכבר גילינו (בשנה שעברה, כשדיברנו על ריאליזם מול פורמליזם) היא לא: לא מפני שאין אמת, אלא מפני שאנחנו תמיד חווים אותה מבעד לנקודת מבט כלשהי - קודם כל נקודת המבט שלנו, ואחר כך של כל מי שמספר לנו על האירועים וההתרחשויות. בשל כך, נותרת דמותו של קיין אניגמטית (=חידתית) ובלתי מפוענחת בסופו של הסרט, מפני שגם אחרי שגילינו מהו רוזבאד, אנחנו מבינים שמה שראינו הוא לא את סיפור חייו האמיתי של אדם, אלא את האופן בו האנשים שהכירו אותו תפסו אותו, כך שלמעשה ראינו את עמדתם כלפיו, ולא את מי שהיה באמת. את מי שהיה באמת לא נוכל להכיר לעולם.

התמה הזו, של היותה האמת בלתי מושגת בשל העובדה שאנחנו תמיד חווים אותה דרך הפילטר התודעתי של מישהו, דרך נקודת מבט סובייקטיבית כלשהי, חוזרת שוב ושוב באמנות המודרניסטית.

ערבוב ז'אנרים

"האזרח קיין" מערבב בין כמה וכמה ז'אנרים. במובן מסויים הוא מהווה מעין פאזל של ז'אנרים שונים.

המלודרמה - ז'אנר זה חושף את הצופים לרגשנות יתרה, לעתים עד כדי הפרזה. המלודרמה באה לידי ביטוי ביחסיו של קיין עם אשתו הראשונה אמילי נורטון, וברומן האסור שלו עם סוזן אלכסנדר, הזמרת שהופכת לאישתו השנייה.

המחזמר (מיוזיקל) - אמנם ז'אנר זה אינו בולט במיוחד בסרט, אך הוא תופש מקום מסויים בו, כז'אנר שבמהותו מציג שירה, משחק, תנועה ומחול, תלבושות ותפאורה, ובמיוחד בתיאור עלילות המתרחשות מאחורי הקלעים של עולם הבמה. בסרט, ניתן לראות את ז'אנר המחזמר במיוחד בדמותה של סוזן אלכסנדר, שקיין מנסה להפוך אותה לזמרת אופרה. הסצנות בין סוזן לבין מאמן השירה שלה, וכן הסצנות במופעי האופרה הן אופייניות לז'אנר.

דרמה פוליטית - ז'אנר העוסק בתככים והמזימות שמאחורי הקלעים של מסדרונות הכוח של הפוליטיקה. סיפור עלייתו של קיין ונסיונו להיבחר למשרת המושל של ניו-יורק לקוחה מן הז'אנר הזה, שהצליח מאוד בארה"ב בשנות ה-30, במקביל למשבר הכלכלי. מבחינה זו, השיא של הביטוי של ז'אנר זה הוא עצרת הבחירות, שהאימאג' המרכזי בה הוא דמותו של קיין הנואם כאשר מאחוריו מופיעה תמונה ענקית שלו עצמו. מעבר לכך שזהו הדימוי המפורסם ביותר מתוך הסרט (הוא מופיע, למשל, על רוב עטיפות ה-DVD בהוצאות השונות של הסרט), זהו גם ביטוי ויזואלי מזוקק ומדוייק ביותר של דמותו של קיין: איש רדוף שגעון גדלות, שתאוותו לכוח ולשליטה אינה יודעת שובע.

הסרט האפל (Film Noir) - הסרט האפל הוא ז'אנר מעניין ומורכב, שבמהותו עוסק בטשטוש בין גבולות הטוב והרע. סרטים שנעשו במסגרת ז'אנר זה תיארו עולם ציני ומושחת, שהכסף, המין והכוח מניעים אותו. על אף שהאזרח קיין אינו פילם נואר באופן מובהק, הוא בהחלט עושה שימוש באסתטיקה פילם נוארית - הצילומים מזוויות קיצוניות, משחקי האור והצל המורכבים והתפאורות המאיימות הם בהחלט השפעה של ז'אנר זה.