פוסטמודרניזם מהו?

אנחנו חיים בעידן פוסטמודרני, ולכן בוודאי נתקלתם כבר בביטוי, במושג, ברעיון. אבל להסביר מה זה, זה עניין קצת יותר מסובך. שמעתי כבר לא מעט מרצים מסבירים "מהו הפוסטמודרניזם", ולכל אחד דגשים אחרים, נקודות מוצא וסיום שונות, תובנות אחרות וגם סוגים שונים של ביקורת והערכה כלפי התופעה. יש שסולדים ממנה, ומקללים את אמם על שהולידה אותם לתוך תקופה חשוכה שכזו, ויש שמהללים אותה וטוענים כי היא האופציה היחידה לתקווה בעולמנו. בנימה אישית – אני בהחלט לא מהסולדים, ואני רואה הרבה טוב בפוסטמודרניזם, אבל יש בו גם לא מעט רוע, ציניות וסכנה, שצריך מאוד להישמר מפניהם. אנסה להסביר את התופעה כפי שאני מבין אותה, ולהצביע גם על יתרונותיה וחסרונותיה.

דיברנו כבר על הקלאסיקה, על אפלטון ועל אריסטו, ועל המודרניזם באמנות ובקולנוע שערערו את התפיסות הקלאסיות. דיברנו על כך שהתקופה המודרנית (שניצנים שלה אפשר למצוא בשלהי המאה ה-16, ושיאה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה- 20) הייתה למעשה התנגדות לקלאסיקה, שבירה שלה וערעור של מוסכמותיה. המודרניסטים עסקו באובססיביות בפירוק הכללים הקלאסיים, ובעצם העיסוק הזה הם הדגישו למעשה את מרכזיותם וחשיבותם בתרבות המערב. דיברנו גם על כך שהמודרניזם לא נוצר בחלל אמנותי ריק, אלא שהופעתו הייתה חלק מתהליכים כלכליים וחברתיים שעברו על העולם, תהליכים כמו עיור, תיעוש, המצאת הדפוס ותקשורת ההמונים, המצאת הרכבת ותחבורת ההמונים, ובאופן כללי – המצאת חברת ההמונים, שבה האדם תופס את עצמו כחלק מגוף עצום מידות ומרובה אוכלוסייה כמו עיר או מדינה, והוא מודע לקיומם של עמים ולאומים אחרים, ולא רק לכפר הקטן שלו.

כל התהליכים האלה הלכו והואצו באופן דראסטי במאה ה-20, שהייתה בראש ובראשונה המאה של המלחמות הגדולות: מלחמת העולם הראשונה והשנייה בחצי הראשון של המאה, והמלחמה הקרה, העימות הבין-גושי והחשש ממלחמה גרעינית בחצייה השני[1] . בתוך כך הומצאו הטלפון, המטוס, הקולנוע, הרדיו, הטלוויזיה ולבסוף האינטרנט, והפכו את העולם (בתפיסה האנושית) למקום קטן הרבה יותר משהיה קודם לכן. התוצאה של כל אלה הייתה שונה מכל מה שקרה קודם. הפוסטמודרניזם לא "התנגד"[2] למודרניזם או לקלאסיקה, וגם לא חיזק אותם. הפוסטמודרניזם נולד מתוך תחושת הייאוש, חוסר התוחלת והתקווה של עידן המלחמות הגדולות. במודרניזם, עם כל ההתנגדות, הערעור והמהפכנות שבו, יש תמיד תחושה עמוקה של משמעות – המהפכה נעשית כדי לייצר אופציה חדשה וטובה יותר. בפוסטמודרניזם, התחושה הראשונית היא "מה הטעם?", ממילא אנשים ימותו במלחמות, ממילא אנחנו רק נמלה בתוך מיליארדים של נמלים אחרות, ממילא הפוליטיקאים צריכים אותנו רק בשביל הקול שלנו, לערוצי הטלוויזיה אכפת לנו רק אם נצביע ברייטינג (ובאס.אמ.אסים) ולתאגידים אכפת מאיתנו רק אם יצליחו לחלוב מאיתנו כסף.

לכן התכונה המרכזית והמאפיינת ביותר של הפוסטמודרניזם היא היעדר ההיררכיה. כדי להסביר זאת, וכדי להביא את הדיון אל השדה האמנותי, חשוב להתעכב לרגע על המושג "קנון". קנון זה לא תותח וגם לא יצרנית ציוד צילום. הקנון הוא סך כל הידע והיצירה האנושית שהוא משמעותי ושכל אדם משכיל ובר-דעת צריך להכיר: התנ"ך, כתבי שייקספיר, יצירותיהם של דה-וינצ'י, מיכלאנג'לו ושאר אמני הרנסאנס, המחזאות היוונית הקלאסית (ובתוכה כמובן גם "אדיפוס המלך"), כתבי המשוררים הרומאים ורגיליוס ואובידיוס, השפות יוונית ולטינית, כתביהם של אפלטון, אריסטו, ניוטון, ועוד ועוד. הקנון, אם כן, הוא רשימה לא קצרה, שלאורך המאות נוספו לה עוד ועוד פריטים, אבל מאחוריה משתרכים עוד מאות אלפי פריטים אחרים שלא נכנסו, ושחשיבותם נתפסת כקטנה הרבה יותר. האלמנט המאחד את כל הפריטים ברשימה, הוא שכולם מהווים דוגמה ומופת של יישום העקרונות הקלאסיים – מיוון העתיקה, דרך רומא, הרנסאנס, וכן הלאה.

מה עשה המודרניזם? בא, והחל לנגח בקנון, ולהעמיד לו אלטרנטיבה: למה זה ולא זה? למה ככה ולא אחרת? התוצאה לא הייתה קנון חלופי – אחרת ניתן היה לדבר על "הקנון הקלאסי" אל מול "הקנון המודרני". במקום זאת, בתהליך ההתכתשות והמאבק המודרניסטי בקלאסיקה, הפכו כמה וכמה יצירות מודרניסטיות ליצירות קנוניות בעצמן (התהליך של הפיכת יצירה/גוף ידע לחלק מהקנון נקראת, איך לא, "קנוניזציה").

כיצד הדבר מתקשר לפוסטמודרניזם? ההנחה המובלעת, הנרמזת מן המאבק המודרניסטי הוא שיש חשיבות גדולה בקנון, כלומר יש היררכיה: יש טוב ויש גרוע, יש חשוב ומשמעותי, ולעומת זאת יש זניח ומיותר. המודרניסטים אמנם הטילו ספק בשאלה מה נמצא בקנון, ופעלו כדי להכניס לתוכו יצירות אחרות, שלא עונות בהכרח על המאפיינים הקלאסיים, אבל הם לא כפרו במושג הקנון עצמו. הפוסטמודרניזם לקח את המרד המודרניסטי צעד קדימה: במקום לנסות לשנות את הקנון, "טוען" הפוסטמודרניזם: אין היררכיה. הכל חשוב באותה מידה, כלומר לא חשוב וזניח באותה מידה. הפוסטמודרניסטים לא אומרים שאין קנון, הם פשוט לא חושבים שיש בו משמעות או צורך. הם בעצם מתעלמים ממנו. הרי על כל 100 יצירות מופת שנמצאות בקנון, אפשר בקלות להעלות על הדעת 100 יצירות אחרות – מופתיות, מופתיות פחות או לא מופתיות בכלל, אבל למי אכפת, בעצם? או יותר נכון – מי קבע? מי אמר ששייקספיר טוב יותר מהמחזאי בן-זמנו כריסטופר מארלו, או בכלל – מי אמר ששייקספיר טוב יותר מהטלנובלה הכי זניחה המשודרת בערוץ ויוה? אם אין היררכיה, אז הכל גם איכותי/נטול-איכות באותה מידה.

ועכשיו אפשר גם להבין מדוע התופעה הזו נתפסת כאיום גם כיום, כשהיא כבר הפכה להיות כה רווחת ונפוצה, ואפשר גם לראות איזה מגוון עצום של תופעות נגזר ממנה: ערעור הסמכות ההורית; ערעור מעמד המורה; ההדרדרות וההזנייה של התרבות (מה שנהוג לכנות "תרבות הרייטינג" ו"תרבות המותגים"); הזלזול בפוליטיקאים ובפוליטיקה (גם מצד הפוליטיקאים עצמם); אלימות כלפי שופטים; ירידת ערכן של המדינה והפטריוטיות; ולעומת זאת גם תופעות הפוכות, של אנשים וקבוצות שמנסים למצוא משמעות בכל חוסר התוחלת הזה: הניו-אייג', שהוא מעין דת חדשה, המנותקת מהזדהות דתית ספציפית ומעמידה במקומה עקרונות רוחניים אחרים (אמא אדמה, תורות הוליסטיות אלטרנטיביות מהמזרח); החזרה בתשובה, גם בישראל וגם במקומות אחרים, המהפכה האיסלמית באיראן בסוף שנות ה-70, או התחזקות הימין הנוצרי השמרני בארה"ב, או עליית כוחן של המפלגות הדתיות כדוגמת ש"ס ויהדות התורה בפוליטיקה הישראלית.

ואפשר גם להבין את התקווה העצומה שהפוסטמודרניזם מציע: אנחנו לא צריכים לאכול יותר את הלוקשים, השקרים, העיוותים והקונספירציות בהם האכילו את אבותינו. אנחנו חיים בעידן אחר, שבו מותר לנו לשאול כל שאלה, לערער על כל מוסכמה ובאופן כללי להמציא את העולם מחדש כל יום. זה מעייף, זה קשה, וזה מפחיד כי אנחנו צועדים בדרך לא מסומנת, והסיכויים שנתעה ונאבד גדולים, אבל זה גם נפלא – כי האופק פתוח לגמרי לפנינו, ויש בידינו חופש שהדורות הקודמים לא יכלו אפילו לדמיין.

[1] ואכן, ההוגים והכותבים המרכזיים של הפוסטמודרניזם היו מי שגדלו והתחנכו בצילה של מלחמת העולם השנייה, ופרסמו את מחשבותיהם בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת: ז'אן פרנסואה ליוטאר, מישל פוקו, רולאן בארת', ז'אק דרידה ואחרים בצרפת, ריצ'רד רורטי ופרדריק ג'יימסון ואחרים בארה"ב, ועוד ועוד.

[2] אני כותב "התנגד" במרכאות, כי הפוסטמודרניזם הוא לא אדם או קבוצה של אנשים, אלא תופעה. התופעה עצמה היא לא אקטיבית כשלעצמה. אין איזו "מנהלת הפוסטמודרניזם" שמחליטה למה להתנגד ולמה לא, אבל יש את סך כל ההתרחשויות שניתן לאבחנן כפוסטמודרניות, והן מסמנות מגמה כלשהי.