יחידה 6 - דאגה לדורות הבאים

ויקרא רבה פרשת קדושים (כ"ה) סימן ה

אדרינוס שחוק עצמות היה עובר באותם שבילים של טבריה וראה אדם זקן אחד עומד, חוצב חציבות לנטוע נטיעות. א"ל: זקן, זקן, לוּ הִשְׁחָרְתָּ, לא הֶעֱרַבְתָּ. א"ל: הִשְׁחָרְתִּי וְהֶעֱרַבְתִּי. ומה שמהנה למרי שמיא (אדון השמים) הוא עושה. א"ל: בחייך זקן, בן כמה שנים אתה היום הזה? א"ל: בן מאה שנים. א"ל: ואתה בן מאה שנים ועומד וחוצב חציבות לנטוע נטיעות! סבור אתה שאתה אוכל מהן? א"ל: אם אזכה – אוכל, ואם לאו – כשם שיגעו לי אבותי כך אני יגע לבני. א"ל: בחייך, אם תזכה לאכול מהם, תהא מודיע לי ומטעימני מהם. לסוף יומם עשו התאנים. אמר: הרי השעה שנודיע למלך. מה עשה? מילא קרטל תאנים ועלה ועמד לו על שער הפלטין. אמרו לו: מה עסקך? אמר להם: הכניסוני לפני המלך. כיון שנכנס, אמר לו: מה עסקך? אמר לו: אני הזקן שעברת עלי ואני חוצב חציבות לנטוע נטיעות ואמרת לי: "אם תזכה לאכול מהם, תהא מודיע לי". והרי זכיתי ואכלתי מהם ותאנים הללו מפירותיהם. אמר אדרינוס באותה שעה: גוזר אני שתתנו סליון של זהב ויֵשֵׁב לו. אמר: גוזר אני שתפנו קרטל זה שלו ותמלאו אותו דינרים. אמרו לו עבדיו: כל הכבוד הזה תכבד לזקן יהודי זה? אמר להם: בוראו מוקירו, ואני אין אני מוקירו?

הָקֶיְסָר הָרוֹמָאִי אָדְרִיאָנוּס עָבַר בִּשְׁבִילֵי טְבֶרִיָה. בְּעוֹדוֹ מֶסָיֶיר בָּעִיר, רָאָה לְפֶתַע יְהוּדִי זָקֵן חוֹפֵר גוּמוֹת כְּדֵי לָטַעַת עֵצִים. חָשַׁב לְעַצְמוֹ אָדְרִיאָנוּס, אִם זָקֵן זֶה עוֹבֵד בְּגִילוֹ המופלג כַּנִּרְאֶה כְּשֶׁהָיָה צָעִיר הִתְבַּטֵּל, לֹא עָבָד וְלֹא חָסַך דָּי כֶּסֶף לִימֵי זִקְנָתוֹ. אָמַר לוֹ: "זָקֵן, זָקֵן, לוֹ הָיִיתָ עוֹבֵד בִּצְעִירוּתְך, לֹא הָיִיתָ נִדְרָשׁ לַעָמוֹל כָּך בְּזִקְנָתְךָ". עַנָה לוֹ הַזָּקֵן: "גַּם בצעירותי עָבַדְתִּי וְגַם כָּעֵת כְּשֶׁאֲנִי זָקֵן וּמַה שֶׁטּוֹב לְאֵל שֶׁבַּשָׁמָיִם אֲנִי עוֹשֶׂה". שַׁאֲלוּ אָדְרִיאָנוּס: "מַה גִּילֵך זָקֵן?" עַנֵּה לוֹ הַזָּקֵן: "בֶּן מֵאָה שָׁנָה". אָמַר לוֹ: " אַתָּה בֶּן מֵאָה שָׁנָה וְאַתָּה עוֹמֵד וחוֹפֶר בּוֹרוֹת לִנְטוֹע בָּהֶם עֵצִים. חוֹשֵׁב אַתָּה כִּי תִּזְכֶה לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָים?" עַנֵּה לוֹ: "אִם אֶזְכֶּה – אוֹכַל מִפִּרְיָים, וְאִם לֹא אֶזְכֶּה – כְּשֶׁם שֶׁיָגְעוּ לִי אָבוֹתָיי, כָּך אֲנִי יָגֶע לְבַנָיי!" אָמַר לוֹ אָדְרִיאָנוּס: "אִם תִּזְכֶה לֶאֱכוֹל מעצים אֵלֶּה, הוֹדַע לִי".

לְאַחֵר זְמַן הניבו הָעֵצִים שנטע תְּאֵנִים. אָמַר הַזָּקֵן בְּלִבּוֹ: "זֶה הַזְּמָן לְהוֹדִיעַ עַל כָּך לַמֶּלֶך, כְּפִי שְׁבִּיקֶשׁ". מַה עָשָׂה? מִּילֶא סַלְסְלֶהָ בִתְאֶנִים וַהֲלָך וְעָמַד עַל דֶּלֶת אָרְמוֹנוֹ שֶׁל אָדְרִיאָנוּס. אָמְרוּ לוֹ הַשּׁוֹמְרִים: "מַה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן?" אָמַר לָהֶם: "הָכְנִיסוּ אוֹתִי אֶל הַמֶּלֶך", והכניסוהו. כַּאֲשֶׁר נִכְנַס, שָׁאָל אוֹתוֹ אָדְרִיאָנוּס: "מַה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן?" אָמַר לוֹ: "אֲנִי הַזָּקֵן שפגשת כשחפרתי בּוֹרוֹת לנטוע בָּהֶם עֵצִים, וְאָמַרְתָּ לִי: אִם תִּזְכֶה לֶאֱכוֹל מֵהֶם, הוֹדַע לִי. וְהִנֵּה, זָכִיתִי וְאָכַלְתִּי מֵהֶם, וְהִנֵּה לְךָ תְּאֵנִים מִפִּרְיָים". אָמַר אָדְרִיאָנוּס לַעֲבָדָיו: "מצווה אֲנִי שתביאו לְכָאן כיסא זָהָב והוֹשִׁיבוּהוּ עָלָיו. וְעוֹד אֲנִי מֶצָוֶוה שְׁתְרוֹקְנוּ אֶת סָלוֹ מִן הַתְּאֵנִים ותְמָלְאוּ אוֹתוֹ בדִינָרִים". אָמרוּ לוֹ עֲבָדָיו: "אֶת כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה אַתָּה נוֹתֵן לְזָקֵן הַיְּהוּדִי הַזֶּה?!" אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶך: "בוֹרְאוֹ כִּיבְּדוֹ וְהֶאֶרִיך אֶת יָמָיו, וַאֲנִי לֹא אַכָבְדוֹ?!"