הסיפור הקצר

הגדרה לסיפור קצר

ז'אנר זה נקרא כך, משום שתכונתו העיקרית של הסיפור הקצר ,היא הקיצור. המחבר מצמצם את העלילה, מתמקד סביב נושא מרכזי אחד. מספר הסיפור הקצר משתמש בתחבולות שונות של קיצור וריכוז,

נוטה להשתמש בלשון חסכונית, מרמזת, כל מילה חייבת להיות במקומה, לא מיותרת, לא חסרה.

רקע, סגנון ומסר – רצעדמ"ס

רקע = הזמן והמקום בהם מתרחשת העלילה. חשוב להבין מה תרומת הזמן והמקום להבנת ההתרחשות. נושא הסיפור הקצר מתייחס אל תחום מוגדר ומשמעותי. הוא מייצג ומסמל עולם אנושי, אמת אוניברסאלית. עוסק לרוב בנושא פסיכולוגי או חברתי. זמן ומקום: הזמן והמקום מצומצמים. יתכנו גם דיאלוגים כדי לא להרחיב את יריעת הסיפור. בסיפור הקצר חייב המספר לכווץ את הזמן, על מנת להכניס את כל האירועים לתוך תבנית סיפורית מצומצמת.

צמצום = היקפו של הסיפור הקצר מצומצם! הצמצום מחייב בחירה קפדנית בפרטים המובאים בסיפור.

מכיוון שכך, הוא אינו יכול להתפרש על תחומים רבים אלא להבליט מרכיב אחד בלבד: העלילה, הרקע, אחת הדמויות. שאר המרכיבים נמצאים במעמד שולי יותר. ההיקף המצומצם יכול לבוא ליד ביטוי:

- במרחב מצומצם (התרחשות במקום אחד למשל)

- בזמן מצומצם ( יום או מספר ימים ספורים)

- בדמויות מעטות (לרב 2-3 דמויות)

- בתיאורים – קצרים ובעלי משמעות

עלילה = מונח ספרותי לאירועים, שכולל בתוכו את תוכן הסיפור אשר מקושרים זה לזה באמצעות תבנית מסוימת, רצף, גורם נסיבתי או בדרך מקרה. תבנית אירועים זו גורמת לרוב לתגובה רגשית או יצירתית בקורא או בצופה.

מבנה העלילה:

אקספוזיציה-היצג: לאקספוזיציה חשיבות רבה בסיפור הקצר. זהו המידע הדרוש לקורא לשם הבנת תחילתו של הסיפור- הצגת הדמויות, הרקע, המניעים בפי המספר. אקספוזיציה בדרך-כלל מופיעה בפתיחת הסיפור, כלומר לפני תחילת העלילה, לעיתים היא פזורה לאורך העלילה ( כמו פלשבק). האקספוזיציה נפסקת כאשר נפסק ההרגל. כאשר מתרחש שינוי. אז בעצם מתחילה העלילה שמתקדמת לכיוון השיא וממנו להתרה (פתרון הבעיה).

הסיבוך, קונפליקט – עימות, התנגשות בין ערכים, דעות. הקונפליקט יוצר את הסיבוך שהוא לב העלילה.

שיא ונקודת מפנה– העלילה מתקדמת ומתפתחת לעבר נקודת שיא, סיטואציה שלאחריה יתרחש מפנה בהתרחשות, במצב הדמויות. מפנה זה מוביל להתרה.

התרה – התרחשות המציגה סוג של פיתרון לבעייה, לסיבוך, לקונפליקט.

לפעמים רגע ההתרה הוא סיום הסיפור ולפעמים מופיע קטע נוסף המהווה את הסיום.

סיום - יכול להיות סיום סגור – בו מגיע הסיבוך שהתעורר בסיפור לידי פתרון,

יודעים מה קרה לדמויות, אין אפשרות להמשך.

ויכול להיות סיום פתוח – אינו מוסר על גורל הדמויות, אינו פותר את כל הבעיות, משאיר שאלות פתוחות. שני הסוגים יכולים לפעול כהתרה, לסגור מעגלים שנפתחו בסיפור, לענות על ציפיות הקורא.

שני הסוגים יכולים להיות בעלי פואנטה – סיום מפתיע ובלתי צפוי, המעמיד פרטים שונים בסיפור, במבט לאחור, באור אירוני.

פואנטה: מפנה פתאומי, מידע חדש המתגלה לפתע ומשנה את היחסים ומטיל אור חדש על כל סיפור המעשה.

דמויות = ישנם כמה סוגים:

דמות ראשית / מרכזית - הגיבור/ה של הסיפור סביבה נסובה העלילה.

דמות משנית - דמות שאינה גיבורת הסיפור אך לה 2 תפקידים חשובים:1) מקדמת את העלילה. 2) מאירה צדדים שונים של הגיבור (צדדים חיוביים/שליליים/אירוניים/קומיים ועוד.

דמות קיבוצית - קבוצה, רבים המופיעים כאחד, למשל: תלמידים בכיתה, משפחה, מתפללים בבית כנסת וכד'.

דמות עגולה - בעלת תכונות מגוונות, עוברת תהליך התפתחות במהלך העלילה. בדרך כלל הדמות הראשית היא דמות עגולה, מלאה.

דמות שטוחה - מייצגת בדרך כלל תכונה אחת דומיננטית, אינה מתפתחת במהלך היצירה. לרב הדמות המשנית היא דמות שטוחה. אך היא בעלת תפקידים חשובים.

אפיון דמויות: הדמויות מאופיינות באפיון ישיר ועקיף.

אפיון עקיף: מתבטא באמצעים שונים דרכם על הקורא להסיק מסקנות לגבי הדמות. האמצעים הם:שיחות שתיקות הדמויות המשניות התנהגות ומהלכים שעושה.

אפיון ישיר: אמירה מפורשת על ידי המספר לגבי הדמות (תיאור חיצוני, תיאור רגשות, דעות, מחשבות וכדומה).

מסר וסגנון : המספר משתמש באמצעים אומנותיים כדי להעביר את המסר שלו. הוא משתמש באנלוגיות, אירוניה, מישור גלוי וסמוי ארמזים מוטיבים וסמלים.

מוטיב וסמל: מושג, רעיון, מילה,עצם או תבנית החוזרים ביצירה מספר פעמים והם בעלי משמעות. החזרה על המוטיב מעצימה ומדגישה רעיון בעל חשיבות ,שאותו רוצה להעביר אל הקורא המחבר.

מוטיב מנחה (לייט מוטיב ): מוטיב ראשי, מקשר בין המאורעות. סמל מרכזי שסביבו מתמקדות המשמעויות השונות של הסיפור. הלייט מוטיב יכול להיות גיבור, חפץ, מצב, ארוע או כל אלמנט אחר.

הראייה והגדה: TELLING & SHOWING בהראייה המספר מגיש לקורא את חומרי הסיפור השונים בדרך של כיווץ הפרטים . בהגדה הקורא חוזה בסצינה הסיפורים וחווה את האירוע בפירוט.

אנלוגיה: היקש, יחס של דמיון, השוואה בין שני דברים ויותר.

ארמז / הרמז: גם אָלוּזיה-רמיזה באמצעות מילה או ביטוי המופיעים בתוך יצירה כלשהי אל מקורות אחרים בספרות, בקולנוע, מוזיקה, או אל אירועים היסטוריים. כך נוצר קשר בין היצירה הרומזת ליצירה או לאירוע הנרמזים. קשר זה מעשיר את מרקם היצירה הרומזת, מרחיב ומעמיק את משמעותה.

ישנם כמה סוגי "מספרים" המופיעים בסיפור הקצר ומהווים חלק מהאמצעים האומנותיים (סגנון) בו

יש להבחין בין הסופר שהוא האישיות הביוגרפית שחיברה את היצירה ובין המספר המגולל לפנינו את הסיפור מנקודת ראותו.

מספר כל יודע: נמצא מחוץ לעולמו של הסיפור. מצטיין בסמכות בלתי מוגבלת לדעת ולהבין את הכול. מסוגל להיות במספר מקומות באותו זמן ונכנס לנפש הדמויות. בוחר לעצמו נקודת מבט. בדר-כלל מספר בגוף שלישי.

יכול להתערב במהלך היצירה ולהיות אירוני, שופט וכד'.

מספר עד: שייך לעולמו של הסיפור. מגיש את הסיפור בצורת דיווח על דמויות ועל אירועים עליהם עמד כעד ראיה או שמיעה.

מספר גיבור: הדמות הראשית ביצירה, מספרת סיפורה בגוף ראשון. נקודת ראות סובייקטיבית (סוג של מספר עד).