חגים ביד אליהו

אין כמו יום הסדר של פסח ליטול אותי אל הימים הרחוקים ההם בשכונה. התכונה היתה ניכרת עוד בשעות הבוקר המוקדמות כשאמי היתה אומרת " תלך מהר לטננבלט. עוד מעט יהיו שם תורים ולא יישאר כלום".

הבתים היו מקורצפים ומבהיקים, ועבדכם היה אחראי על חיבוט ( לאישור האקדמיה) השטיחים מהמרפסת תוך בקשת אישור מקובה ואסתר נהיר שיגיפו את התריסים.

גם משחקי הכדורגל על הדשא התמעטו באותו יום. אני זוכר שעד כיתה ה' התבקשתי לנום את שינת הצהריים " כי היום אתה תהיה עם הגדולים ואולי נישאר עד מאוחר". ולקראת השעה שבע היינו כולנו עטופים בלבוש החג. כחול לבן איך לא.

המשפחה של אפריים ( שני ה-י' בכוונה....) היתה עומסת את עצמה על הוויליס של אבא שלי ( למעט הסעות הקייץ שלו. על כך בפעם אחרת) ויחדיו היינו נוסעים לרחוב מרמורק שם התגוררה סבתו, מורידים את המטעו יקר הערך ופונים לרחוב טוסקניני שם נערך הסדר שלנו, אצל הדודה והדוד. כמדומני,וזה טעון אישור של יורם ואפרים - שצבי , אביהם, לא התכבד לנסע באוטו של מפאיניקים - ועוד תנובה - והפליג ליעד באופנועו. גם אותו אופנוע מופלא ( עם סירה!) מן הדין שיזכה לכתבת שער ( כדורגל...) בנפרד.

ובלילה מאוחר היינו מפליגים בחוויות ד'אפיקומן ומרעיו. ואיפה קראו את ההגדה עד הסוף. אגדה שהיתה באמת. והיום W.T.F. IT IS.... זה אנחנו הסבא והסבתא. אפגרייד של תסכול. אבל זה מה יש. ואנחנו נישאר צעירים בלבנו לנצח. ילדי יד אליהו לא יזדקנו לעולם.

חג שמח!!!!!