אני קורא את התגובות שלכם ומאד מתרגש.
מרגשת אותי העובדה שישנם אנשים שהדברים שמדברים אלי מדברים גם אליהם.
גדלתי כמו הרבה אחרים להורים שורדי שואה.
שיכון מפ"ם ושכונת ויד אליהו הינם עבורי זיכרון מתוק שמעורר בי תחושת חמימות של בית.
כשאני מביט סביבי ממרום 67 שנותי (לא מאמין למספר הזה)
אני רואה חברה ומדינה ששונות בתכלית השינוי ממה שהכרתי וממה שחלמו הורי כאשר הגיעו לפה לאחר השואה.
אני מנסה להנציח למעננו ולמען ילדנו ונכדנו את מה שהכרנו.
לפעמים נדמה לי שהפכתי ל"זקן טרחן" שמדבר על העבר.
ביום יום אני חי בהווה העכשוי ביותר.
במקצועי אני רופא נשים ומומחה בהפריה חוץ גופית.
עצם העיסוק במקצוע הזה מחייב שאשאר מעודכן בחידושים המדעיים וכן בשפה אותה דובר הדור הצעיר.
בשעות הפנאי,ובשעות שאני מתגעגע אני כותב.
עכשיו אני חולק את הסיפורים עם אחרים.
יחידה מובחרת של שימור הזיכרון.
את הסיפור שאביא כעת כתבתי לפני לא מעט שנים.
הדמויות גרו אצלנו בשכונה.
זה אחד הסיפורים שאני מספר כאשר אני מרצה בפני אנשים על חוויותי כבן הדור השני לשואה.
בדרך חזרה תעצור בקונדטוריה ותביא עוגיות קראה אלי אישתי כאשר עמדתי לצאת לעבודה. אם תשכח הוסיפה אל תבוא אלי אחר כך בטענות שאין לך מה לאכול עם הקפה.
כל מקומות החנייה ליד הקונדיטוריה היו תפוסים. המשכתי לנסוע במעלה הרחוב עד שמצאתי מקום פנוי והחניתי. יצאתי מן המכונית והתחלתי יורד במורד הרחוב. ריח של מאפה טרי זרם עם הרוח הקלילה שנשבה וטאטאה את שאריות עלי השלכת. עברתי על פני חנויות בגדים נעליים ומחשבים עם שלטים בחלון הראווה המודיעים לקהל הלקוחות על מבצעי הנחה של חמישים אחוז.
בעודי חולף במהירות על פני חלונות הראווה ושואל את עצמי בטרוניה מדוע נדבקנו דווקא לעוגיות האלו בקונדיטוריה המסוימת הזאת ולמה אי אפשר לקנות סתם בסופר ולחסוך את הטרטור הזה כל שבוע,צד את עיני שלט מניר בריסטול כתוב בכתב יד ותלוי על חזית אחת החנויות."הגיע משלוח חדש של שמן דגים".נכנסתי.ריח מוזר של תרופות עמד בחלל ואת הקירות כיסו מדפים עם צנצנות בצבעים שונים.מה זה כאן?שאלתי את המוכר בית טבע ענה. והשמן שאתם מפרסמים איזה? שאל נו עניתי שמן דגים חשבתי שכבר לא מייצרים דבר כזה המשכתי.או אמר המוכר ופניו מרצינים רואים שאתה מאלה שלא מבינים שום דבר שעדיין לא שומרים על הגוף כמו שצריך אני מתערב שאתה אוכל בשר אדום לא לוקח ויטמינים ולא תמציות של צמחים למניעת ספיגת שומנים וכשאתה חולה בטח דוחפים לך אנטיביוטיקה בלי הכרה ומרעילים לך את כל המערכות.מה הוא מתנפל עלי חשבתי מה הקטע שלו עם האוכל שלי.כאן זה בית טבע המשיך והושיט לי פרוספקט יש לנו אפילו חוגים.השמן התעקשתי למה שמן דגים.זה בריא ענה יש בזה ויטמינים זה מנקה את הגוף מרעלים רק אתמול הגיע משלוח חדש וכבר נשארו בקושי עשרה בקבוקים קח אמר והוריד מאחד המדפים בקבוק עם תווית שעליה מצוייר ליוויתן רק חמישים שקלים ועשרים אגורות.לא תודה זה מסריח נורא אמרתי ויצאתי במהירות מהחנות .
שמן דגים היה חלק מהילדות של כל ילדי השכונה.ההורים שלנו שבאו מארצות הקור ידעו שללא שמן דגים העצמות שלנו לא יתפתחו או יתפוררו.אפילו דר פינקלשטין מהקופת חולים אמר שחשוב מאד לשתות שמן דגים פעם ביום זה טוב לגדילה ולמעיים.
אני שנאתי שמן דגים רק מהריח של הפקק הייתי מקיא. אמא ניסתה לתת לי כמה פעמים וכשנוכחה לדעת שבכל פעם אחרי חצי כפית הרצפה בבית מקבלת במתנה ממני ארוחת בוקר או צהרים מעוכלת למחצה הפסיקה להכריח אותי לשתות שמן דגים.לחברות שלה המשיכה לספר איך כל יום אני שותה כף כמו בובלה העיקר שלא יחשבו שהיא לא דואגת מספיק לילדים שלה.
בימות הקיץ נהגו כל הילדים לשחק בצלו של עץ התות שצמח במרכז השכונה.הילדים הגדולים טיפסו על העץ ושיחקו בטרזן הקטנים יותר בחול הבנות בחבל ובובות .מכיוון שהשכונה הייתה מבודדת והכביש היה מרוחק מאד לא חששו ההורים להשאיר את הילדים הקטנים בהשגחת האחים הגדולים.שם מתחת לעץ התות שכנה ממלכת הילדים.
פעמיים ביום חדר פולש זר לממלכה.בשעה תשע בדיוק הייתה ציפקה אמא של דובלה ומלכלה יורדת מהבית לבושה בסינר לבן בידה בקבוק שמן דגים ושתי כפות.מרגע יציאתה מכניסת הבית החלה לקרוא בקולי קולות מלכלה דובלה איפה אתם מתחבאים לא יעזור לכם כלום בואו עכשיו מהר לשתות שמן דגים.ללא ויכוחים היה כל אחד מהם בתורו סותם את האף ומקבל ישר לפיו כף שמן דגים.כף נפרדת למלכלה וכף נפרדת לדובלה שחס וחלילה לא יעבירו אחד לשני מחלות.כשסיימו לשתות את שמן הדגים חזרו להמשיך לשחק.בשעה שתיים עשרה בדיוק היה המחזה חוזר על עצמו רק שבמקום שמן דגים שתו מלכלה ודובלה מיץ תפוזים בחורף ומיץ עגבניות בקיץ.פעם אחת שאלתי את מלכלה למה היא ודובלה מסכימים לשתות את השמן המגעיל הזה ואיך זה שהם לא מקיאים ממנו כמו שקורה לי.מלכלה אמרה שהיא חייבת לשתות מפני שזה מאד חשוב לאמא שלה.אז מה אמרתי גם לאמא שלי זה היה חשוב ואז התחלתי עם ההקאות האלה בשביל לא לשתות ויותר לא מכריחים אותי.אתה לא מבין אמרה לי מלכלה זה יכול לעשות לאמא שלי התקפת עצבים ואז יבוא האמבולנס ויקח אותה לבית החולים.למה יש לה עצבים? שאלתי מהנאצים ענתה מלכלה.אז גם היא חולה בזה כמו זורח מהמכולת וכמו אמא של רותי כן ענתה מלכלה כמו כולם שאנחנו מכירים אבא שלי אומר שהם קיבלו את זה במחנות.זה מדבק? שאלתי לא יודעת ענתה מלכלה אולי פעם שהם עוד היו בחוץ לארץ.ועכשיו כאן זה עוד מדבק? המשכתי לשאול בפחד וזזתי צעד אחד אחורנית מה פתאום אמרה מלכלה כלם יודעים שכאשר ההורים שלי ושלך ירדו מהאוניה שהביאה אותם לארץ ריססו אותם בתרופה נגד מחלות ומאז הם לא יכולים להדביק אף אחד במחלות שהביאו משם.
בשכונה שלנו הכל היה מהנאצים.צליעה מהנאצים עוויתות בפנים זה מהנאצים גמגום חירשות קומה נמוכה רזון השמנה הכל מהנאצים אפילו גריפה שנמשכת שבוע והופכת לדלקת ריאות גם היא באה בגלל הנאצים.
בוקר אחד בדרך לבית הספר שמענו צעקות מהבית של מלכלה ודובלה .ציפקה עמדה במרפסת וצעקה באידיש שהיא רוצה למות.בעלה והשכן מהדלת ממול אחזו אותה וניסו למנוע ממנה לקפוץ למטה.מלכלה ודובלה עמדו ליד הבית עם הילקוטים על הגב ומיררו בבכי .אתה רואה אמרה לי מלכלה זה מהנאצים.
בדרך לבית הספר ראינו את דר פיקלשטיין רץ אוחז את תיקו השחור.עכשיו הוא ייתן לה זריקת הרגעה אמרה מלכלה ויהיה שקט לכמה ימים.
כשחזרנו מבית הספר אמא הזמינה את דובלה ומלכלה לאכול אצלנו צהריים בסוף הארוחה הוציאה מהארון בקבוק שמן דגים ונתנה לכל אחד מהם כף ישר לפה.לפני שלקחו אותה באמבולנס לבית החולים אמרה אמא לדובלה ומלכלה ביקשה ממני אמא שלכם שאדאג שתקבלו כל יום כף שמן דגים.
ציפקה חזרה הביתה מבית החולים לאחר מספר שבועות מלכלה סיפרה לי בסוד שהרופאים נתנו לה כדורים מיוחדים שיעזרו לה לשכוח מה שהיה פעם.אפילו שמן דגים היא שוכחת לתת לנו הוסיפה בחיוך. ארבע שנים לאחר שניסתה לקפוץ מהמרפסת נעלמה ציפקה מהבית כל תושבי השכונה חיפשו אותה לשווא במקלטים בשדות בחורשה ואפילו ליד הוואדי.
אחרי יומיים כאשר ראינו את ניידת המשטרה מול הבית שלה ידענו שהיא הצליחה למות כמו שרצתה.השוטר סיפר לאבא שלי אמרה לי מלכלה יום אחרי ההלוויה שהם מצאו אותה מתה על החוף והרופא שבדק אותה אמר שהיא טבעה.עכשיו היא שם הוסיפה מלכלה והצביעה לשמיים שם בטח יותר טוב לה כי אלוהים שומר עליה מהנאצים.
עם השנים התחלפו דיירי השכונה מלכלה ודובלה עברו דירה ויותר לא ראיתי אותם.גם את הנאצים חדלתי להאשים בכל מה שקורה.השכונה והאנשים הפכו לזיכרון ילדות מר מתוק.
לפני מספר חודשים הוזמנתי לחתונת בתו של חבר מהמילואים.כאשר התחבקנו וטפחנו אחד על שכמו של השני לחש לי הכנתי לך הפתעה.מה שאלתי חכה ותראה ענה בחיוך מסתורי.
לאחר כרבע שעה ניגש חברי מהמילואים לשולחן לידו ישבתי , הוא ליווה גבר שלא הכרתי שב אמר והצביע לעבר כיסא פנוי תכיר זה ארי אמר וחייך הרופא של הגדוד זה שסיפרתי לך עליו.לחצנו ידיים משהו בפניו של הגבר הזכיר לי עולם אחר מיקי שאלתי בחשש מיקי מהשכונה חזרתי והפעם ביתר ביטחון כן ענה מיקי השכן של מלכלה ודובלה מהקומה העליונה.מה אתה עושה פה שאלתי אנחנו עובדים באותו משרד ענה יום אחד המשיך דיברנו על המילואים ואז עלה השם שלך סיפרתי לו שגדלנו יחד בשכונה מזמן.
מזגנו כוסיות יין והתחלנו לספר אחד לשני את קורותינו מאז יצאנו מהשכונה מכאן התגלגלה השיחה למחוזות הילדות ולאנשים שהכרנו.כששאלתי אותו אם הוא זוכר את הבוקר כשציפקה ניסתה לקפוץ מהמרפסת הניד בראשו לחיוב.מה היה לה שאלתי אתה הלא הייתה ממש שכן שלהם לא יודע ענה לי מיקי בטח משהו מהנאצים.
שתקנו ברקע נשמע שירה של שרית חדד בוקע מהרמקולים של התקליטן "בלבלי אותו אל תעשי לו חשבון"מיקי זמזם את המנגינה.
מלצר בחולצה לבנה ופפיון שחור הגיש סטייקים ברוטב פלפלת ירוקה.לא תודה אמר מיקי אתה לא אוכל שאלתי.אסור לי בשר אדום ענה כבר היה לי התקף לב אחד לפני גיל ארבעים ועשו לי צינתור עם בלון מאז אני שומר.צעיר להתקף בטח יש רקע תורשתי קבעתי.מיקי חייך כן גם הרופאים במיון היו בהלם בהתחלה הם חשבו שאני היסטרי גם צעיר וגם ספורטאי.
אמא שלי אמרה המשיך שזה בא לי בגלל מה שהנאצים עשו לה ולאבא שלי.אצלנו ואצל אבא ידעה לספר כלם היו בריאים אם הגרמנים לא היו באים הם היו בוודאי מגיעים לגיל מאה.
היא עוד בחיים אמא שלך שאלתי לא .ענה מיקי היא נפטרה לפני שנתיים.מאז שהתחתנתי לא היינו כל כך בקשר המשיך היא לא סלחה לי על זה שהתחתנתי עם בחורה לא אשכנזיה.אפילו כמעט החרימה את החתונה.אני לא אבוא לחתונה של פרענקים היא אמרה אבל בסוף באה וישבה כל החתונה בפנים חמוצות.
בחגים נהגתי לבוא לבקר אותה לבד אפילו בלי הנכדים היא אמרה שהם גם לא משלנו בגלל האמא שלהם.
בלילה האחרון ישבתי לידה עד שנפטרה.היא הייתה מבולבלת מהמחלה ומהתרופות ודיברה כל מני שטויות פתאום באמצע הלילה היא תפסה לי את היד ואמרה אתה יודע מיקי אני שמחה שהתחתנת עם אחת לא משלנו למה אמא שאלתי בתדהמה הן מהשאלה והן מצלילות הדעת הפתאומית לאחר ימים של בלבול חושים אני אגיד לך למה ענתה וכיכחה בגרונה זה בגלל המחלות מהנאצים איזה מחלות שאלתי הכל ענתה כלם כל מה שהבאנו משם מהנאצים את כל מה שגם אתה קיבלת ועכשיו זה נגמר בזכותה לילדים שלך לא יקרה שום דבר.
הבטנו אחד בשני השיר של שרית חדד הסתיים במקומו שם התקליטן את פרחים בקנה ובנות בצריח יש לי אישה ובנים נהדרים תראה איזה לענגרים וביריונים אמר והוציא מארנקו תמונה אחד אפילו בסיירת. כשהיו קטנים רצו לאכול רק במבה וממתקים הרשתי להם הכל נו מה יכולתי לעשות לתת להם לגדול כמוני. כל פעם שאמרו לי שבטח חסרים להם ויטמינים אמרתי שלא ידאגו הם קיבלו ממני בגנים את כל הויטמינים שבמשך שנים קיבלתי אני משמן דגים.
כל הזכויות שמורות למחבר ד"ר אריה יגודה.
Shlomo Katz סיפור נפלא זכרון מהמם.....כולנו סבלנו משמן הדגים בילדותנו. הגם ששני הורי עלו לארץ שנים לפני המלחמה את שמן הדגים היינו צריכים לבלוע ונעזרנו בלימון כדי לא להקיא. עצובים הסיפורים על ניצולי השואה....שני הוריה של אשתי שרדו את אושוויץ אבל לא את ההשפעות השליליות על נפשם. אבי ז"ל היה אומר לנו שיש לסלוח לניצולי השואה אם התבטאו או התנהגו באופן מוזר או לא יפה כי מי שהיה בקצט (במחנה) לא יכול היה לצאת נורמלי משם.....ואחרי שהיינו באושוויץ ובמיידנק הבנו את גודל הטרגדיה.
Shosh Harel כנראה שהייתי יותר חזקה מהורי.שום דבר לא עזר להם.סרבתי באופן נחרץ לקחת שמן דגים....
עדנה יורמן לא פחות מ״מדהים ״!!! מחכה לסיפור הבא בקוצר רוח. ממש העתק ... מסיפורי הבלוק שלנו ברח קיש 7 , פינת גיבורי ישראל
סימי וידיסלבסקי אריה, אני קוראת ועיני זולגות דמעות. איזה תאור! איזו כתיבה! כל כך אותנטי! אגב, גם אמא שלי, שהיתה אחות מוסמכת, בוגרת "הדסה" על הר הצופים, תמכה במתן שמן דגים ואני שתיתי את זה בערך שנתיים בגיל הגן.
David Roth אריה, איני מכיר אותך אישית , כתיבתך מדהימה ומרגשת . אני יליד 49 וגרתי ברחבת הגיסות . האם אתה היית בחבורה של שוקי אלפרט ודוד זילברשטיין? אתם אמורים להיות באותו גיל.
Arie Yagoda David Roth שוקי אלפרט ודויד זילברשטין צעירים ממני בשנתיים. גדלנו יחד. ההורים שלי ושל דויד הכירו עוד בחול.
אלה ורסנו ד"ר יגודה היקר לפני כחודשיים כתבתי כיצד אחיי ואני קיבלנו כף שמן דגים בכל ערב חותכים תפוז לארבע כל אחד מחזיק רבע תפוז ביד (בהיכון) בולעים בלי לנשום את השמן ומיד מכניסים את התפוז לפה,אני נזכרת בזה עם בחילה וגעגוע איש לא יבין זאת, מצפה לעוד זכרונות ממך
Aviva Ayalon סיפור נפלא ונורא. רק חבל שהחזיר לי את הריח הארור ההוא ועמו את ההתכווצות הלא רצונית של שרירי הבליעה - הקאה
אסתר וינר ההורים האלה- גידלו ילדיהם בתקופת ה״צנע״. חברותי לכיתה בת״א חזרו בכל פעם על סיפורי ה״צנע״ שלהם. הגעתי מקריית חיים שם היתה אוירה שונה לגמרי של אור המיוחד לישובי חוףים, שלווה וחדוות חיים תל אביב הורידה מסך קדרות על שמי ילדותי.