בספטמבר 1939 יצא יחד עם עוד קבוצת רופאים, בן הדודה של אימי, דר גוסטאב פרום לחזית הפולנית כדי לסייע לצבא להדוף את הפולש הנאצי.
ההפצצות השיגו אותו.
שנים ארוכות לא ידעתי על קיומו.
לא ידעתי על דר גוסטאב פרום גינקולוג וורשאי.
בן משפחה.
לזכרו כתבתי סיפור.
שם הגיבור כשמו.
מעלה שנית את הסיפור.
ראש השנה של פרופסור גוסטאב.
בקיץ של 1939 סיים גוסטאב את בית הספר לרפואה בוורשה.
בבית, ברחוב חוג'ה מספר עשר חגגו.
גם השכנים הגויים נכנסו לשתות כוסית וודקה ז'וברובקה ולברך את הרופא הצעיר.
כמעט כולם ברחובות הסמוכים וגם ברחוקים הכירו את גוסטאב ואת אביו ואימו בעלי חנות הכובעים במרשלקובסקה.
מגיל צעיר סייע גוסטאב בחנות הכובעים של אביו ואמו.
כבר בגיל עשר הוא הצטיין במדידית היקפי הראשים של הלקוחות הוא היה עולה על שרפרף ומודד את היקף הקרקפת בעזרת סרט מדידה מבד.
על הסרט היה מסמן קו בגיר לבן ומוסר לאביו או לאימו.
זיכרון פנומנלי סייע לו לזכור את היקפי הראש שמדד דבר שעורר חיוך התפעלות בכל פעם שפתחו הוריו את יומן המדידות.
הלקוחות הקבועים שהכירוהו מאז היותו תינוק חייכני שוכן בעגלה בפאתי החנות, היו מגניבים לו סוכריה וצובטים בלחיו לאות חיבה.
את חנות הכובעים של הוריו הכירו היטב בוורשה.
כל מי שרצה להתהדר בכובע מאופנת הוליווד האחרונה, או מגבעת שתפאר את ראשו בשבתות ובחגים היה נכנס לחנות הכובעים במרשלקובסה,מדפדף באלבום התמונות ומזמין את אשר חפץ בו.
הלקוחות היהודים שומרי המסורת ידעו שאפשר לסמוך על הבעלים וכל מגבעת שיזמינו תיוצר ללא שעטנז ולפי כללי ההלכה היהודית.
הלקוחות הלא יהודים ידעו שהכובע יהא עשוי בעבודת יד,יהא העתק מושלם של התמונה שבחרו וכן שיתאים בדיוק לראש ללא צורך בתיקונים.
יודעי דבר ידעו לספר שאפילו אשת הגרף פוטוצקי מזמינה את הכובעים אצל ההורים של גוסטאב.
לא בקלות התקבל גוסטאב לבית הספר לרפואה.יהדותו היתה לו לרועץ.
למרות שסיים גימנזיום פולני בהצטינות נדחה פעם אחר פעם עד שלבסוף התקבל.
הרכילאים לחשו כי היתה זו אשת הגרף שבאחת ממסיבות הארמון שערכה לכבוד בית הספר לרפואה, לחשה מספר משפטי שכנוע באוזנו של הדיקן.
כבר בשנה הראשונה ללימודים ידע גוסטאב שהוא נועד להיות כירורג.
מבנה גוף האדם והמחשבה על היכולת לחדור לתוכו ולגלות את צפונותיו הקסים אותו.
זכרונו הפנומנלי וידיו שאומנו במדידת ראשים הקלו עליו את לימודי האנטומיה התיאורטים והמעשיים.
אחד הלקוחות הקבועים בחנות הוריו היה כירורג ידוע בבית החולים היהודי צ'יסטה שבוורשה.
כירורג זה פרש עליו את חסותו והחל משנתו הרביעית ללימודים היה מזמן אותו כעוזר מנתח בסופי השבוע."כשתסים את הלימודים ותוסמך לרופא תבוא לעבוד במחלקה שלי",הבטיח לו.
בבוקר שלמחרת המסיבה התיצב גוסטאב במחלקתו של הפרופסר והחל ללמוד את רזי אומנות הניתוח.
פחות מחדשים שהה שם.
הפצצות שהטילו הגרמנים על ורשה השמידו את חנות הכובעים במרשלקובסקה,הבריונים ששדדו את החנויות ההרוסות מצאו בין החרבות את גופותיהם המרוטשות של בעלי החנות שלמרות ההתראות הגיעו לחנות וניסו לשדר עסקים כרגיל.
אל גוסטאב הגיעה הידיעה מאחד השכנים
שהיה מגויס להגנה האזרחית וניסה למנוע מהפורעים לשדוד את החנות.
ההלוויה היתה קצרה ונקטעה על ידי המטוסים הגרמנים שהמשיכו להטיל פצצות.
מההלוויה חזר גוסטאב לבית החולים וסייע לטפל בגל הפצועים שהגיע ללא הפסקה.
מספר ימים לאחר ההפצצה הראשונה הצטרף גוסטאב לקבוצת רופאים יהודים שיצאו לסייע לצבא הפולני הלוחם בחזית.
בראש הקבוצה עמד מנהל המחלקה הכירורגית.
עוד לפני שהגיעו לחזית הלחימה נתקלו המתנדבים בחילים פולנים נסים על נפשם מאימת הפצצות.
קבוצת המתנדבים הקימה תחנת טיפול מאולתרת וטיפלה בפצועים.
אחת ההפצצות פגעה קרוב לתחנת הטיפול.
רצה המקרה וגוסטאב שהלך להטיל את מימיו בכיוון ההפוך לא נפגע.
תחנת הטיפול המאולתרת נהרסה.הפצועים שטופלו והמטפלים נפגעו אנושות.
גוסטאב ניסה לסייע ללא הצלחה.
מנהל המחלקה שריאותיו נוקבו מרסיסי הפצצה הצליח עוד ללחוש "ברח"לפני שעזבה אותו נשימתו האחרונה.
גוסטאב נעמד מעליו וחשב לקבור אותו.
רעם התותחים והפצצות המתקרבות הריצו אותו יחד עם החילים הנסים.
בדרך חזרה לוורשה ניסה לסייע לכמה שיותר פצועים שהודו לו במנוד ראש ובחיוך עצוב.
לוורשה החרבה הגיע בלילה.
העיר היתה הרוסה.
מביתו ברחוב חודג'ה ומהחנות ברחוב מרשלקובסקה נשארו עיי חורבות.
"ברח מפה" אמרו לו הרופאים שהכיר בבית החולים.
גוסטאב ברח,ברח לרוסיה.בדרך לא דרך התגיס לצבא האדום ועשה את המלחמה בטיפול בפצועים בחזית.
לאחר המלחמה חזר לוורשה.
רופא פולני שהכיר אותו ואת הוריו סידר לו עבודה באחד מבתי החולים בפרוורים.
למרות שהיה מנתח חרוץ ומבריק ואפילו חבר במפלגה הקומוניסטית לא קודם לתפקידים בכירים בשל היותו יהודי.
לעיתים רחוקות היה מי שזיהה אותו והזכיר לו שפעם בעבר הוא מדד את היקף ראשו.
גוסטאב ניתח בבית החולים הפרוורי ניתוחים גדולים ומסובכים. כאלה שגם הפרופסורים הגדולים בבית החולים האוניברסיטאי בוורשה חששו לבצע.
הוא לא נישא וחי בצניעות בדירת חדר לא רחוק מבית החולים.
בלילות היו חוזרים אליו סיוטי המלחמה וטורדים את מנוחתו.
עם חילופי השלטון בפולין נזרק מעבודתו ויחד עם קבוצת יהודים גדולה עלה לארץ.
כשסיים את האולפן,
ניסה להתקבל לעבודה במחלקה הכירורגית של אחד מבתי החולים בתל אביב.
אחד הרופאים שעבד שם זכר אותו מחנות הכובעים במרשלקובסקה.
מנהל המחלקה הגיע כדי לבחון אותו בניתוח של כריתת כיס המרה.
"אתה מנתח מהר מדי "אמר לו המנהל שקרוב לוודאי ראה בו מתחרה.
"אנחנו כבר לא בפולין הקומוניסטית עם הרפואה המפגרת שלה" אמר בנימה של זלזול.
"עם ההרדמה המודרנית שיש לנו אפשר לנתח לאט יותר.מהירות תמיד מסוכנת",הוסיף ושלח אותו לדרכו .
בבתי החולים האחרים הפריעה למנהלים ההשתיכות למפלגה הקומוניסטית.
באוסטרליה התקבל לאחד מבתי החולים היוקרתים וברבות הימים ניהל את האגף לכירורגיה.
יהדותו היתה עבורו זיכרון רחוק.
פעמים, בחדר הניתוח נדמה היה לו שעל שולחן הניתוחים היו מונחים הוריו מרוטשי איברים בדיוק כפי שמצאם לאחר ההפגזה.
ערב אחד נקרא לסייע לרופאים התורנים בטיפול בפצועי תאונת דרכים קשה.
המראות היו קשים.
לרגע קט חזר לוורשה המופצצת וגם לתחנת הטיפול שהקימו הרופאים המתנדבים בחזית המלחמה.
שלא כדרכו ביקש כוס מים וכיסא.
כשהתאושש חזר לתפור ולאחות את הרקמות המרוטשות.
בדרך הביתה לא עזב אותו מראה הוריו.
לרגע ראה אותם מטפלים בלקוחות בחנות הכובעים,ולרגע מוטלים בין הריסות החנות .
זיכרונות הילדות הציפו אותו.
פתאום נזכר בבר המצווה שלו בכובע המפואר של אימו ובמגבעת השחורה של אביו כולם מעשה ידי הוריו.
בלי משים הוליכו אותו רגליו בדרכים אחרות.
לפתע מאחד הבתים שמע מעין זמרה מוכרת.
משהו מנבכי זיכרון הילדות הלם בו.
הוא צלצל בפעמון הדלת.
בפתח עמד איש גבה קומה כשלראשו כיפה שחורה.
"פרופסור" קרא אליו האיש מופתע"מה אתה עושה כאן"?
"מאיפה אתה מכיר אותי ומה המנגינה הזאת"?שאל גוסטאב במקום לענות.
"הצלת פעם את חיי"ענה האיש."בוא הכנס אנחנו חוגגים את ראש השנה היהודי,אתה בטח לא מכיר,שתה איתנו כוסית,תאכל תפוח בדבש,זה מנהג אצלנו ,ככה תהא לך שנה מתוקה".
בצעד מהסס נכנס גוסטאב פנימה והביט בנוכחים.
הם חייכו לעברו והזמינו אותו לשבת לשולחן.
בעל הבית מזג יין לכוס,טבל תפוח עץ בדבש והניח אותם לפניו.
גוסטאב חייך חיוך רפה נטל את כוס היין ובקול סדוק משכחה וגעגוע בירך: