עץ הגויאבות שעל יד המרפאה הבשיל כמעט את פירותיו.
ריח הגויאבות שעולה ממנו פותח לי את המחסנים שבהם מאופסנים זיכרונות ראש השנה והחגים שאחריו.
ריח הגויאבות ומראה והרימונים האדומים שדרים זמנית בעץ השכן ,שלחו אותי היום לחנות הדגים כדי לקנות קרפיונים לחג.
שבתי הביתה עם דגים מנוקים מעור ועצמות ,עם ראשי דג שהביטו בי במבט זועם משהו, וגם עם בשר דג טחון ובקבוק יין ישן נושן שלא יודע מה זה שנת בציר,וגם לא מהי עפיצות.
הזיכרונת קצת עייפו מלכתוב את עצמם והחלו לדפדף בארכיון הנשמה.
משם, הם שלו בלי כל הדרכה את הסיפור הבא.
סיפור זה כבר פורסם בעבר בתפוצות מצומצמות.אני מתכבד להביאו פעם נוספת.
לפעמים בשבת בצהריים, כאשר הגחלים של המנגל רק מתחילות לרחוש ולקבל את הצבע הלבנבן אפרפר בקצוות, השולחן כבר ערוך וצריך רק רגע כדי לחמם את מה שבסירים העומדים על הגאז,אני יושב לי לרגע לוקח נשימה עמוקה עוצם את עיניי ומקשיב לשקט שלפני הארוחה.
באותם רגעים מיוחדים של שבת אני שומע אותם שרים.
שרים בעיניים עצומות ובכוונה יתרה.
אחד, אבא שחזר ממשחק המטקות בחוף הים יושב מול מנת ראש הגפילטע ושר בקול ערב:
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
ושני, לייבלה החזן שחזר מבית הכנסת וקול הטנור שלו נשמע דרך החלון הפתוח מהבית הסמוך:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ; אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים. עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהושִׁיעֵנוּ.
לרגע נדמה שאני שוב שם בשכונה הקטנה לייד הוואדי שהפך ברבות השנים לכביש מהיר אשר מככב בדיווחי התנועה של הבוקר ואחר הצהריים.
כשהשירה תסתיים אבא יטבול את החלה המתוקה בציר הדגים ולאחר מכן יפרק את ראש הדג כמו קוסם .
בבית השני יתענג לייבעלה על הצ'ולנט והצימעס של שבת ויאמר לזוגתו שזה בדיוק כמו שאמא שלו הייתה מכינה.
לייבעלה וזוגתו לאהל'ה גרו בשכונה ממש מההתחלה. למרות שהשכונה נבנתה עבור חברי המפלגה שהיו חילוניים הצליחו לייבעלה ולאהל'ה להשתחל לרשימת הזכאים לדירה וזאת בעזרת קרובי משפחה שהיו בעמדה בכירה בהנהגת המפלגה.
בימי החול היה לייבעלה משכים קום וממהר לבית הכנסת שהיה ממוקם בפאתי השכונה של הדתיים מרחק של 10 דקות הליכה מביתו.
לאחר התפילה חזר הבייתה שתה כוס תה ואכל ופרוסת לחם מרוחה בריבה שלאהל'ה רקחה מפירות העונה ויצא ללשכת המס שם כיהן כפקיד זוטר.
בסוף המסדרון בחדר קטנטן שהיה בעבר מחסן למטאטים ומגבים ישב לייבעלה רכון על שלחן ישן ורעוע עמוס בתיקי נישומים וחישב חשבונות של חייבי מס בעזרת מכונת חישוב ידנית עם ידית בצידה.
כמעט לפני סיום יום העבודה היה מגיע השליח מהקומה שמתחת ומניח על שולחנו ערימת תיקים חדשה.לייבלה היה מחייך אליו אומר ברכות ,תודה וממשיך לזמזם מזמור תפילה אחד מני רבים שזמזם במשך יום העבודה.
בתום יום העבודה היה נוטל ידיו לוקח את תיקו השחור מיטיב את הכיפה ויוצא לדרך בשני אוטובוסים בחזרה לשכונה.
בבית כבר המתינה לו לאהל'ה שכבר שבה מעבודת יומה בתור עוזרת לגננת בגן הילדים שבשכונה של הדתיים.
לאהל'ה הייתה מגישה לו מרק עוף עם איטריות מנת בשר מבושל ותוספות. לקינוח כוס תה עם כפית דבש כדי לסייע לעיכול ולשמור על מיתריי הקול.
לאחר האוכל היה לייבעלה פותח דף גמרא ולומד עד לתפילת ערבית.
לעיתים אחרי מהדורת החדשות היה מתיישב מול הרדיו מסובב את כפתור התחנות ומנסה למצוא איזושהיא אופרה שמשודרת בגלים קצרים.
כך כל יום מראשון ועד שישי בצהריים נשא לייבעלה את עול ימות החול בגוו מעט שחוח.
בשישי בצהריים היה חוזר מהעבודה זקוף קומה צוהל כסייח צעיר מול פני השבת הממשמשת ובאה.
כל הדרך זמזם לעצמו : לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה, נְקַבְּלָה לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה, נְקַבְּלָה.
בשבת המלכה היה הופך לייבעלה לנסיך ואלו בחגים הוא היה המלך,המלך של בית הכנסת.
בגוו זקוף, עטוף בטלית שזורה בחוטי כסף וזהב היה עובר לפני התיבה ובקול טנור שדומה היה שנלקח מאולמות האופרה הידועים בעולם היה מזמר את התפילות והפיוטים.
בשבתות ובחגים נהנו משירתו יושבי בית הכנסת שברובם דרו בשכונה של הדתיים.
ערב יום הכיפורים היה הערב החשוב ביותר עבור לייבעלה. לתפילת כל נדריי שלו הגיעו אנשים משכונות אחרות ואפילו משכונות שמעבר לוואדי.
בית הכנסת היה מלא מפה לפה ומי שלא הצליח למצוא מקום בפנים עמד ליד החלונות הפתוחים וחיכה בדריכות יחד עם שאר המתפללים.
כאשר עמד לייבעלה זקוף עטור בטליתו ונועל נעלי התעמלות לבנות הושלך הס בחלל בית הכנסת ובבתי השכונה של הדתיים ורק קולו של לייבעלה נושא את תפילת כל נדרי נשמע ברמה ונדמה היה כאילו בוקע הוא שערי שמיים נושא את לייבעלה איתו מעלה מעלה כדי שיבקש מחילה מריבוינה של עויילם על קהל בית הכנסת והשכונות הסמוכות ואולי בכלל על כל עם ישראל.
כשלייבעלה שר את כל נדריי דמעו עיניו ובסוף התפילה לרגע גייוו שוב הפך להיות שחוח. לייבעלה היה מתעשת במהירות מוחה דמעותיו בממחטה לבנה שהוציא מכיסו זוקף גוו בחזרה וממשיך בתפילות יום כיפור.
אפילו אנחנו הילדים חדלנו ממשחקי המחבואים והתופסת בזמן התפילה וכמעט שיכולנו לראות את השמיים נפתחים ומלאכים בכנפיים לבנות מרחפים להם בחלל בית הכנסת וברחובות של השכונה.
בעזרת הנשים ישבה לאהל'ה ראשה עטוי במטפחת והיא מביטה בלייבעלה ומחשבותיה נושאות אותה לעיירה הקטנה שעל גדות הויסלה שם הכירה את לייבעלה עוד כשהיו ילדים.
לייבעלה נולד למשפחת חזנים .
עוד כשהיה ילד ניבאו לו עתיד גדול אביו שהיה חזן העיירה לימד אותו את ההטעמה המיוחדת של הניגונים שעברה במשפחתו מדור לדור והייתה מושא לקנאה ונסיונות חיקוי מצד חזנים מעיירות אחרות.
אוזן רגישה,זיכרון פנומנלי,ומייתרי קול שהפיקו קול טנור יחודי הפכו את לייבעלה כבר בגיל צעיר לחזן מבוקש בקרב היהודים ששכנו בעיירות שעל גדות הויסלה.
עם חלוף השנים יצא שמעו גם מחוץ למדינה.
למרות הצעות מגבירים מעיירות אחרות סירב לייבעלה לכל ההצעות ונשאר לדור בעיירת הולדתו שם סייע לאביו במלאכת החזנות.
כאשר האחרון כבר התקשה בטונים הגבוהים ולעיתים גם נשימתו קצרה החליף אותו לייבעלה בתחילה בתפילות ראש השנה ויום כיפור ולאחר מכן גם בתפילות יום השבת.
כאשר לייבעלה שר היה יושב אביו בין המתפללים המכובדים עוצם את עניו ושר בלחש את הניגונים בהטעמה המיוחדת שעברה מדור לדור במשפחתו.
תפילה אחת בלבד לא זימר לייבעלה מול התיבה היתה זו תפילת כל נדרי.
תפילה זו הייתה עדיין שמורה לאביו .
לפני יום כיפור היה האחרון גוזר על עצמו שתיקה ממעט באכילה ושותה הרבה תה עם דבש וחלב פושר עם מי סודה כדי לעסות את מיתריי הקול.
כששר קול נדרי נבקעו שערי השמיים חומות השנאה שבנו בני אדם לחברייהם קרסו ואף עין בבית הכנסת לא נשארה יבשה.
הפעם הראשונה שלייבעלה שר כל נדריי לבדו הייתה בקרון המשא שם הצטופף עם עוד מאות מבני העיירה שנשלחו ביום כיפור אחד של מלחמה למחנה הריכוז.
קולו התנשא מעל לדוחק והצפיפות וחמק החוצה מבעד לחרכים שבקירות הקרון ואז עלה מעלה יחד עם עשן ארובת הקטר.
במחנה הריכוז אליו הגיעה הרכבת נשלח לעבודת פרך וכשהיה סוחב סלעים כבדים שנעקרו מגבעה ליד המחנה היה שר מזמורי תפילה כדי לחזק את רוחו ורוח חבריו לעבודה הקשה.
יום אחד שמע אותו אחד הקצינים ופקד עליו להתייצב במשרדו.
לייבעלה מפוחד, עמד שעה ארוכה מול המשרד כשכומתת האסיר אחוזה בידו והוא ממולל אותה בעצבנות.
כשנכנס ישב הקצין מול שולחן שעליו היה מונח פטיפון ולידו ערימת תקליטים .
" שמעתי אותך שר" אמר הקצין "אתה טנור טוב. חסרים לנו כאן תרבות ובידור" המשיך הקצין והקיש בידו על השולחן.
"לצערי אנחנו תקועים אתכם פה ואתם חזירים יהודים רק עובדים אוכלים ומחרבנים אפילו זונות אין כאן. מהיום" הצביע על הפטיפון והתקליטים "אתה תשב במחסן של השומרים ותלמד לשיר בעל פה את כל האריות האלה גם מילים וגם מנגינה. וכשנגיד לך להופיע ולשיר אתה תופיע ותשיר.ותשיר מדוייק כמו בתקליט ואם תזייף הוא ישיר" אמר והצביע על האקדח שהיה חגור למתניו.
" ותדע לך" הוסיף וצחק 'הוא אף פעם לא מזייף".
מאותו יום ישב לייבעלה במשך היום במחסן של השומרים ולמד בעל פה מילים ומנגינות שלא הכיר מעולם.
בערבים כשהתכנסו הקצינים והחיילים לקונצרט היו עלילותיהם של דון ג'ובאני והספר מסביליה מרחפים באויר המחנה ומגיעים עד לדרגשים בצריפים שם שכבו מותשים צילי אדם עייפים וכחושים מרעב ועבודה קשה.
בתום ההופעה היה חוזר לייבעלה לדרגשו ומתחלק עם חבריו בפרוסות הלחם הנוספות שקיבל בהוראת הקצין הגרמני שכר על הופעה מוצלחת.
פעם אחת כאשר הופיע מול קצינים בכירים שהגיעו לביקור במחנה ולאחר שסיים את כל האריות ששינן מתוך דון ג'ובאני נתבקש לתת הדרן.
הוא החל באריה מהאופרה טוסקה המפקד הבכיר הפסיק את שירתו.
" שיר משהו אחר" פקד" אינני סובל טוסקה" .
בלי שנתן דעתו החל לשיר את כל נדריי בהטעמה המיוחדת השמורה למשפחתו.
בסיום התפילה קם המפקד הבכיר מכסאו ומחא כפיים יחד עימו קמו כל הנוכחים מחאו כפיים שעה ארוכה.
לרגע נדמה היה שהם מצויים באולם קונצרטים ולא במשרדים של מחנה הריכוז.
"ביקור מוצלח" אמר המפקד הבכיר לקצין "אני רוצה הופעה שלו עם ההדרן במפקדה הבכירה".
אותו יום קיבל לייבעלה גם מנת תפוחי אדמה אותה חילק עם חבריו.
מאז הפך כל נדריי להדרן הקבוע בהופעותיו מול החיילים הגרמנים.
איש לא חקר או שאל מאיזו אופרה נלקח הקטע גם איש לא חקר באיזה שפה שר לייבעלה. עוצמת התפילה בפיו הייתה כל כך חזקה עד שהצליחה להשאיר אותו ואת חבריו בחיים.
כשהסתיימה המלחמה כשהוא שריד יחידי מבני משפחתו עלה לארץ.
את לאהל'ה פגש באניית המעפילים וכאשר הציע לה נישואין בים סוער לאור ירח שר לה אריה מתוך דון ג'ובאני וקינח במזמור לשבת.
כך הוא חי את כל השנים בשכונתנו יחד עם זוגתו כשחיו סובבים סביב ארון הקודש שבבית הכנסת וגם המשרד הקטן בלשכת המס.
כשלאהל'ה נפטרה חדל לייבעלה לשיר.
"האור שבחיי כבה" ענה כששאלו אותו מדוע הפסיק.
מאז ועד פטירתו של אבא נשמע בשבת בצהריים בשכונה רק קול אחד מזמר.
רק פעם בשנה, ביום כיפור ,היה לייבעלה מסכים לשאת את תפילת כל נדרי שלו.
"זה בשביל לאלהל'ה ובשביל המשפחה שפעם הייתה לי" אמר.
" כשאני שר כל נדרי אני רואה ושומע אותם".
לפעמים בשבת לפני המנגל ,אני עוצם את העיניים ואז אני שומע את אבא וגם את לייבעלה ונדמה שהקולות באים משם,משערי השמיים.
שערי השמיים שנפתחים לרגע ומאפשרים לשמוע בהטעמה מיוחדת את ההדרן של לייבעלה, ההדרן לדון ג'ובאני.
כל הזכויות שמורות לד"ר אריה יגודה 3 מאי 2014
אודי גלבמן הכי אני שמח שאת הגויאבות " שלי" מזכירים כל פעם מחדש...ודאי וודאי בסיפור מופלא שכזה הכורך את רחובותינו האפורים עם הקלאסיקה המהוללת של דון ג'ובאני....
Naomi Sharron אהבתי מאד את הסיפור הזה, כמו את כל הסיפורים שלך. אתה מספר סיפורים נפלא שנוגעים בנשמה. 🙏🏼
תמי לשם אריה, אתה מוכשר בטרוף ... מצליח בדרכך המיוחדת, לגעת בקוראים שלך הכי עמוק שאפשר.
זכית, ואנחנו איתך.