אתם מרגשים אותי בתגובות שלכם.
זוגתי שתחיה קוראת לנוסטלגיה..
אני אוהב אותה וחי אותה מחדש כאשר אני כותב.
כתיבה לוקחת אותי בחזרה לימי ילדות.
ילדות תמימה בשכונה שהיא כעין משפחה מורחבת.
ממרחק השנים הדברים נראים מפויסים.
כבר כתבתי בעבר שהזמן והנוסטלגיה הם ה"מייק אפ" של הזיכרונות.
מטייל במחוזות ילדותי ובמקומות אחרים.
את הסיפורים אני מפרסם בדף שלי.
איתכם אחלוק את מה שכתבתי על סביבת ילדותנו.
הנה אחד שקשור לקיץ ולאבטיחים והמנוע שלו הוא געגוע.
האבטיחים הירוקים אדומים, והריח של המלונים הכתומים בכניסה לסופר השכונתי מעוררים לי גלים של געגוע.
הגוף האנושי הזה שאנחנו דרים בתוכו שולט ברגשות ובזכרונות שלנו.
מראה אבטיח וריח של מלון, מרוקנים לי במהירות את כל מטען השכלתנות של היום, ושולחים אותי למחוזות הזכרונות והגעגוע.
נכון מחורבנת היא הנוסטלגיה שפתאום עושה אותך רכרוכי כמו מלון כתום שהתבשל יותר מדי בשמש הצהריים.
אבל מה לעשות שהיא באה לה בלי שליטה וחוגגת בלי שאף אחד יכבול ויאזוק אותה.
ואני מביט בערימת האבטיחים והמלונים מהם יש כבר חצויים ונתונים בנילון נצמד שמבריק מאורות הניאון הקרים ולא משמש צהריים ללא מזגן.
וכשאני מביט וגם מבקש לטעום אני נזכר שפעם ידידיי הקיץ הללו שכנו בסוכות על אם הדרך.
היו אלו סוכות של קיץ ללא ארבעת המינים וללא קישוטים, וגם ללא ריח של סכך עליי אקליפטוס יבשים.
ככה בצל הסוכה עמדו ערימות של מלונים ואבטיחים ומוכר בגופיה דהויה עם כתמי זיעה היה מקיש בהם, מאזין להד ,מהנן בראשו משמע ביצע אבחנה,ואחר כך חותך בהם חרוט בסכין ארוכה אומר שזה אבטיח סוכר ונותן לטעום טעימה
במלון ,רק הקיש האזין ולא נגע.מסר אותו לקונה כך שלם בתולי נוטף עסיס ודבש, רק לקרר, לחתוך ולנעוץ שיניים בפלח המתוק.
והיו גם כאלה עוברים ושבים שהיו עוצרים מתישבים לרגע בכיסא הקש שבסוכה; וקונים במעט מעות מתוק סוכר מרענן וקר שמקורו באבטיח אחד שקורר במיוחד בארגז הקרח והמתין כך לצהרי יום של חמה בוערת,כדי להיבצע ולהרוות נשמתו של אדם עיף מעול החום והעבודה.
כך העובר ושב, ישוב בכורסת הקש, נגס בו באדום המתוק הזה עד תום, ולא הותיר אלא גרעינים וקליפה אותם השליך לפני חמורו של בעל הסוכה שעמד קשור לאחד העמודים ובזנבו המתנפנף הבריח זבובים.
אט אט הרכין ראשו תוך נעירה קלה כירסם בהנאה את הקליפה וקינח בגרעינים השחורים.
בלילות היה מוכר האבטיחים מדליק מנורת לוקס, שהפיצה אור צהוב ומשכה אליה נחילים של פרפרים שבאו לחסות בצל הסוכה ולרקד מול ערימות האבטיחים והמלונים.
מוכר האבטיחים היה יושב בכורסת הקש מביט בפרפרים המרקדים ומורח לבנה חמוצה על פיתה שהביאה לו ביתו מהבית שבסוף הרחוב.
אחר כך היה מדליק את הפרימוס, מבשל קפה שחור עם הל מוזג לכוס זכוכית מדליק סיגריה ומביט בפרפרי הלילה המרקדים מסביב למנורת הלוקס.
עלי, קראו לו למוכר האבטיחים שישב שם בסוכה בקצה השכונה.
כשבגרתי מעט הוא עוד היה שם בקייצים הוא האבטיחים והמלונים . וגם החמור שהזדקן ואכל רק את הקליפות ולא את הגרעינים.
הוא היה מכין קפה לשניים ומספר לי על מקשת האבטיחים והמלונים שהיתה לו בפאתי הגבעה ממש בגבול הפרדס שבמקומו עומדת לה שכונה.
"הם היו טובים האבטיחים שלי"אמר."הכי מתוקים."זה בגלל הגבעה"חייך ולגם מהקפה."האויר שבא מהים היה נעצר שם בגלל הגבעה ומוריד את כל המים האלה שאתם קוראים להם טל".
"המים האלה הם מים של אלוהים והם שנתנו את הטעם המיוחד לאבטיחים ולמלונים".
"היום זה נגמר"המשיך בעצב של געגוע. "הבנינים החדשים הגבוהים עוצרים את האויר עם המים בדרך לגבעה, ובמקום אבטיחים יש שם עכשיו קוצים יבשים".
את האבטיחים והמלונים אני קונה מתנובה ורק מקווה שיהיו מספיק מתוקים גם בשביל הקליינטים המפונקים".
כך בקיץ ישבנו לפעמים הבטנו בחמור הזקן שגם הוא הביט בקנאה בריקוד הפרפרים,שתינו קפה שחור ודיברנו על החיים וגם על אבטיחים ומלונים.
כל הזכויות שמורות לד"ר אריה יגודה.
תמי לשם מקסים אריה. כמו גן יתר הסיפורים שלך.... הבנתי שגרת בילדותך בשיכון מפם.... איזה מזור אתה ואיפה למדת? אני בת מחזור של רלפי ז״ל, מוטי, צפרא ועוד...
Arie Yagoda תמי לשם אני יליד 52 מחזור י' עירוני ט'. יסודי בהבונים שלימים הפך להיות דויד בלוך
תמי לשם יפה, לכן לא מכירה אותך.... לא שמעתי על בתי הספר שציינת, הם היו בביצרון? ילידי השנתון שלי ממפם למדו לדעתי בהחיל ובבר גיורא.
David Kanaan אריה, בנוסטלגיה אנחנו שוכחים את הקשיים שהיו אז, וזוכרים רק את הדברים הטובים. אני מניח שבצעירותנו חיכינו לעתיד שיהיה יותר טוב ויותר קל... היום חשבתי על זה כשביקשתי וקיבלתי דרך המחשב מרשם מרופא המשפחה, בלי לקום מהכסא. בצעירותנו (ובילדותנו) זה היה תהליך של כמה שעות: ללכת לסניף קופ"ח, להמתין בתור לפקיד, להמתין בתור לרופא ולחזור הביתה. אז מסתבר שבהרבה תחומים החיים היו אז הרבה פחות נוחים....
Shosh Harel תודה על עוד סיפור מקסים.סוד קטן אשתף עמך.בטרם צאתי לפנסיה,הייתי מורה ורכזת ספרות.תואר שני.ניתן לומר שקצת הבנה יש לי בתחום.לעניות דעתי גר בתוכך סופר מוכשר ביותר.תו לו דרור.שב וכתוב את ספרך המתבקש הראשון!
איריס מזרחי עוד איזכור לאבטיח וקיץ ואני שלולית , "עומדים שעות ומביטים על אריאלה הקטנה ואיך עסיס אבטיחים מכתים את לובן חולצתה ואת ליבנו התמים אשר רוקד לעומתה\" יש לי חריטה בלב מהשורה הזאת...