ככה זה היה פעם, במחנה עבודה בקיבוץ עם קוים של ממטרות מתיזות מים במנגינה מונוטונית של טוק, טוק, טוק, וריח של רגבי עפר טריים ממלאים את האויר כמו בושם טוב של אהבה ראשונה.
אהבה ראשונה על פלטפורמה של טרקטור בבגדי עבודה תערובת חקי וכחול אתא, כשקורי השינה עדין חוגגים ומתגברים על הקפה הפושר בטעם חלב עם קרום מקומט בחדר האוכל שמלא בצעדים של נעלי עבודה שהיו בעבר הנעלים הצבאיות של אבא.
וכך מטלטלים על הפלטפורמה שנגררת על ידי הג'ון דיר הישן וכתף נוגעת לא נוגעת בכתף ונדמה שאיזה זרם חשמל של נעורים מתפרץ לו ומוחה את קורי השינה.
כשהטרקטור עוצר והפלטפורמה נותרת מיותמת מפרץ הנעורים, השמש כבר מחממת את הרגבים הלחים ומייבשת אותם עד שיראו כפני הזקנים חרושי הקמטים.
מהשדה המתחמם נשמעים קולות הנעורים העליזים.
נעורים שמתגיסים בצו מפקד הקן והמדריכים לתגבר את ידי חברי הקיבוץ ולמלא ארגז אחרי ארגז, להניח על הפלטפורמה המתחממת ולשלוח את התוצרת בליווי רעש מנוע הג'ון דיר הקשיש לבית האריזה הסמוך.
אחר כך, באחר הצהרים המאוחר, לאחר מקלחת ובתלתלים רטובים בריח דרמפון או בת אורן יושבים גב לגב ומציתים את אויר הקיבוץ בחשמל של תשוקה בישנית שעדין מגששת את דרכה באפלה של מה יגידו ואיך בכלל מפנים את הראש לנשיקה של אהבה ראשונה.
מחנה עבודה, מחנה עבודה של התנועה.
אי של חיי קיבוץ לבני נוער עירוניים.
לא עוד ביקור אצל הדודים בקיבוץ ונס קפה עלית עם עוגת תפוחים או גלידה תוצרת בית ממקרר שקוראים לו סיביר במרפסת הקטנה של החדר שהוא הבית של הדודים.
לא עוד אורחים עירונים שהולכים עם הבני דודים הגדולים להשכיב את הילדים שלהם בבית ילדים ומתים מקנאה לישון שם ולא בחדר של הדודים.
במחנה עבודה, זה להיות לרגע בקיבוץ,לבד, כמו גדולים. ללמוד מילים כמו רמפה, פלטפורמה, פלחה וקומביין.
לעלות ולשבת על הכנף הירוקה של הג'ון דיר הישן ולנסוע עם הנהג עד הסילו כדי לטפס למעלה ולראת את כל השדות והמטעים וגם את האופק.
לפעמים אפילו בסוד,בסוד שההורים לא ידעו ,לנהוג בשדות בג'ון דיר שכמו סוס זקן הוא תמיד סבלני וסולח לטירונים.
ובעיקר לקרב כתף לכתף וגב לגב ולרצות כל כך להטביע שפתים בשפתים או להגות אהבה, אבל לא להעיז.
וכשנדמה שעוד רגע קט אנחנו מעיזים ומחברים כתפים לכתפים ושפתים לשפתים, אני נזכר שחלפו להם שנים הקיבוץ השתנה וגם אני.
אפילו הג'ון דיר הישיש הנצחי כבר לא מקרטע בשדות הוא עומד מבריק מאיפור חדש וירוק במוזיאון הטרקטורים בכניסה לקיבוץ.
ואין ארגזים על פלטפורמה לבית אריזה ובשמש הקופחת יש רגבים יבשים שפניהם חרושי קמטים, כפני.
וכשאני יוצא מהמרפאה לחלל העיר, עובר ברחוב ורואה זוגות ישובים בבתי קפה שותים ביחד הפוך וגם אספרסו, או אחרים שסתם מהלכים בקניון הממוזג יד ביד או חבוקים, עוברים ומודדים את חלונות הראווה, נצבט לרגע ליבי.
אני חושב על אהבתם הראשונית.
זו שיזכרו תמיד.
זו שזיכרונה ילווה אותם במשך שנים.
אולי יהא זה זיכרון מתוק ואולי מר.
אולי הם בכלל לא יזכרו את בית הקפה וטעמו של ההפוך או האספרסו או שלא יזכרו את הקניון שבו פסעו אחוזים יד ביד או מחובקים עד צמרמורת.
אני יודע שאני זוכר.
זוכר את שלי.
זו שריחה היה כריח רגבי האדמה לאחר השקיה.
זו שמנגינתה הייתה טרטור מנועו של טרקטור ג'ון דיר שעבר בשבילי הקיבוץ,המטעים והפלחה ואסף אליו חבורת נערות ונערים במכנסים קצרים בצבע כחול אתא וגם בסנדלים.
נערות ונערים שלא ידעו שאפשר ומותר לומר אחד לרעהו , כך בגלוי, וללא בושה את המילה: