עוד על היידיש ועל השכונה.
אל תחשבו שככה עם היידיש גדלתי רק אני. אצלנו בשכונה כל הקינדערלך כלומר כל היינגעלך והמיידעלך שהלכו לאותו גן לאותו בית ספר וקנו באותה מכולת כולם הבינו וגם קצת דיברו יידיש.
ואיך אפשר בלי. אנחנו הקינדערלך היינו אלו ששלחו לקנות במכולת. זה לא הצריך איזה אופרציה מיוחדת כי זה היה ממש על יד הבית בתוך השכונה מעין חלק מדירה שהוסבה לחנות מכולת.
אז כך הייתי נכנס ואומר שלום ומבקש הונדרט גרם שווייצער קיייעס ,אונד אה האלבער קימעל ברויעט ,אונד אה פישקע סרדינן , אונד צוואי הונדרט גרם זועורו איגירקעס . ואם לא הייתי פונה אליו כך ביידיש. הוא ממש לא היה מבין מילה ממה שאני אומר כי העברית הזאת, השפה הזאת, במדינה הזאת, שיש חמסין אונד מיר שוויאצען, עדיין זרה לו. אונד מאמעש אה מאזעל שיש מאמע לושען שאחד יכול פרשטיען את השני.
וגם נניח, שאם במקרה היה מתקלקל הברז, או נסתם הביוב, שזה סתם גורה היו דופקים בדלת של אדון מנלה האינסטלטור שכולם קראו לו ג"ורניק.
אדון מנלה היה לוקח את הקיבעל עם המכשירים, את הקפיץ הארוך שפתח סתימות ואת השוודי.
הוא היה מדליק לו אה ציגרטעל ומחליף את השפקולירען גומעלך של הברזים וגם פותח את הסתימה בביוב שזה הגורה , ומתלונן בחצי צעקה על כמות הדרעק שהגרויסער קאקערים מיצרים כאן בשכונה.
אני לא יודע מאיפה זה בא אבל היו שם אנשים שהיו להם שמות מוזרים.
דער גנעב שזה היה השם השני של זורח מהמכולת
ואפילו דער קורבעה שכולם קראו לה כך, אפילו הילדים ,שממש לא הבינו את המשמעות.
עם השנים השתנו במעט הדיירים בשכונה היו כאלה שעברו לדירות גדולות יותר בצפון העיר, או בחולון. השכנים החדשים לא תמיד דיברו אידיש אבל מהר מאד למדו גם הם את השמות.
וכשיום אחד הבן של גברת סופי החדשה בשכונה ,שגרה בבית השני קומה ראשונה על עמודים, רב עם מוישלה הבן של הקורבעה מקומה שניה בבית השלישי. הלכה סופי ונעמדה מול החלון של הקורבעה וצעקה לה גברת קורבעה אם המוישלעה שלך לא יפסיק לריב עם הבן שלי אני אעשה ממנו קציצות.
גברת קורבעה לא חיכתה הרבה, ירדה למטה עם המטאטא וצרחה על סופי למי קראת קורבעה את קורבעה בעצמך.
סופי שלא הבינה על מה מדובר וחשבה שהיא סך הכל מגינה על האוצר שלה ממוישלעה הבריון לא נשארה חייבת וכך פרצה מהומת אלוהים בשכונה. כשגברת קורבעה שבסך הכל קראו לה ברוניה זועקת שסופי מקללת אותה וסופי לו מבינה כי בסך הכל קראה לה בשמה.
לברוניה הקורבעה היו שכנים קומה מעליה. הם היו הפשטינקרנעס (המסריחים).
גרו שם גברת ואדון פשיטנקער ושני ילדים פשטינקערלעך.
אף אחד לא רצה להתקרב אליהם. משום מה כולם ידעו שאצלם הבית מלוכלך ומסריח. שמוציעק אונד פערשטינקען.
חלון מול הפרשיטנקרנעס בבנין הסמוך גרו הפרסערים.
אלו היו משפחה של אבא אמא וילדה אחת כולם שמנים,
האמא נקראה גרובער טוכעס, האבא גרובע פונץ והילדה המסכנה סתם פונצלולה השמנה. כשילדים דיברו עליה זה היה פונצלולה. אבל כשההורים דיברו זה היה, דער טעכטער פון דער פרעסערן.
כל הזכויות שמורות לד"ר אריה יגודה.
תמי לשם קורע !!!!!
Bella Alony אצלנו בבית לא דברו אידיש. למדתי אידיש במכולת. אצל נחומי.
מוטי פופיול איך אוב גליפט דוס ( אהבתי)
Zahava Faibish לייק ע נ ק מצחיק ואמיתי. החזרת לי במעוף יד את אמא שלי
אריה יגודה Arie Yagoda, הכנסת כל כך הרבה חיים לאתר המנומנם הזה!
Lili Segal בזכותך, חזרתי לקרוא בו את הפוסטים שלך! אתה כותב נפלא! מחזיר אותי במנהרת הזמן! כל הכבוד! תמשיך!
Tami Chen יו שברתי שיניים בנסיון להגות את המילים המוכרות האלו. אני יכולה להבין אבל אף פעם לא הצלחתי לדבר חוץ מכמה אימרות כנף ששגורות בפי כמו טוכעס פיל מיט געשפטען. (תחת מלא ענינינים שמשמעותו אני עסוקה בכל מיני זוטות). כמה נעים לקרוא את המילים שלך איזו מנגינה...
Shlomo Katz תאור יפה של המציאות האידישאית. אצל רובנו נשארה אידיש של צברים. תוצאה של האידיאולוגיה שדאז ש"עם הנוער מדברים רק עברית". וכן אלה מאיתנו שהוריהם עלו בשנות השלושים וידעו כבר עברית מדברים פחות טוב אידיש. ולעומת זאת בני העולים החדשים שבאו בשנות החמישים ולא ידעו עברית,בניהם יודעים טוב יותר אידיש. אני למשל יודע אידיש רק בגלל שהיתה לי סבתא אחת שלא דיברה אלא אידיש. כל השאר דיברו עברית. אשתי שתיחיה , שהוריה ניצולי אושוויץ שהגיעו לארץ ב 1949 עד גיל ארבע חמש דיברה רק אידיש והיא יודעת אידיש טוב ממני.