כשפתחו את קולנוע שביט הפכה שכונת יד אליהו לכרך של ממש.
אמנם הקולנוע היה בגבעתיים אבל לאף אחד זה לא שינה.
הוא היה שלנו של תושבי יד אליהו והסביבה.
בריכה אולימפית עם מקפצות,
מבנה עגול שהתכוון להיות זירהטרון ובסוף נהיה סינרמה,והעיקר בית קולנוע אמיתי,ממוזג עם מסך קפלים שעולה ויורד.
עד אז הייתה יד אליהו כאילו "סתם שכונה".
נכון היו בה כל מני מוסדות נחשבים כמו בעיר הגדולה.
היה סניף בנק הלוואה וחיסכון ועוד סניף אחר ששם היה אפשר לקבל קופה של דן חסכן.
היו שתי בריכות השקייה ערביות שאחת מהן הפכה לאולימפית.
היה בית הלן קלר ששם בנוסף לחוג בלט ואולם חתונות הקרינו לפעמים סרטים עם תרגום גלילה בצד המסך.
בהתחלה בעגלת רוכלים לא רחוק מהקן של הצופים.
מי שלימים יקרא "סימסים בוטנים", וימכור ביגעלה ובוטניה על יד השער של עירוני ט',היה בעל עגלת הפלאפל הזאת.
הוא מכר פלאפל עם טחינה נוזלית וגם מלבי עם מי וורדים שקרא לו גלידה בולגרית.
אחר כך עם הופעת פלאפל משה הוא נעלם והפך להיות סתם "סימסים בוטנים".
פלאפל משה היה אחד המוסדות הכי חשובים.
נכון הטחינה היתה גם אצלו נוזלית והחריף היה דליל עד גבול המימי אבל הפיתה הממולאת בסלט עייף ובכדורים מטוגנים עד צאת נשמתם היתה משאת החלומות של הקולינריה התשחורתית שגדלה על "לוקשען מיט יוייך".
"משה הפלאפל" היה המלך של מוצאי השבת.
התור לפלאפל אצלו היה אפילו ארוך יותר מהתור שהיה אצל מלך הפלאפל בפינסקר שקראו לו "המיואש".
פתאום אלינו, לשכונה הקטנה שהימנונה היה "יד אליהו יד אליהו יופי של שכונה,יש בה הר יש בה גיא יש בה מש....".
בית קולנוע כל כך קרוב היה חידוש משמעותי ביותר.
חוץ מסרטים באמצע השבוע היו גם הופעות בשישי בערב.
הופעות שמשכו אליהם אפילו את משחקי הקלפים שהיו יושבים לפי תור במרפסת של קיץ, ועל סיפון סודה ואבטיח משחקים רמי, עשרים ואחת ולפעמים קנסטה.
וכשיש הופעות שישי ממש בפינה לא צריך להרחיק עד קולנוע נוגה או הדר בגבעתים שזה ממש רחוק ברגל בשישי של אין תחבורה.
פחדו שהקולנוע יתחרה בתנועה.
שחס וחלילה יתקלקלו הילדים ויאמצו לעצמם חברה סלונית שמקדשת חצאיות צ'רלסטון,מכנסי גברדין ונעלים עם שפיצים.
החברה הסלונית איימה לדעתם לדחוק את רגלי תנועת הנוער.
תנועת הנוער ששכנה בצריף או באזבסטון עם דיר כבשים ובריכת ברווזים בחצר.
תנועת נוער עם מדי חאקי ועניבה בירוק וחאקי, או סתם מכנסים וחולצה כחולה עם שרוך לבן או אדום.
תנועת נוער עם אש לילה על יד עירוני ט' בחושך,חושך בין ערוצים וגאיות.או סתם תרגיל הליכה בחושך בין הבוסים של הואדי במקום שנפגשים רחוב יצחק שדה עם גיבורי ישראל.
הסרט הראשון שהוקרן בקולנוע שביט היה "הבריחה הגדולה" עם סטיב מקווין.
משיכון מפם זה היה ממש קרוב.
הלכנו עד סוף רחוב יצחק שדה שפעם קראו לו הגשר.
אחר כך חצינו את השדה שבחורף היו צומחים בו צבעונים.
בית עם חצר וכלבת זאב שנבחה על כל מי שעבר בסביבה.
חצינו את השדה לרחוב דרך השלום,עברנו על יד החנות שבפינה של השטח הריק שלפני הקולנוע.
רציתי לקנות גרעינים שחרים ולבנים.
אבא אמר שזה לא מנומס לפצח גרעינים בקולנוע.
"אולי" הוסיף "יביאו יום אחד לקולנוע מכונות שמכינות פופקורן כמו באמריקה".
במקום גרעינים קנינו גלידה חמה ושתי וופלות טוויסט".
קולנוע שביט היה הפתיח לעוד הרבה שינויים שהפכו את השכונה לעדכנית ולחלק מהכרך.
הסופרמרקט והסטייקיה הגיעו ודחקו את רגלי המכולת והפלאפל.
הסרט הראשון בשביט היה נהדר.
הוא קפץ עם האופנוע שלו מעל גדירות תיל כשניסה לברוח מהגרמנים.
מאותו יום הלכתי לכל סרט חדש שהוקרן בשביט.
אהבתי את היומן ושנאתי את הפרסומות.
במיוחד את זאת שבה הופיע דקורטור שלום מגבעתיים שהציג את הוילונות שהוא תופר.
יחד עם הסרט הזה על הדקורטור חזרו על עצמם גם השירים מתוך הסרט שני קונילמל.
את השירים השמיעו במשך שנים לפני הסרט וגם בהפסקות.
עם הקולנוע בטעם אמריקה הגיעה המודרניזציה ליד אליהו.
הסטיקיה שעל יד הסופרמרקט החדש איימה לחסל את ההגמוניה של משה הפלאפל.
הסטיק עין בפיתה היה משהו אחר בניחוח של חו"ל ללא כרטיס טיסה ומס נסיעות.
לעומת זאת הסופר החדש והסטיקיה השכנה לא איימו על "סימסים בוטנים" ומוכר הארטיק קרטיב שהתנחלו על יד שער התיכון.
לא עזרו האיומים של פיסקופ המנהל והצעקות של ירימי מלך השרתים.
"סימסים בוטנים" ו"ארטיק קרטיב" המשיכו למכור לתלמידים.
המודרניזציה מהסרטים הביאה אלינו גם משחקי כדורסל בינלאומים וגם שחקן אחד ישראלי גבוה כמו שארל דה גול,מרכיב משקפים ונושא כיאה לישראלי גאה שם תנכי.
אחר כך את המכביה ומארק ספיץ ששחה בבריכת גלית שהוקמה על חורבות בריכת השקיה.
בקיץ באו לבקר בהיכל המשחקים גם אדאמו וגם בלט על הקרח עם זרקורים בכל מני צבעים.
לאט לאט התבגרנו יחד עםההשכונה.
כבר לא שיחקנו בקלאס,מחבואים,דודעס ואולר תוקע.
כבר לא הדלקנו כתובות אש מבד יוטה ספוג בנפט,וגם לא צעדנו בשורה עורפית באש לילה.
חצאיות הצ'ארלסטון ומכנסי הגברדין החליפו את החאקי.
נעלי השפיץ את הסנדלים וגם הכביש את הוואדי המסתורי עם השטפונות בחורף וענני היתושים בקיץ.
הקים משפחות עם ילדים ונכדים.
עמוק בלב ועמוק בזיכרון נשארה לכל אחד מאיתנו יד אליהו שלו.
יד אליהו בשחור לבן של תמונות או בצבע של זיכרונות.
הסרט באורך מלא שמקרינים אחרי היומן והפרסומות.
ד"ר אריה יגודה 13 ביוני 2019.
אלה ורסנו ד"ר יגודה, נהניתי לקרוא ולהזכר בילדותי בגעגועים לימים ההם שם בשכונת ילדותי ,במכנסי התעמלות עם גומי בחוג התעמלות בבית הלן קלר,בצופים ,עומדת במוצ"ש בפלאפל משה מול האצטדיון אליו התפלחנו לא פעם למשחקי מכבי כמה געגועים לימי התום
Tami Chen ואי ואי כמה אתה מיטיב לתאר את הטעמים הריחות והתחושות... איזו רגישות של הילד שבך יש בסיפורים האלו... נזכרת בהורי שמדי שישי נפגשו עם חברים לשחק קלפים עד השעות הקטנות של הלילה... תמשיך אריה תמשיך לספר לנו סיפורים עלינו... תודה🌹
Shlomo Katz תאור יפה של היסטוריית השכונה. יש לי מספר תוספות שאכתוב לאחר שאארגן את מחשבותי בנושא.
יהודה לוי אריה יפה וכיף להיזכר.גרתי ליד גלית.נכון הבריכה היתה להשקית הפרדס בהצפה לפי הצינורות שהיו על השפה.לא זוכר בריכה שניה.איפה היה מיקומה?הגענו בשנת 59.מישהו שגר מול שביט מעבר לכביש לכיוון מערב של דרך השלום אמר לי שהשכונה היתה שייכת ליד אליהו.יום טוב לבוגרי השכונה
Shlomo Katz היתה בריכת השקיה במקום שהיום נמצא בית השריון.לידה היה עץ תותים גדול ואנו היינו מטפסים עליו וממלאים קופסאות נעליים בתותים שחורים.היינו שמים אותפ על הקרח במקרר וזה היה טעים. אגב , אני לא בטוח שבריכת גלית שימשה אי פעם להשקיה....
Yosi Harel דוקטור, אני חולה... איזה זכרון חד כתער ואיזו יכולת מופלאה להחיות לנו את התקופה...
Arie Yagoda, Yosi Harel תודה יוסי. ואני אריה. בתור דוקטור לא אוכל לרפא אותך. אני גינקולוג
Bella Alony בסינרמה אני זכיתי לראות את מייק בראנט בהופעה ב1970. הלכתי עם חברה וחזרנו דרך עמינדב ברגל הביתה. היינו בעננים. ממש יצאנו מאוהבות.
Yosi Harel עזבו אתכם. רק קולנוע מתמיד, בשורה האחרונה, יושבים על הרגל (כי האולם היה במישור אחד) ומפצחים גרעינים לבנים, שנבלעים עם הקליפה...
Shosh Harel ריגשת אותי.החזרת אותי אחורה בזמן .תודה
Sam Weinbrum תאור נהדר של תקופה נפלאה בה גדלנו ללא אמצעי תקשורת והכל עשינו ברגל ללא רכב לפעמים אוטובוסים . כשכן שלכם בן שכונת מונטיפיורי מכיר לפרטים את יד אליהו בה היו לי חברים וזוכר את קלנוע שביט אליו היינו מגיעים לעיתים עם קו 63 .היו ימים ואינם עוד.
איריס מזרחי היד אליהו שלי היתה בריכת גלית עם הריח המחרפן של הכלור של פעם,הגלידה בכדור טניס,שרק באלבניה טעמתי דומה לה...ריחות הגויאבה של פעם,הריח של החגים,קו 32 המיתולוגי,בריכת ברבור,חוג שחיה למתקדמים,עצב גדול שאני לא מחלימה ממנו,נשארתי ילדה באריזת דרעק
Jacob Cohen אתה ממש מחיה זכרונות תחושות טעמים וריחות. אשרינו שזכינו לגדול ביד אליהו התמימה והערכית.(אגב, מה שנת לידתך? איזה מחזור ב ט' ואיזו שכבה בצבר?)