"זיכרונות ילדות מעוררים געגועים. יש בהם ריחות, מראות, צלילים, אנשים אהובים שאינם איתנו. עד היום, כשאני חולפת בשכונה וברחוב בו עברה עלי ילדותי אני מחפשת את בניין מספר 55 ומחסירה פעימה.

תל-אביב, שכונת יד-אליהו. המקום בו נולדתי וגרתי עד גיל 12 השתמר, כאילו אנחנו עדיין גרים בשיכון מפ"ם, ברחוב יצחק שדה מספר 55. כניסה ראשונה, קומה שלישית. גומעת בפחד את המדרגות במהירות, במיוחד לעת חשיכה. דירה ענקית בעיני הילדה שבי. בת יחידה להורים מבוגרים. אימא עקרת בית למופת, אבא מנהל עבודה בחברת בנייה.

שנות החמישים. בתים ארוכים בני ארבע קומות, שלוש כניסות בכל בניין. אחת פונה לרחוב יצחק שדה, אחת אמצעית ואחת פונה לרחוב ביצרון. שיכון אליו הגיעו משפחות רבות שעלו ארצה אחרי השואה, כמו הורי.

שכונת יד אליהו בשבילי היא עולם ומלואו. היא קול צחוקם של המון ילדים מאושרים, מתרוצצים, מטפסים על עצים גבוהים שבקצה שכונה, רוקמים מתחתם חלומות ילדות.

היא מקום מגורי חבריי וחברותי, דודיי ובנותיהם, יהודית המורה לאנגלית ויהודית הגננת. שם גרה דודה מותק שלא הייתה כלל דודתי. כל שנה לפני פורים הייתי באה אליה עם אימא כדי שתתפור תחפושת חדשה.

יד אליהו היא ריח החמאה המרוחה על הלחם בדרך לגן וטעמה הגנוב של נשיקת הלחם הטרי שנקנה במכולת שבקצה הרחוב. היא ריח הניקיון והיא ריח מרק העוף המתבשל, הממלא חללו של בית כל יום שישי.

יד אליהו היא דגל אדום ענק מתנוסס באחד במאי כיאה לשיכון מפ"ם. אבא שלא יכול היה לשאת את הרעיון שדגל אדום יתנוסס ליד המרפסת שלנו היה מוריד אותו בהיחבא, ומישהו היה תולה אותו בחזרה וחוזר חלילה.

יד-אליהו היא בית ספר "גיבורי ישראל", אליו הלכנו ברגל בקבוצות. משמרת שנייה, מסדר בוקר, הפסקה פעילה בה הרקדתי את כל התלמידים, חדר האחות עליו הייתי אחראית. מורה לאנגלית שהולך איתי מכיתה לכיתה כדי שאלמד את התלמידים אנגלית באמצעות שירים.

יד אליהו היא סניף הצופים "שבט צבר" אליו הצטרפתי כשרוב חבריי הלכו לתנועת השומר הצעיר. תנועה, פעולות, ספירת קפלים בחצאית, טיולים, חלומות נעורים, אהבה ראשונה...

יד אליהו היא זיכרונות וגעגועים שנותרים בלב. ריחות, מראות, צלילים וזיכרון אנשים אהובים שאינם איתנו היום...".

מרים מורבר