30.10.2015 על אליהו יאסני ועל חברים אחרים – קטעי זכרונות - שמואל אשל

עיתוי המפגש הזה לא היה מקרי הוא תוכנן כך שיוכלו להגיע אליו שניים מנציגי המחזור הנמצאים בגולה הדוויה שהגיעו לביקור בארץ, משה שמוקלרסקי ואליהו יאסני. רק שליאסני היו תוכניות אחרות והוא לא טרח ליידע אותנו בהן. אז במקום לחזות בפלא הביאולוגי הקרוי יאסני, להתרשם ממדיו הטיטאנים, לנסות לחבק ולהקיף את חזהו המונומנטלי, אנחנו יושבים בלעדיו ועדיין מתקשים לקלוט את אובדנו הפתאומי. קשה היה לנו להכיל במלואה את האישיות הססגונית שלו על כל מימדיה. קשה היה לנו להכיל את מלוא הקפו כשחיבקנו אותו, קשה היה לנו להכיל את נפלאות התבונה ועומק מפעלו המדעי, קשה היה לנו להכיל את הקוטביות והמרחק בין מוחו למעלליו וקשה לנו להכיל היום את עובדת מותו. האיש שהיו לו כל כך הרבה חברים קרובים וחי כל כך לבד ומת לבד לגמרי.

השנים החולפות מטשטשות ומערפלות את העבר והזכרונות הופכים קטועים וחמקמקים. חלקנו ממשיך לשמור על קשר קרוב כל השנים ואנחנו חוזרים ומזינים זה את זה בסיפורי ילדות ונערות כך שכבר לא ברור מה אנחנו זוכרים באופן עצמוני ומה הם זכרונות נרכשים.קראנו לו איינשטיין כבר בתיכון ולא שערנו אז עד כמה מהותית לחייו תהייה תורת הייחסות הכללית. כמו שהיטיב לתאר ישעיהו ליפשיץ בהספד שלו, איינשטיין תאר את תנועתם של גופים עקב כבידה כמסלולים במרחב ארבע מימדי, ויאסני, בעבודת הדוקטורט שלו, תיאר את התרמודינמיקה בצורת מרחב, ואת התהליכים האנרגטיים כמסלול במרחב זה.אבל אז בתיכון עוד לא ידענו את כל זה.

היינו ישובים במגרש, בשיעור התעמלות, ויאסני התערב איתנו שהוא יאכל ג'וקים. הוא זכה בהתערבות והיה מבסוט עד הגג – 'גם אכלתי וגם קיבלתי כסף' צהל בעיינים בורקות.יום אחד יאסני התערב עם עמוס חסון. 'מהיום מפסיקים לדבר עם בנות, ומפסיד מי שישבר ראשון'. אני לא יודע מי ניצח בהתערבות וכבר אין את מי לשאול, אבל אילנה, שלמדה עם יאסני גם בעממי, ואל אמא שלה הוא היה מגיע ללמוד אנגלית, זוכרת תקופה ארוכה שיאסני היה עובר למדרכה שממול כדי לא להתקל בה פנים אל פנים, והיא לא יכולה לשכוח את אותו יום שבו ראתה אותו ממול, ציפתה שיבצע מעקף, ונדהמה לפתע כשקרב אליה וגרף אותה אל חיקו, מפוקק כמה צלעות באותה הזדמנות חגיגית.

יש בנות שזוכרות שבמחנה עבודה באחד הקיבוצים יאסני הכניס להן לחדר חזיר, וישראל נוימן יכול לספר לכם על מחנה אחר בקיבוץ דן שבו נתפסו שניהם כשהם יוצאים בלילה מעבר לגדר הקיבוץ, מה שגרם לויינרוט המחנך לשגר אותם הביתה היישר לזרועותיו של פיסקופ. אלו לא היו הפעמים היחידות בהן הוענש על ידי פיסקופ. על אחת הפעמים כתבתי פעם את הקטע הבא. זה היה כשמוטי קרפל חגג יום הולדת 60. קראתי לו מה בין הרגליים של גברת מנדלסון לאמהות של יאסני ומוטי הזכרון הוא דבר מתעתע, וככל שאני מנסה לחשוב, קשה לי להבין מה יכול היה לגרום למשפט הבא שאני הולך לכתוב, להיות משפט אמת . וזה הולך ככה: יום אחד תפס פיסקופ המנהל את מוטי ויאסני מתחבאים בשרותים בזמן שבכיתה התנהל לו שעור בצרפתית. הסיבה לתהיה האם זה משפט אמת או שקר, היא שהמורה לצרפתית גברת מנדלסון, היתה כל כך צרפתיה וכל כך קוקטית, שכשהיתה מתיישבת למולנו, רגלייה מפושקות קמעה בנינוחות צרפתית קלאסית, היו כל העטים נשמטים מידינו וכולנו כאיש אחד גחנו להרימם, זוכים תוך כדי כך בהצצה אחת של חסד. גחנו וגנחנו. לכן קשה לחשוב על סיבה טובה אחת שהיתה למי מאתנו לחמוק מהשעור בצרפתית, אפילו לא אי הכנת שעורים, רחמנא לצלן. אבל עם עובדות הסטוריות שנתמכות בעדויות צולבות קשה להתווכח – השניים נתפסו בקלקלתם.בסיסמוגרפים לא נרשם שום רטט חריג בפעימות ליבו הסדירות של פיסקופ כשאסר על מוטי ויאסני להכנס לכיתה והישהה אותם מהלימודים לפרק זמן בלתי מוגבל. לאחר מספר ימים אותם העבירו השניים על הספסל לפני חדר המנהל, הגיעו שתי האמהות לבית הספר. אמא של מוטי נכנסה יחד איתו ראשונה. בפנים קפואות האזינה לדברי התוכחה של פיסקופ. כשסיים אמרה לו בקצרה: 'מר פיסקופ, או שאתה מחזיר אותו לכיתה, או שילך להיות נגר כמו אבא שלו'. אמא של יאסני, לעומת זאת בכתה, יללה, בקשה רחמים והבטיחה שהוא יהיה בסדר. התוצאה המיידית: מוטי הוחזר אחר כבוד לכיתה וללימודים. יאסני לעומת זאת, בילה עוד חודש וחצי על הספסל לפני חדר המנהל.

עוד קטע קצר שכתבתי לאותו ארוע נוגע לכמה מהאנשים הנמצאים כאן היום. ריצת 60 מטר קראו לו משה שמוקלרסקי והוא היה ספורטאי מעולם אחר – בנוי לתלפיות, שרירי ומוצק בתואם אברים מרשים. כשהוא היה רץ זאת היתה מכונה אנושית – כל אבר נע אצלו בתיזמון מדויק, חד ותכליתי. שום אנרגיה לא התבזבזה, הכל היה מתועל ומכוון מטרה. והמטרה היתה במרחק של 60 מטר מנקודת הזינוק. זה היה כל כך שונה מאיתנו שלא נותר לנו אלא לשבת ולגנוח מהתפעלות. התחרנו מול שעון העצר, כל אחד בתורו. רק דוד איצקוביץ חשב שהוא יכול להשיג תוצאה טובה יותר. בכל פעם שסיים, לא האמין לשעון העצר והשביע את קורמן, שיתן לו מיד לרוץ שוב ולהוכיח שהוא יכול לגמוע את המרחק מהר יותר. הוא רץ שוב ושוב ובכל פעם, עייף יותר ויותר, היה משוכנע שהפעם הוא בטוח עושה את זה. אבל הזמנים רק הלכו והתארכו.אם זה היה תלוי בו הוא היה ממשיך ורץ עד היום, סמוך ובטוח שהפעם הוא שובר סוף סוף את השיא של שמוקלרסקי. לקראת הסוף היה מגיע המיקצה של מוטי. מוטי היה רץ כמו שבשבת רוח, כל איבר נע לכוון אחר. הרגליים הרזות שלו, משתלשלות ממכנסי ההתעמלות שתמיד נראו רחבים משהו, פתחו בסידרת דילוגים קדימה. הידים התנפנפו לצדדים והבלורית הצידית קיפצה מעלה מטה בעליזות. בניגוד לשמוקלרסקי מכוון המטרה, למוטי היו הרבה מטרות בו זמנית, והיה קשה לו להחליט למי מהן הוא מכוון את עצמו. ובכלל, דומה היה שהוא רץ לרוחב. הוא היה רץ ומתנפנף, משייט בקלילות נינוחה ועם חיוך גדול שהעיד שהוא די נהנה. כשהוא היה מגיע לקו הסיום היינו כולנו כבר מזמן ארוזים ומוכנים לתזוזה בחזרה לכיתות.

ואם כבר בריצות עסקינן, אז אין פעם שאנחנו נפגשים ואנחנו לא חוזרים ומספרים בפעם המי יודע כמה איך הפסדנו את אליפות בתי הספר שנערכה בויינגיט. ולטובת מי שלא יודע, לא שמע, או לא זוכר, מעשה שהיה כך היה: התחרות הגיעה לשלב האחרון, נותרה רק ריצת 800 מטר. תיכון עירוני ט' הוביל במספר נקודות משמעותי על בית הספר הראלי. כל שנותר לעשות כדי לזכות באליפות היה להשיג תוצאה סבירה בריצה האחרונה. מי שאמור היה לייצג את בית הספר בריצה הזאת היה יאסני. והזמנים שלו היו כאלה שהניצחון היה בכיס שלנו. קורמן כבר התכונן לטכס הניצחון. היתה רק בעיה קטנה אחת - יאסני לא הגיע. בבהילות תפס קורמן את יעקב כהן, שבעבר התחרה במרחקים הארוכים, אבל לא התאמן כבר זמן רב, ואמר לו לנעול נעלי ספורט ולהתייצב לריצה. 'כל מה שאתה צריך זה להגיע לקו הסיום', אמר לו. יעקב התארגן וכבר עמד על קו הזינוק, כשלפתע הופיע יאסני, כולו מתנשם ומתנשף. יעקב מיהר להחליף איתו מקום ויאסני יצא לדרך. את מה שקרה אחר כך, קורמן חולם כל לילה מאז, ומתעורר מהסיוט בבעתה שטוף זעה וזעם. יאסני החל אמנם לרוץ בקצב איטי מהרגיל, אבל פעמוני האזעקה עוד לא צלצלו אצלנו. שאגנו קריאות עידוד להמריץ אותו, אבל להפתעתנו הוא רק האט יותר ויותר, כושל ברגליו, עובר להליכה עד שעצר וסטה הצידה, אוחז במותניו, נושם בכבדות וכמעט מקיא את נשמתו. הפרטים התבררו אחר כך: יאסני לא התעורר בבוקר ופיספס את האוטובוס. הוא עלה על אופניים ודיווש את כל הדרך מיד אליהו לוינגייט בכל כוחו, מתאמץ להגיע בזמן לריצה. אילו רק היה רוכב לאט יותר ומאחר, יעקב היה רץ ומסיים, ההיסטוריה היתה אחרת וקורמן היה אדם מאושר.

יאסני למד הנדסת מכונות בטכניון. ארה'לה המבורגר ואני למדנו אוירונאוטיקה. בשנה השניה גרנו שלושתנו בדירת סטודנטים בנווה שאנן. יאסני לא היה חובב גדול של שטיפת כלים והוא פיתח את 'שיטת הכלי המלוכלך'. עיקרה - כל הכלים מונחים מלוכלכים בכיור, מי שרוצה לאכול ונזקק לכלי מסויים, שולף אותו מהכיור, שוטף אותו, עושה בו שימוש ומחזיר אותו מטונף לערימה. יאסני טען שזו שיטה שחוסכת אנרגיה. שם כנראה הונח הייסוד למה שהפך לימים עבודת הדוקטורט שלו ופרויקט חייו – פיתוח תוכנה המאפשרת חסכון אנרגיה של תחנות כח גדולות לייצור חשמל. עם סיום הלימודים יאסני התחיל לעבוד כקצין מכונות על אניה, והתחיל לפקוד את נמלי העולם. הוא היה חוזר ומספר לנו על מעלליו. על בחורות כמהות ומשתוקקות הממתינות לו בכל נמל ונמל. בחורות מכל תפוצה ושפה, מכל צורה וצבע. הוא פיצה את עצמו בגדול על כל השנים בהן החרים את המין הנשי. הוא היה יושב ומספר ואנחנו היינו גונחים ומריירים. אחר כך השתקע בניו זילנד ולמד עד קבלת הדוקטורט. הגישה שלו היתה כל כך ייחודית שהתיזה שלו נדחתה פעמיים על ידי הבוחנים בניו זילנד שלא הבינו את עבודתו ואת העומק המדעי שלה. יאסני סיפר לנו שהמנחה שלו אמר לו שזה או פרס נובל או גארבג'. הוא לא נואש ודרש שעבודתו תיבדק על ידי המומחה מספר אחד בעולם בתחום, וזה פסק, לתדהמת המנחה והבוחנים, כי מדובר בתיזה ברמה גבוהה ביותר המצדיקה כמובן הענקת תואר דוקטור לפיסיקה. את התוכנה שפיתח על בסיס הדוקטורט, מכר לחברות החשמל באוסטרליה, ניו זילנד ומקאו. לחברת החשמל שלנו הוא הציע את התוכנה תמורת כרטיסי טיסה ושהייה בארץ, אבל הם דחו את ההצעה. לימים, חזרו אליו ובקשו לרכשה. הפעם הם כבר שילמו מחיר מלא.

מדי קיץ היה מגיע לארץ. היה שוכר חדר במלון קרוב לים, והיה מזמין את כולנו להפגש איתו במשרד, כלומר בחוף הים. יום אחד הודיע לנו שהוא מאוהב בסינית צעירה, קראו לה דונה, אבל הוא קרא לה פרינסס. אחר כך הם נישאו והוא חילק את זמנו בין סין לניוזילנד, והיה מגיע איתה לארץ. לימים השניים נפרדו. ויאסני המשיך לתור אחר אהבות חדשות. הוא הלך והתבגר אבל הבנות נשארו צעירות. 'אחרי מות קדושים אמור'. אבל יאסני היה רחוק מלהיות קדוש, ולא כולם אהבו את זה.

אבל האמת היא שבכל המרוץ שלו אחר צעירות בנות המין השני, הוא היה ונשאר רומנטיקן חסר תקנה. הוא התאהב והתאכזב וחזר והתאהב וחזר והתאכזב, והמשיך לקוות למצוא את אהבת חייו. שני האברים הגדולים שלו, מעל המותניים, היו הראש והחזה. הראש היה צריך להכיל מח גדול וייחודי והחזה היה צריך להקיף לב ענק. והלב הזה שלח מספר איתותי אזהרה וכשראה שלא מתייחסים אליהם ברצינות הנדרשת, האט את מהלכו, ונעצר בפתאומיות, הרבה לפני קו הסיום של ריצת שמונה מאות המטר של חייו.