היא גם מעדכנת אותי במה קורה בעולם בשעות האחרונות כשלא האזנתי לחדשות.
אני מספר לה עלינו וגם על הבנות והנכדים.
אמא שואלת תמיד איך במרפאה והאם נולדו גם היום תינוקות חדשים.
"זה חשוב ילדים"היא אומרת.
"זה חשוב שיהיו הרבה".
אחר כך בכמה דקות שנשארות למרפאה אני חושב עליה בתור ילדה או בחורה צעירה.
כשמתקדם הקיץ והראשון בספטמבר מתקרב,אני מצטמרר.
חושב על הקיץ האחרון שלה לפני המלחמה.
הקיץ שאחריו הכל היה כל כך שונה מכל זמן שלפניו.
ואני רוצה,כל כך רוצה להמציא ולבנות מכונת זמן שתיקח אותנו לרגע אחד,או שניים,למקום הזה שקוראים לו יבלונה.
יבלונה שבשבילה הייתה בית עם הורים אחים ואחיות ובשבילי היא כביש עם כמה בתים ישנים כשאמא מצביעה על מגרש למכירת מכוניות משומשות ואומרת פה היה הבית שלי.
באחר צהרים של יום יום אמא לא מדברת על פעם.
היא מדברת על היום.
זה רק אני שמדבר וכותב על פעם.
וכך כתבתי באוגוסט 2015.
כשמתחיל חודש אוגוסט ומרגישים שהימים לקראת ספטמבר מתחילים לטוס בגלל הרצון למצות את החופש, הים,הסברעס והתירס חם.
אני חושב על ההורים שלי ועל החברים שלהם מפעם.
כשאני רואה את הילדים וההורים מסתובבים נרגשים בחנויות של ציוד לבית הספר ורוכשים ספרים ,מחברות, צבעים, עפרונות, יומן, וגם עטיפות צבעוניות. אני לא יכול שלא לחשוב על הראשון בספטמבר.
הראשון בספטמבר שלהם.
זה נראה לי כל כך רחוק ולא מציאותי.
כל כך רחוק מחוף הים שבילתי בו היום.
כל כך רחוק מהקיום של משפחתי ושלי בארץ משלנו.
כל כך רחוק מקיץ עם אנשים שסוחטים עד תום את ימי החופשה ואת שעון הקיץ.
וכשאני מהרר בראשון לספטמבר וחושב על אימי בחורה צעירה עם תכניות גדולות לחיים ,או על חמותי ילדה בת שתים עשרה עם התרגשות לקראת השנה האחרונה בבית הספר ומעבר לגימנסיה.
או אבי שבטח חשב על איך ישתלב בבית החרושת לגזוז של סבי.ואולי בעצם כפי שסיפר לי חשב על העליה לארץ.
אף פעם לא שאלתי אותם איך הם העבירו את הקיץ הזה האחרון.
האם הם חשבו שבסוף האוגוסט שלהם זה יגמר.
יתחיל להם ספטמבר אחר.
ספטמבר בלי בית ספר,בלי עפרונות וצבעים מחודדים.
ספטמבר בלי אפשרות לחיות חיים נורמלים.
ספטמבר שבו ישתנה עולמם ובמקום לחיות הם יצטרכו לשרוד.
להפרד מכל מה שהכירו ולברוח כדי לנסות לחיות.
אז ככה כשישבתי היום בחוף הים וראיתי את כל האנשים והילדים המשתכשכים במים,בונים ארמונות בחול,משחקים במטקות או בכדור,מלקקים גלידה או מכרסמים קלח תירס.חשבתי ששפר עלינו גורלנו.שכמה טוב שיש לנו מדינה משלנו מדינה שהקימו בעבורנו הורינו.
כן הורנו שאחרי המלחמה הנוראית הזאת הגיעו לכאן בנו עבורם ועבורנו את הארץ הזאת.
היום בזקנתם הכואבת מדינה זו שערכיה הולכים לאיבוד בועטת בהם ברגל גסה משל היו משא ונטל.
ספטמבר מעבר לפינה שנת הלימודים תתחיל המדינה תמשיך בדרכיה.
רק הם, אלה שפסק להם הכל באותו ספטמבר, ימשיכו לכאוב את זיקנתם ללא כל עזרה ממוסדות המדינה.