בהתחלה באוהל קרקס בכיכר המדינה ולאחר מכן באיצטדיון יד אליהו.
לילדים שגדלו בשכונה שלי שמעבר לוואדי לא היו סבא וסבתא וגם לא דודים.ההורים שלנו באו משם אחרי המלחמה.אותי המילה הזאת שם נורא הפחידה.בשם שלהם היו מחנות תאי גזים ובכי.
לי לא היו סבים אבל כמו לעוד כמה ילדים היו לי דודים באמריקה.
פעם בשנה בדרך כלל בחנוכה היינו מקבלים חבילות ארוזות בקרטון חום קשורות בחוט שפגט. כשפתחו אותם היו בפנים בגדים מצחיקים עם הרבה פרחים ,סוודרים מגרדים ותחפושות לפורים.לי שלחו תמיד תחפושת של אינדיאני ולאחותי אתי תחפושת של צועניה. הדודים האלה לא היו ממש אמיתיים אבא אמר שהם "בני דודים של בני דודים שבאו לאמריקה משם עוד לפני המלחמה".
כאשר מצאנו בתיבת הדואר את ההודעה שבסניף הדואר ממתינה לנו חבילה היה אבא לוקח את האופניים נוסע לשם מעמיס את החבילה על הסבל וממהר הביתה. בבית התכנסה כבר כל המשפחה אמא הייתה לוקחת את הסכין של הלחם חותכת את החוטים ופותחת את הקרטון. ברגע שפתחה את החבילה היה מתפשט בבית ריח של חוץ לארץ.
אמא הייתה מוציאה את כל הבגדים הנעליים והתחפושות ומסדרת אותם על הספה. אחר כך הייתה מכריחה אותנו למדוד ומסדרת בארונות.
עוד באותו יום הייתה מתחילה תנועה ערה של כל השכנות שבאו לבדוק מה קיבלנו ואולי יש איזה בגד שהוא לא במידה שלנו או משהו אחר שאנחנו לא רוצים.אמא הייתה מכבדת אותם בתה ואומרת שמניה התופרת יודעת לתקן כל דבר ואפילו משמלות היא יכולה לעשות ציפית לכריות.
כל שנה בפורים רציתי להתחפש לקאובוי עם אקדח. כשבחלון הראווה של חנות מכשירי הכתיבה והצעצועים שבסוף הרחוב הופיעו תחפושות של קאובואים ביקשתי מההורים לקנות לי תחפושת כזאת בלילות חלמתי איך אני הולך ברחוב חבוש בכובע בוקרים ומכוון אקדח קפצונים לעבר העוברים והשבים. אמא אמרה שחבל על הכסף כשיש בבית כבר תחפושת של אינדיאני לא צריך לזרוק כסף על משהו אחר.ובכלל באמריקה יש יותר אינדיאנים מקאובואים.
ממש לפני חג הפורים אבא ריחם עלי וקנה לי אקדח עם נרתיק וקפצונים. כשחגר לי את הנרתיק על המותן ותקע לתוכו את האקדח אמר "עכשיו אתה קאובוי אינדיאני".
מאד כעסתי על הדודים מאמריקה פעם אפילו אמרתי שאם הם היו דודים אמיתיים הם היו יודעים בדיוק מה אני רוצה לקבל בחבילות ושבמקום נוצות של אינדיאני וסוודרים מגרדים היו שולחים לי אקדח ובגדים של קאובוי בדיוק כאלה כמו שרואים בסרטים ואולי אפילו נעלי פקקים לכדורגל.
יום אחד בחופשת חנוכה של כיתה ג אבא חזר הביתה מהעבודה עם חיוך רחב .כשישבנו לאכול הוא הוציא מכיסו 4 כרטיסים ואמר "מחר אנחנו הולכים לבלט על הקרח".אמא הביטה באבא בדאגה ואמרה שהיא מקווה שהכרטיסים לא עלו יותר מדי.אבא הרגיע אותה ואמר שדרך העבודה זה חצי מחיר.
אמא הסתכלה עלי ועל אחותי ואמרה שאם לא נגמור את כל האוכל ונלך לישון מאוחר כמו שקורה כל יום בחופש אין מחר שום בלט על הקרח.
סיימנו את כל האוכל נכנסנו למיטות ובקושי נרדמנו דיברנו בשקט בשקט על הבלט על הקרח.מה זה בכלל בלט על הקרח? שאלתי את אתי לפני שנרדמנו. "נו באמת" ענתה לי אתה כל כך טיפש "הופעת בלט זה בדיוק כמו שראית אותי רוקדת בבית הלן קלר במסיבת סיום של רחל טליטמן המורה לבלט רק במקום על הרצפה הם רוקדים על קרח"."ומאיפה הקרח"? הוספתי לשאול ."בטח כל המוכרי קרח של תל אביב מביאים את הבלוקים שלהם ושמים אותם אחד ליד השני ואז נהיית להם במה שעליה הם רוקדים" ענתה בצחוק מתגלגל.אמא ששמעה את הצחוק נכנסה לחדר וצעקה "אם לא יהיה כאן שקט תכף ומיד אתם יכולים לשכוח מללכת מחר".לאחר שיצאה שתקנו ונרדמנו כל אותו לילה חלמתי איך רחל טליטמן המורה לבלט רוקדת בנעלי אצבע וורודות על הקרח.
מהשכונה הקטנה שמעבר לוואדי היה צריך לנסוע בשני אוטובוסים כדי להגיע לבלט על הקרח.
המופע התקיים באוהל קרקס שהוקם במרכז הכיכר המדינה בתל אביב. סביב הכיכר עדיין לא ניבנו בתים.אנשים לא רצו לגור ליד הירקון הם אמרו שמהמים המסריחים אפשר לקבל מחלות.
בכניסה ליד האוהל עמדו קרונות נגררים שעל גגותיהם אנטנות טלוויזיה "כאן גרים האנשים של הבלט" אמר אבא הם כולם מחו"ל אפילו טלוויזיה יש להם".כשעמדנו בתור להיכנס לאוהל הסתכלתי על הקרונות קיוויתי שאולי תפתח אחת הדלתות ואוכל לראות פעם אחת ולא בסרט איך נראית טלוויזיה אמיתית.
בתוך האוהל היו יציעים מעץ שעליהם ישבו הורים וילדים שהמתינו בחוסר סבלנות לתחילת המופע. כשהתזמורת החלה לנגן נדלקו זרקורים אדומים צהובים וכחולים והאיר את משטח הקרח שהיה מבהיק כאילו יצא כרגע מבית החרושת.הכרוז הזמין לבמה את אלופי אירופה מיקו ונדין דמיין.שתי אלומות אור לבנות האירו את פתח הכניסה ממנו יצאו גבר ואשה לבושים בבגדי הופעה נוצצים.הם השתחוו לקהל וריחפו מעל הקרח כמו שני מלאכים.מהמחליקיים שלהם ניתזו שבבי קרח שבהקו ונצצו כמו שובל של כוכבים.
בבית לאחר ההופעה כששכבנו במיטות חלמנו אתי ואני על הבלט."בוא נשחק בזה שמיקו ונדין דמיין הם אחים שלנו" אמרה לי אחותי.הסכמתי מיד. התחלנו ללחוש אחד לשני סיפורים שהמצאנו באותו רגע איך פתאום הם יבואו ויביאו לנו מתנות מחוץ לארץ ואיך נישב בשורה הראשונה ואיך ניסע אתם לחול ונגור בקרון נגרר נראה טלוויזיה ואפילו נוכל לקבל כל יום צמר גפן מתוק בצבע וורוד.אתי שהייתה כבר עייפה הסתובבה לצד השני ונרדמה.אני לא יכולתי להירדם חשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות שהם אחים שלנו אם הם היו אחים שלנו הם היו מכניסים אותנו בחינם ואבא לא היה צריך לקנות כרטיסים ובכלל איך יכול להיות שלא סיפרו לנו עליהם. הייתי מבולבל מצד אחד לא רציתי לאבד את החלום הנפלא הזה על האחים החדשים, אבל מצד שני ידעתי כבר מזמן שבבוקר כשאתי תקום היא תשכח מכל הסיפור הזה ואם אזכיר לה היא תגיד שאני סתם ילד קטן שממציא המצאות.
הם בטח הדודים שלי חשבתי לעצמי אלו שנשארו שם במחנות הם בטח הצליחו לברוח מהגרמנים, ובגלל שידעו להחליק על הקרח שזה דבר שלא כל אחד יודע הם נהיו אלופי אירופה ועכשיו הם בבלט על הקרח. אפילו אמא תמיד מספרת שבחורף כאשר הנהר היה קופא היא הייתה הולכת להחליק על הקרח עם האחים והאחיות שלה והם היו אלופי העיירה.
אני חייב להודיע להם שאנחנו כאן חשבתי מחר אוציא כסף מקופת החיסכון של דן חסכן ואסע לבלט על הקרח אסביר להם מי אני. הם בוודאי יהיו מאושרים וירצו לבוא אלינו הביתה לפגוש את המשפחה.
בדמיוני ציירתי לעצמי איך בערב שבת כאשר הם לא מופיעים באוהל של הבלט תעצור מונית שחורה מול הבית ממנה יצאו הדוד והדודה שלי בבגדי הופעה מבריקים. כל הילדים של השכונה יראו איך הם נותנים לי נשיקה ומוציאים מהכיס מתנה בשבילי תפוח עץ על מקל מצופה בסוכרייה אדומה ומכוסה בנייר צלופן שקוף בדיוק כזה כמו שראיתי בבלט על הקרח ואבא לא רצה לקנות לי מפני שזה עושה חורים בשיניים.
מיקו ונדין דמיין חיים להם היום באיטליה או צרפת יש להם בוודאי ילדים ונכדים מחליקי הקרח שלהם כבר מזמן העלו חלודה הם קוראים עיתונים שומעים חדשות אך דבר אחד הם לא יודעים שפעם מזמן כאשר הייתי ילד, כל לילה לפני השינה הם היו לשעה ארוכה הדודים שלי, הדודים שלי משם.
יעקב שדה אגב אני יליד 1953 ולמדתי בבי'ס ההגנה(שהיה בעצם שעטנז של כיתות לימוד ודירות מגורים שבכל יום שישי באמצע שיעור חשבון או אנגלית נאלצנו להריח את בישולי ה"גפילטה פיש"). אגב הזכרתם את הבלט על הקרח.אני ועוד כמה נערים היינו הצוות שמכר "תוכניות של המופע"באיצטדיון ומקבלים 5 לירות על כל תכניה שנימכרה.
והתמורה העיקרית הייתה למעשה האפשרות להסתובב ע'י השחקנים מאחורי הקלעים שהתהלכו עם הנעליים המיוחדות שמחוברות לסכיני ההחלקה(היו שמים על הסכיני החלקה כיסויי פלסטיק כך שיוכלו להתהלך מחוץ לקרח). בביקור הבא שלהם בישראל כבר העלוני בדרגה ונתנו לי להפעיל את אחד ה"פרוג'קטורים"שמאירים על הכוכבים שמחליקים. היו לנו אוזניות וקיבלנו הנחיות מהבמאי על מי להאיר ואיזה צבע להחליף. מיותר לציין שהרגשתי על גג העולם כשביצעתי את התפקיד ה"חשוב" הזה.
Moshe Sand גם אני יחד עם קובי עבדנו במכירת תוכניות לאחר מכן כבר עבדתי בבניה של משטח הקרח ובתפעול הפרוזקטורים כול קיץ מ 14 עד 18 ימים יפים שנתנו לנו תעסוקה ומעט כסף