"קיבלתי פס לכמה שעות ונדחפתי בין החלומות" אמר בחיוך הטוב שלו שזיכרונו אצלי מתחיל להתעמעם עם השנים.
"מזמן לא באת" אמרתי ושפשפתי את העיניים כדי לראות טוב יותר.
"נכון"אמר וליטף לי את הראש.
"ניסיתי כמה פעמים ולא הצלחתי,אתה ישן מעט.
עד שאני מצליח להגיע אתה כבר ער ושותה את הקפה של הבוקר.
אתה יודע יש לנו חלון של כמה שעות להגיע ולחזור בזמן לפני שאצלכם זורחת השמש.
אצלנו יש סדר ומשמעת. מדייקים על השניה".
חייכתי בחזרה לאבא.לא כל כך ידעתי מה לומר.לרגע הייתי שוב הילד הקטן שלו שהוא מרכיב על הרמה של האופנים ואחר כך על הווספה הירוקה.
כן הווספה הירוקה שיחד איתו כבר דרה במרומים הרבה שנים.
"מה עם הווספה הירוקה" ?שאלתי מבלי שהתכוונתי.
"ממתינה לנו בחוץ,מעבר לתריס" ענה הוריד את ידו מראשי ואחז בכף ידי.
"בוא יוצאים לטיול לפולין"אמר ומשך אותי מהמיטה.
"תראה איך מתפללים סליחות בנשלסק".
היד של אבא היתה קלילה אבל אחזה בי חזק.
השתחלנו מבעד לחרכי התריס.
"איזה מזל שעשיתי דיאטה"אמרתי לאבא.
"כן אמר.בגילך כבר צריך לשמור".
חייכתי ולרגע חשבתי שאני בעצם כבר יותר מבוגר ממנו.
בחצר חיכתה לנו הווספה הירוקה.
אבא התניע בעזרת הפדל.
הוספה המריאה מעל ענני השחרית.
"אתה שומע את הסליחות"? שאל אבא."עכשיו בדיוק הן עולות למעלה ומרקדות לפני הכיסא של הבוס.
הוא שומע את כולן ומנקד כמו בתחרויות שיש לכם בטלוויזיה.
אחר כך הוא מקטלג אותן בתיקיה של הארכיון ושומר עד קץ הימים.
"אני לא אומר סליחות" פלטתי מבלי משים.
"זה לא רק התפילות ארי"אמר "הסליחות מורכבות גם ממעשים.האמת זה מסובך להבנה למי שלא מפה ולא מכיר את המערכת.בוא נעזוב את זה יש לך עוד מספיק זמן לחיות עם החוסר הבנה הזה".
שתקתי אפילו לא רציתי לנסות להבין.
אבא נתן פול גז.עשן כחול בריח של געגוע נפלט מהאגזוז הרעשני.
העננים היו צמריריים וחמימים כמו שמיכת פוך.
לפתע הוא לחץ על הבלם וכיבה את המנוע.
הווספה צנחה לאיטה.
שדות ירוקים של סתיו הלכו והתקרבו חושפים בינהם בתים ואחר כך כיכר שוק שבפינתה בית כנסת.
נחתנו במרכז הכיכר.
"בוא נכנס לבית הכנסת" אמר והחנה את הווספה על הג'ק במקום שנחתנו.
"אין פה כבר בית כנסת.פירקו אותו והשתמשו באבנים שלו לבניית כביש"אמרתי.
"תביט הוא כאן"הצביע "אתה עוד צעיר.לא תוכל להבין".
נכנסנו.
יהודי עבדקן לבוש בלבוש חסידי גור המתין לנו בפתח.
"אז זה הנכד שקרוי על שמי"?
שאל בחיוך רציני והושיט לי את ידו לשלום".
"כן"ענה אבא הוא הכי צעיר.
"סוף סוף נפגשים" אמר היהודי וחיבק אותי מבלי שהרגשתי חיבוק.
"סבא"?שאלתי מופתע.
כן "סבא" ענה ומשך אותי לתוך בית הכנסת.
סבא הוליך אותי אל מרכז בית הכנסת ופנה אל כל המתפללים.
"זה הנכד שלי שהוא כבר סבא בעצמו.מוישלה הביא אותו מארץ החיים כדי שיאמר איתנו סליחות".
עמדתי מופתע ליד סבא ולא הבנתי איך פתאום הגעתי לפה לבית הכנסת של נשלסק שכבר לא קיים המון שנים.
סבא ואבא התחילו לשיר מעין מזמור שלא הכרתי.
"תשיר איתנו" חייך אלי סבא ובעיניו הופיע זיק של משובה.
"לא מכיר אמרתי" מעולם לא אמרתי סליחות.
"אז תשיר מה שאתה רוצה.העיקר שתשיר".
"אני זייפן כולם יברחו"אמרתי.
"שטויות" אמר סבא "העיקר שתשיר בכוונה גדולה.זו בדיוק המשמעות של הסליחות".
ניסיתי לחשוב על שיר שאני מכיר את המילים ואת המנגינה ומבלי משים התחלתי לשיר את מסע כזה של שנים רבות...
סבא ואבא הביטו בי וחייכו.
כשהגעתי ל"כשאבי חיבק אותי" ראיתי דמעות בעיניים של אבא.
סבא הביט לי לתוך הפה ופתאום גם הוא וכל הקהל שרו איתי ביחד את השיר.
כשהגענו לתו האחרון נעלמה תקרת בית הכנסת.
נעלמו גם המתפללים וגם סבא ואבא ואפילו כיכר השוק של נשלסק.
הווספה וגם השדות הירוקים.
נשאר רק צליל של שיר שבקע מהטלפון הסלולרי שלי שבישר על השכמה.