לפני הצלצול הראשון

לפני הצילצול הראשון.

אז ככה חיליק.

כבר מאוחר בלילה.

עוד שישי כזה של אזרח וותיק.

שעה כזאת שהכל שקט.

בלי מוסיקת ריקודים של פעם ובלי גלידה מונטנה של אחרי בילוי.

אחת וחצי בלילה של סוף אוגוסט.

אני בבית.

עוד מעט פיפי ולישון.

כבר לא נפגשים בתחילת השדרה אחרי שליווינו את החברות בחזרה מהמסיבה.

גם לא יוצאים לסיבוב ניצחון עם הוויליס הישנה.

גם לא מתכננים את הים והמטקות של מחר.

שקט פה מסביב.

הבית כמעט וישן.

אפילו הטלויזיה סיימה להראות לנו את הסרט כיבתה את המסך שלה והשאירה רק נורה אדומה.

בשקט הזה של סוף אוגוסט ויום לפני שהולכים לבית הספר ,אני נזכר.

בעצם אני לא צריך את סוף אוגוסט בשביל לזכור.

אני זוכר כל הזמן.

כאילו זה תקוע לי בראש ולא משתחרר.

כן הזיכרון.

הוא שם ביום יום.

יושב לו שם על "אש קטנה" ומגיח.

לא בפתאומיות.

לא במפתיע.

זה כאילו הוא מתכונן ,אוגר כוחות ואז בא בבום ככה בשישי מאוחר בלילה.

כן,הזיכרון.

הזיכרון של כיתה א'.

של היום הראשון.

כן חיליק היום הראשון.

משמרת אחר צהרים עם המורה יהודית שהיה לה תיק בצבע צהוב עם שרשרת וריבועים.

אני רואה אותה.

ניגשת אלינו בחיוך גדול.

לוקחת אותנו לכיתה כמו אמא טובה.

אתה זוכר?

אתה זוכר איך היא אפילו חיבקה את מי שבכה.

אחר כך נכנסנו לכיתה והיא חילקה אותנו לטורים.

שלמה ישב בטור א' בהתחלה.

הוא נורא רצה לאמא שלו ואחר כך עשה פיפי במכנסים.

מסכן.

אני לא חושב שהוא זוכר את זה

אני כן.

גם אתה זכרת.

אחר כך יצאנו להפסקה.

שיחקנו באווירונים.

כן בטח באווירונים.

היינו רצים פושטים ידיים לצדדים ומחקים רעש של מנוע של אווירון.

יותר מזה אני לא זוכר.

זה ממש מגוחך שזה מה שנשאר לזכור מהיום הראשון.

פיפי ואווירון.

הימים הבאים כבר היו שונים.

כבר הפכנו להיות תלמידים.

נורא התרגשנו שקיבלנו את הספר הראשון שקראו לו חברי.

ואחר כך את ספר התורה.

נורא התרגשנו לנגן ביחד בשיעורי חברה אתה במפוחית ואני בכינור.

גם נורא שמחנו להשתתף יחד בהצגות של פורים וחנוכה.

ככה למדנו שמונה שנים.

נפגשנו בבוקר וגם אחר הצהרים.

אפילו בכיתה ישבנו אחד מאחורי השני.

אז כך בשישי כזה שנושק לשבת אני יושב וכותב.

שואל את עצמי מה קרה.

איך נהיה שכל מה שקרה הפך למשהו שקוראים לו זיכרונות.

זיכרונות שרק אני מכיר.

וכשאני כותב אני חושב שאולי האותיות והמילים ייחיו לרגע את הזיכרון.

ייחיו רק לרגע קסום שבו תופיע כך בראשון של ספטמבר עם ילקוט על הגב ותאמר לי שעוד מעט יצלצל הפעמון לשיעור הראשון.

ד"ר אריה יגודה 31 באוגוסט 2019.