אני בטוח שילידי יד אליהו הכירו את האיש הזה.
אמנם הוא לא מיד אליהו אבל הוא חלק מתתמונת ילדותי בתל אביב.
כל פעם כשהייתי הולך לדודים שגרו ברחוב רשי בתל אביב .הייתי עובר ברחוב מרכז בעלי מלאכה. כששאלתי
אף אחד לא ידע להסביר לי למה לסתם רחוב צריך לקרוא בשם כזה.
דוד שמואל אמר שזה בטח בגלל שלרחוב שעל יד קוראים יוחנן הסנדלר ואולי מישהו התכוון לתת לרחובות שמות של בעלי מלאכה ואז אחרי הסנדלר שכחו וקראו לרחובות בשמות אחרים.
כמו מלצט , בן ציון ואפילו חשמונאים.
ואחר כך לא נשאר כלום בשביל הבעלי מלאכה המסכנים.
כשהעיר גדלה בטח מישהו נזכר שפעם התכוונו, ואז קראו לכמה רחובות בשמות כמו המסגר, הנפח, החרש ואפילו תוצרת הארץ.
מאז תל אביב של ילדותי השתנתה לבלי הכר.
כשאני מזדמן לתל אביב וגולש לרחובות הקטנים עם שורות המכוניות החונות בצפיפות עד מחנק אני נזכר באנשים ריחות ומראות שהיו נחלת ילדותי ונעלמו מן העיר הזאת ששועטת קדימה בדהרה פראית ולעיתים רחוקות מביטה לאחור.
אני מסתובב לי כך ברחובות ללא מטרה מסוימת ומחפש אותם את אלה שהיו שם פעם לפני שבאו והתנחלו להן שורות המכוניות החונות שמסתירות את הגינות של הבתים הישנים.
וכך שאני פוסע מהורהר נדמה לי שאני שומע את אדון שלייפר רוכב על תלת האופן שלו וקורא בקול שלייפר... שלייפר וגברת בלומה מקומה ראשונה מוציאה ראש מהחלון וקוראת בקול לאדון שלייפר לעצור כי יש לה סכינים לחדד. ואז היא מפנה ראשה למעלה ונותנת צעקה לכיוון הקומה השלישית ״גב פישמן שלייפר הגיע״.
לאחר כמה שניות נפתחו עוד חלונות ושכנה אחת הודיע לשניה ואז מפתחי הבתים יצא גדוד עקרות בית מצוידות בסכיני מטבח שהסתדרו בשורה לפני התלת אופן ומסרו כל אחת בתורה את סכיני המטבח לאדון שלייפר שהשחיז אותם בעזרת האבן המשחזת שהייתה נתונה במתקן מיוחד שעמד על תלת האופן.
מר שלייפר סובב את האבן בעזרת פדל מיוחד וכשהשחיז את הסכינים זימזם לעצמו מנגינה. מדי פעם הרטיב את האבן במים וכשסיים להשחיז מירק את הסכין בסמרטוט מסר ללקוחה וגבה את התשלום.
חוץ מאדון שלייפר והאבן המשחזת שלו היו עוד אנשים ומקצועות שאיננו רואים יותר כמו למשל מחלק הקרח, מחלק בקבוקי החלב שקראנו לו החלבן, מחלק הסיפונים לסודה, רוכל הסידקית שהיה עובר מבית לבית מצויד במזוודה ובתוכה גומי לתחתונים כפתורים מסרקים חוטיי תפירה צבעוניים ועוד כל מני שמונצעס שרק אצלו אפשר למצוא.
בחורף היה מחלק הנפט מודיע על נוכחותו בעזרת פעמון ידני בו היה מצלצל מרגע כניסתו לרחוב.
הנפט אותו מכר הזין את תנוריי הפיירסייד שחיממו את הבתים אהבתי לראות אותו פותח את ברז המיכל הגדול שהיה מונח על עגלת עץ שגרר אותה סוס חום בעל רעמה מדולדלת הנפט זרם בקצב איטי ומילא את הגריקן מפח שאבא הביא מהמילואים.
הייתי שואף לתוכי את ריח הנפט ומחכה לראות את הקצף שנוצר בסוף המילוי.
בבית היה אבא נותן לי להפעיל את המשאבה מפח ששאבה את הנפט מהגריקן הצבאי והעבירה אותו למיכל הזכוכית של התנור.
את התנור היה מדליק בחדר המדרגות וכשהתנדפו הריח והעשן הראשוניים היה מכניס את התנור הבייתה מעמיד אותו בהול וכל המשפחה הייתה נאספת סביבו ומתחממת לאורו כאילו הייתה זו אח עם עצים בוערים שראינו לפעמים בסרטים.
סביב כל העניין הזה של אש וחימום היו עוד בעלי מלאכה כמו מתקני תנורים ומתקני פרימוסים ופתיליות.
בשבתות של חורף היה מגיע הביתה להתחמם אתנו סביב התנור גם הדוד של ספריית הפועלים שבתיקו הכרסתני השחור היו אוצרות פעם הביא אתו כרך חדש של האנציקלופדיה העברית, פעם אחרת עוד כרך מכתבי צרציל פעם ספר שירה חדש ותמיד שני ספרים לילדים, אחד לאחותי ואחד לי.
באמצע השבוע היו לפעמים באים אחרים שרצו שאמא תחתום להם על כל מני טפסים ואז הם יביאו ספרים אחרים.
אמא לא חתמה. אבא והיא נשארו נאמנים רק לדוד של ספרית הפועלים.
כשאני יושב לי כך ומנסה להפוך געגועים למילים אני נזכר באחד האנשים שמקצועו היה כל כך מיוחד שאם אני אספר עליו יחשבו הצעירים שבקוראים שאני ממציא משהו שלא היה קיים.
ברחוב הראשי קרוב לים היכן שריח המלח והאצות המתיבשות מתערבב עם ריח עשן הסולר הנפלט מהאוטובוסים שכן בחנות קטנה אדון שפייזמן מתקן גרבי ניילון.
בדרך לים או לפגוש חברה הייתה אמא מביאה אליו לחנות את גרבי הנילון שנקרעו או שהייתה בהן ״רכבת״ לתיקון.
מעולם לא הבנתי את המושג הזה רכבת בגרבי ניילון שאפשר לעצור אותה עם לק לציפרניים.
גם לא הבנתי את הנאמר בחנות.
מתקן גרבי הניילון דיבר רק פולנית וגרמנית.
לי הוא רק אמר שלום ילד יפה, והוסיף לא נוגע בכלום.
אדון שפייזמן היה נוטל מאמא את גרבי הניילון ופורש אותן בעדינות על השולחן, מיטיב את משקפיו ומלטף את הגרביים באצבעותיו הארוכות והמטופחות כאלו מנסה לישר קמטוטים נסתרים.
איזו אריגה הוא היה מתלהב בפולנית לא ראיתי דבר כזה בארץ.
קיבלתי מהקרובים באמריקה אמרה לו אמא בפולנית.
נו בטח נו בטח החרה החזיק אחריה אדון שפייזמן אני זוכר ,אני זוכר החיילים האמריקאים מכרו כאלה אחרי המלחמה.
לאחר שאיתר וסימן בזיכרונו את מקום התיקון הלביש את הגרב על רגל מלאכותית מעץ ביקש מאמא לשלם מראש ולחזור בשבוע הבא ובפתח נזכר להוסיף שקיבל גרביים קריסטל מפריז במחיר מציאה.
אף פעם לא ראיתי איך הוא מתקן את הגרביים.
אמא אמרה שזה סוד מקצועי שלו וכמו קוסם הוא לא מספר לאף אחד את הסודות שלו.
כשהגיעו הגרביונים לארץ אמא הפסיקה לתת לתיקון גרבי ניילון.
במחיר של תיקון אני קונה חדש אמרה.
כשעברתי פעם אחת ליד החנות ראיתי שלט חנות למכירה ומספר חודשים אחרי זה הפכה החנות לקיוסק שמכרו בו סיגריות ממתקים ומיץ תפוזים וגזר.
באחד מערבי השישי לכשנתכנסנו כמה חברי ילדות ונשותיהם לערב של פשטידות קיטורים וסיפורי נכדים גלשנו מהר מאד לנוסטלגיה מקומית ולספירת מלאי של החברה מפעם.
רמי אמר שצריך להיפגש שוב והציע שבמקום פשטידות ונכדים נצא למסעדה ״יש אחת שתאהבו״ אמר ונקב בשם ובכתובת.
זה על יד המתקן גרבי ניילון פלטתי מבלי שהתכוונתי.
מזת אומרת מאיפה? אמר בחיוך. מי לא הכיר את אדון שפייזמן הוא היה הקוסם של גרביי הניילון הייתי שם המון פעמים עם אמא שלי הוא דיבר איתי רק פולנית.
מוזר אמרתי חשבתי שרק אני הכרתי אותו.
אתה יודע המשיך רמי כשגרנו בארצות הברית הזמינה אותי המגבית היהודית לתת הרצאה בערב גיוס תרומות את הערב חתם כנר צעיר שניגן מוסיקה קלאסית קלה.
כשעמדנו מאחורי הקלעים סיפר לי שסבו ואביו היו ישראלים.
"אבא שלי ירד מהארץ בשנות השישים המאוחרות, את הסבא לא הכרתי אבא שלי סיפר לי שביום שנולדתי פתח לי הסבא חשבון חיסכון ללימודים. ההורים שלי סיפרו המשיך שהחלום שלו היה שהבן או הנכד שלו יהיו כנרים כמו שהוא רצה להיות והוא חסך כסף כדי שמי מאתנו יוכל ללמוד כינור.
את אבא שלי זה לא עניין הוא התעסק בשמעטס הוא גם לא סיפר הרבה על אבא שלו.
אני מגיל צעיר התאהבתי בכלי הזה ורציתי להיות כנר.
למזלי הכסף של סבא שלי מימן לי את הלימודים בגולייארד. כי עם אבא שלי לא היו לי יחסים טובים הוא רצה שאתעסק בשמעטס ולא במוסיקה".
מתוך נימוס שאלתי אותו איפה סבא שלו היה גר, המשיך רמי לספר.
הכנר חייך "אני יודע שבתל אביב ושגם הייתה לו מין חנות לתיקון גרבי ניילון".
"הייתי בהלם". אמר רמי הרגשתי כאילו כל הנוסטלגיה נוחתת עלי ופלטתי בהשתאות "אדון שפייזמן".
סיפרתי לו איך הכרתי ואז בדיוק קראו לי לבמה.
אחר כך כשהוא ניגן הסתכלתי על האצבעות שלו שכל כל דמו לאצבעות של סבא שלו.
בסוף הקונצרט הוא בכה קרא לי לבמה וביקש שאעמוד לידו וניגן הדרן שהקדיש לסבא שלו.
כשחזרתי לארץ ניסיתי למצוא פרטים על אדון שפייזמן.
גיליתי רק דבר אחד את הכתובת שלו.
רחוב מרכז בעלי מלאכה 15 תל אביב.
לד"ר אריה יגודה 6 ביוני 2014
Bella Alony את משפחת פישמן הכרתי בילדות. היו חברים של ההורים. שרה וזאב. ותיקוני גרביים עשינו אצל גב' ענתר בסוף בצרון, שהבת שלה מזל, היתה בכיתה שלי.
Yosi Harel יופי אריה, כותב נהדר ומחייה נוסטלגיה. כשתפרוש מלהיות רופא, כדאי לך לפתוח עסק משלך ועל השלט תכתוב ״מחייה אהבות ישנות״... לא מקורי שלי, יש כזה בעל מקצוע באזור דרך סלמה בואכה התחנה המרכזית הישנה...
Irit Becker איך תמיד מצליח לפרוט על הנימים הכי דקים...
Haim Noy תודה. מרגש מאוד
יהודה לוי יפה אריה.השמוצניקים הגיעו גם מהרחובות האלה לאחר שהעבירו את קן מרכז מקינג ג'ורג' לשכונה.