משהו בנוסטלגיה של המנגינה והמילים אזק אותי למושב ולא אפשר לי לצאת עד שהשיר הסתים.
בשביל בדרך למרפאה נזכרתי.
נזכרתי באותו בוקר של הטיול השנתי של כיתה ז'.
באותו בוקר שמעתי לראשונה שיר חדש,עם מילה מוזרה.
סניורינה.
גם הזמרת הייתה די חדשה.
בלונדית עם שיער גולש מלווה על ידי זמר עם גיטרה.
אחר כך ברדיו של האוטובוס שהסיע אותנו לטיול השנתי שמענו שוב, ודי מהר שרנו יחד איתו:
"בואי סניורינה אל תבכי נא
בואי סניורינה צחקי נא".
וואי....
זה היה כל כך מזמן.הטיול השנתי הזה.
כל כך מזמן אבל נדמה שאתמול זה קרה.
נדמה שהזמן עמד מלכת והרדיו של האוטו והשביל למרפאה פתאום לא שייכים לעולם הזה.
פתאום אני שוב ילד שמתרגש לקראת הטיול השנתי שכבר שבועות רבים אנחנו מדברים עליו בכיתה.
שוב ילד במכנסי חאקי קצרים עם קפל,כובע טמבל ומימיה מפלסטיק או מתכת מתנה מהמילואים של אבא.
אני מתרגש לקראת הטיול השנתי כי נוסעים למקומות רחוקים שעוד לא ביקרתי בהם.
מתרגש כי נוסעים בלי ההורים.
נוסעים עם הכיתה.
עם החברים שאתה גדל איתם מכיתה א' ואפילו מהגן.
זה כל כך שונה מלנסוע עם ההורים.
עם ההורים נוסעים מכסימום לדודים בקיבוץ.
אמנם הנסיעה לקיבוץ היא כיפית אבל אתה כבר מכיר את כל מה שיש לראות שם.
שוב דוד יצחק יקח אותך ללול ולמדגרה לראות איך בוקעים האפרוחים.
שוב תעשה סיבוב על הטרקטור,שוב תישן במיטה לא שלך עם כרית קשה.
ושוב תהיה מוקף בהמון מבוגרים שיצבטו לך בלחי ויגידו להורים למה הוא כל כך רזה השמנדריק הזה.
ואז, איך שדודה מאשה תשמע שאתה כזה רזה היא תנסה לדחוף לך את כל המנות שמגישים בחדר האוכל ולך תשכנע אותה שאתה רוצה רק שוקולד או את העוגת תפוחים שהיא אופה.
בטיול השנתי אתה מגיע למקומות שלא נוסעים עם ההורים.
והכי חשוב אתה יכול לא לאכול את הסנדויץ' והפירות שאמא הכינה לך ובסוף הטיול לזרוק אותם לפח שעל יד בית הספר ולספר בבית שאכלת הכל.
בעצם הטיול השנתי בהיסטורית הילד שלך מתחיל כבר בגן חובה או כיתה א'.
הטיול הזה ממש ארוך.
הוא מתחיל בבוקר ומסתיים בשתיים בצהרים.
ממש כמו בית ספר של הכיתות הגבוהות
לבית הספר מגיעה טיולית עם כיסוי ברזנט עם נהג שקוראים לו אלכס או פליקס או סיומה והוא עבור הילדים רק "הנהג שלנו חברמן הוא יקח אותנו לתימן".
כל הילדים מתרגשים יחד איתך ורוצים כבר לעלות ולנסוע למקום הזה ששמעת עליו מהילדים הגדולים וקוראים לו מקווה ישראל.
הטיול מתעכב כי יש כמה ילדים שבדיוק צריכים פיפי וצריך ללכת איתם עד שיגמרו לעשות.
אחר כך צריך לבדוק מי הילד או הילדה שצריכים לשבת בקבינה יחד עם הנהג כי אמא שלהם מספרת שהם מקיאים כאשר הם יושבים מאחורה בטיולית.
כשסוף סוף הכל מתארגן אנחנו יושבים באפלולית של המשאית מיטלטלים עם כל מהמורה בכביש,שרים בקולי קולות שירים של הצבא והפלמ"ח ומחכים כבר להגיע.
כשמגיעים למקווה ישראל שוב כמה ילדים צריכים פיפי ולאחרים יש סתם בחילה ובכלל כבר צריך לאכול ארוחת עשר על הדשא שממול בנין בית הספר.
אחרי זה מתחיל בעצם הטיול.
המדריך והמורה מראים לנו כל מני דברים על חקלאות וטרקטורים וגם את עץ הפיקוס העתיק שנראה כמו ענק מעולמות אחרים.
בדרך חזרה כל הילדים מצטערים שהטיול כבר מסתים. ושכמעט מגיעים בחזרה כולם שרים בקולי קולות הבאנו שלום עליכם.
במהלך השנים הטיולית עם הברזנט התחלפה באוטובוס.
בדרך כלל של אגד עם מושבים רגילים ופעם אחת כזה מפואר של יונייטד טורס עם ארגז קרח ומים קרים.
בטיולים נסענו לחיפה,לירושלים לגליל ואפילו למצדה.
טיולים למקומות שמגיעים אליהם רק במסגרת הטיול השנתי.
כך ראינו את נמל חיפה ואת האוניות שעוגנות וסבלים מעמיסים עליהן ארגזים של תפוזים.
עמדנו במרפסת פנורמה בחיפה וחיפשנו בלחישה את החתיכה ש"זוג שדיה כגלים שני שיבר ושליש ירכתים".
בבית שטורמן ראינו איך בנויה כוורת דבורים וגם פוחלצי ציפורים וכל מני דברים משומרים בפורמאלין.
במהלך הטיול עשו לנו חידון בידיעת הארץ והפותרים נכון קיבלו פרס וגם מים קרים מארגז הקרח.
הכי שווה היה הטיול למצדה שכבר לקח יומיים עם לינה בחניה של אכסניית הנוער.
זה כבר היה ממש עולם של גדולים עם סיפורי גבורה של אלה שהתבצרו שם ונלחמו נגד הרומאים.
כשעלינו למצדה בשביל הנחש וצפינו בזריחה, הרגשנו ממש גדולים.
ממש כמעט בגדנ"ע או במסעות של התנועה.
ממש גדולים כמעט חיילים שחורשים את המדינה ממטולה עד אילת .
ברגל ,בנעלים צבאיות של האחים הגדולים.
לראש הבנים כובע טמבל ולראש הבנות כאפיה שמתבדרת ברוח ההרים או המדבר.