בסוף שיכון מלב"ן היתה משוכת צברים מסתורית.
בין שיחי הצבר צמחה גם שקדיה וכמה עצי תפוזים.
היו עוד כמה עצים שיצרו חלל מוצל נסתר מהעולם שבחוץ.
לפעמים היו זוגות אוהבים מוצאים להם מסתור במערה הזאת שבין שיחי הצבר.
אהבה מתוקה כמו הפרי לאחר שמקלפים.
בקיץ כשהבשילו פירות הצבר גם כאן וגם בגבעת בטיח היינו יוצאים לקטוף אותם.
נזהרים מהקוצים, מקררים אותם בדלי שאליו הוספנו קרח שמקורו בעגלת החלבן.
לאחר מכן קולפים אותם בצורה השמורה רק ליודעי דבר ומתענגים על סברעס מתוק וקר.
לפני כשבוע כשערכתי קניות בסופר המקומי חייכה אלי סלסילה של פירות צבר (סברעס) שהייתה מוסתרת חלקית בין ערימת העגבניות לערימת המלפפונים.
בעודי בורר את העגבניות והמלפפונים, שמעתי לחישה בקול רך נטול קוצים "הלו איש קח אותי אליך הביתה".
הבטתי סביבי ולא ראיתי נפש חיה.
הסופר היה כמעט ריק מקונים ורק כמה זבובים שלא מצאו דיל ליוון בהכל כלול, טסו באויר במעגלים מנסים לשרוד את הצלזיוס הממריא למרות מאמצי המזגן .
חשבתי שבגלל הצלזיוס אני מדמיין דברים
וחזרתי לעגבניות ולמלפפונים.
"הלו איש קח אותי אליך הביתה "שמעתי שנית את הלחישה נטולת הקוצים.
אולי אני הוזה מהחום אמרתי לעצמי והבטתי סביב.
סלסילת הסברעס זזה ממקומה קלות ורשרוש התזוזה משך אליה את מבטי.
"סוף סוף אתה מתיחס"סיננה אלי הסלסילה.
קפאתי על מקומי משהו היה לי מוזר בעובדה שסברעס מדבר אלי.
"מה אתה מביט במבט מופתע "המשיכה סלסילת הסברעס בקול כועס.
"מה מפתיע בזה שסברעס מדבר"הוסיפה.
"אף פעם לא דיברתי עם סברעס" לחשתי מביט סביבי ובודק שאף אחד לא רואה אותי מדבר אל סלסילה במחלקת הירקות.
"מ'תה אומר" אמרה הסלסילה בקול לועג ,"שנים היית מדבר איתנו עם הסברעסים, עוד שהיית ילד וקראת לנו סברס קר". "מה שכחת כבר איך היית הולך למשוכת הצבר שבסוף השכונה וקוטף אותנו עם מקל ופחית שימורים, שם אותנו בדלי עם קרח מקלף אותנו בסכין , מקלל אותנו כאשר נדקרת מהקוצים ומתענג עלינו כאשר היית בולע אותנו כמעט שלמים ואפילו לא יורק את הגרעינים".
"אז פתאום נהיית לנו דוקטור ולא נאה לך יותר להכיר אותנו. ובטח כמו כל הסנובים האלה אתה לוקח הביתה רק נקטרינות קיווי ובטח איזה מנגו אופנתי ושוכח את החברים שלך ממזמן".
"מה פתאום", נזעקתי להגן על כבודי והתעלמתי לחלוטין מהעובדה שאני מדבר עם סברעס.
"אני בכלל לא אוכל את הפירות האלה,רק לפעמים קונה אסקדיניות".(שסק).
"אה אסקדיניות"ליגלגה הסלסילה."אסקדיניות זה לא פירמה. אסקדיניות קל לקטוף. אין קוצים ואין בטיח. ככה אני זוכרת שאתה היית מפלח אותן מהעץ של זינגר רץ אלינו לסברעס להתחבא וזורק את הגלעינים ככה לשדה הפתוח"
חייכתי כבר שנים אף אחד לא הזכיר לי איזה גנב אסקדיניות הייתי.
"נו אז אתה לוקח אותנו אליך" שאלה.
"בטח" עניתי לקחתי את הסלסילה עם הסברעס שמתי בעגלה השלמתי את הקניות ובבית הכנסתי אותה למקרר.
"פססט"לחשה לי לפני הכניסה למקרר תסתכל אנחנו חדשים אין לנו קוצים.
הבטתי נדהם. "מזה הדבר הזה סברעס בלי קוצים" שאלתי.
"שדרוג "ענתה. "שדרוג מודרני למפונקים".
בערב כשנתכנסה כל המשפחה לארוחת ערב הוצאתי בגאווה את הסברעסים הקרים קילפתי אותם מקווה לשמוע עוד מילה מהסלסילה ששתקה כמו דג.
"מזה הדבר הזה"?שאלו הבנות .
"סברעס" עניתי. "סברעס ,פרי של קיץ בילדות".
"רק שלא תתחיל לי עם סיפורי נוסטלגיה מחורבנים". מיהרה זוגתי להעיר פוחדת שאהרוס את המפגש המשפחתי בסיפורים מפעם.
"לא אין סיפורים", קטעתי אותה , אפילו אין קוצים.
הבנות אמרו שזה מגעיל ומלא גרעינים.
זוגתי אמרה שזה גורם לעצירות.
ואני טעמתי משהו תפל מהונדס גנטית בלי מתיקות של פעם.
הסלסילה לא אמרה מילה אבל נדמה היה לי ששמעתי יבבה של בכי.
כמה ימים לאחר מכן הזדמתי לשכונת ילדותי.
עץ האסקדיניות הזקן של זינגר היה מלא פירות.
קטפתי לי אחת ניגבתי אותה במכנס ונתתי ביס.
מקומה שלישית נפתח תריס וראש של איש צעיר צעק עלי שאני גנב והוא יקרא למשטרה.
ברחתי חיפשתי להתחבא במשוכת הצבר מפעם.
במקומה עמד בנין משרדים עם מזגני חלון מטרטרים ברעש נוראי.
לא היה לי היכן להתחבא כמו פעם, אז נכנסתי לאוטו וברחתי משם מהר לפני שתבוא המשטרה ותעצור אותי על נסיון חזרה לילדות.
באחד מאותן תעסוקות מבצעיות של מילואים בשטחים,
עברתי בדרך חזרה הביתה, בין כפרים ערבים.
לצידי הכביש עמד רוכל ומכר תירסים טריים, מלונים כתומים וגם סברעס קר עם קוצים.
קניתי תירסים ריחניים וגם מלון אחד כתום.
מהמוכר ביקשתי שיקלוף לי סברעס אחד.
"הם בלאדי".אמר המוכר תוך כדי קילוף.
הכנסתי את הסברעס לפי, הרגשתי איך באחת קמה לתחיה משוכת הצבר של ילדותי.
Arie Yagoda Moti Popuol לוחמי גליפולי היכן שבית השיריון
תמי לשם כתיבתך מעניינת ומרגשת. שבוע טוב.
Tzipi Tsabari אני אתך בכל הגיג ומשפט..אפילו בתוך סלסלת הסברס.... ואגב לא קראו להם שכונת מלבן. זה היה שיכון מלבן...ואני כל אהבתי אותו....גרו שם סוג של עשירים...
Shlomo Katz יופי של זכרונות ויופי של דימיון!! מערה כפי שתיארת היתה ליד פסי הרכבת שהובילו מגשר ראש פינה לתחנה ברחוב החשמל....שם ארבנו לזוגות אוהבים ואלה היו צעדינו הראשונים בלימוד החיים....אז לא היו לנו טלפונים עם סרטים פורנוגרפיים כמו בזמננו ...... גם מתחת לגשר שעל הואדי בלה גרדיה היו שעות לימוד....
צביה אורבך זוכרים את עץ הדומים שצמח לגבה ברח׳ פטרסון עי ביהס החייל הישן ! כולנו התענגנו על פירותיו
Esti Hermon כמה שאני זוכרת גרו בשכון מלבן רופאים והיה כתוב מתחם סגור גם היום ישנו שלט שכתוב מתחם סגור
סימי וידיסלבסקי Arie Yagoda אריה, הפוסטים עם התאורים הנפלאים שאתה מפרסם מזכירים לי את הסיפורים הקצרים בספרו של פרופ' יצחק קרונזון:"אמא,שמש ומולדת". הסיפורים התפרסמו לפני שנים מדי שבוע במוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות והייתי תולשת אותם וקוראת אותם שוב ושוב. למרות שהוא חיפאי במקורו, הכל הזכיר לי את תקופת הילדות שלי, ימי ה"צנע",טרום מכונת-הכביסה, משחקי הילדות והנערות, תאור הבגדים של אז וכו'. קרונזון ירד בשנות ה-70 לארה"ב והוא פרופסור לקרדיולוגיה באוניברסיטת ניו-יורק