אין כמו יום הסדר של פסח ליטול אותי אל הימים הרחוקים ההם בשכונה. התכונה היתה ניכרת עוד בשעות הבוקר המוקדמות כשאמי היתה אומרת " תלך מהר לטננבלט. עוד מעט יהיו שם תורים ולא יישאר כלום".

הבתים היו מקורצפים ומבהיקים, ועבדכם היה אחראי על חיבוט ( לאישור האקדמיה) השטיחים מהמרפסת תוך בקשת אישור מקובה ואסתר נהיר שיגיפו את התריסים.

גם משחקי הכדורגל על הדשא התמעטו באותו יום. אני זוכר שעד כיתה ה' התבקשתי לנום את שינת הצהריים " כי היום אתה תהיה עם הגדולים ואולי נישאר עד מאוחר". ולקראת השעה שבע היינו כולנו עטופים בלבוש החג. כחול לבן איך לא.

המשפחה של אפריים ( שני ה-י' בכוונה....) היתה עומסת את עצמה על הוויליס של אבא שלי ( למעט הסעות הקייץ שלו. על כך בפעם אחרת) ויחדיו היינו נוסעים לרחוב מרמורק שם התגוררה סבתו, מורידים את המטעו יקר הערך ופונים לרחוב טוסקניני שם נערך הסדר שלנו, אצל הדודה והדוד. כמדומני,וזה טעון אישור של יורם ואפרים - שצבי , אביהם, לא התכבד לנסע באוטו של מפאיניקים - ועוד תנובה - והפליג ליעד באופנועו. גם אותו אופנוע מופלא ( עם סירה!) מן הדין שיזכה לכתבת שער ( כדורגל...) בנפרד.

ובלילה מאוחר היינו מפליגים בחוויות ד'אפיקומן ומרעיו. ואיפה קראו את ההגדה עד הסוף. אגדה שהיתה באמת. והיום W.T.F. IT IS.... זה אנחנו הסבא והסבתא. אפגרייד של תסכול. אבל זה מה יש. ואנחנו נישאר צעירים בלבנו לנצח. ילדי יד אליהו לא יזדקנו לעולם.

חג שמח!!!!!

היינו בני תשע בימים ההם, ומיותר לומר שהכדורגל מילא את עולמנו. כמה שנים לאחר מכן הצטרף גם הכדורסל, אבל כשהיינו קטנים ממש- לא היו סלים ביד אליהו.

יותר מכל אהבתי " לאמן לשער" . הרבה יותר מאשר המשחקים של חמש נגד חמש על החול של רחוב מרגולין שהצריכו תנועה ומאמץ.וכשרון - שפשוט לא היה לי.

אה, וגם סטנגה בעצם - כי היו לי בעיטות חזקות. אבל את הבעיטות לשער ראיתי כמעין חוויה של בעיטות עונשין במשחק אמיתי, וגם גייסתי שני שוערים שאליהם נהגתי לכוון את הבעיטות.

ישי (טשליצקי) היה שוער מצויין . מדוייק נחוש והחלטי ללא פוזות. ממש מהנדס של הגנה על יעדים - ולא פלא שהפך למהנדס מצליח בחייו. אבל יגאל הפליט ( פליטמן) היה תופעה של ממש. כן היו לו פוזות, אבל אלו פוזות- זינוקים מופלאים מקצה לקצה ( של בין שתי אבנים שנבחרו כמובן בקפידה) ועצירות מעולם אחר.

ישי דמה, חיצונית לפחות, לאיקר קסיאס שוער העבר הדגול של ריאל מדריד ( ופורטו היום) , אבל יגאל היה מזנק כמו חיימקה לוין דאז, כמעט כמו חודורוב נגד וויילס- אם יורשה לי להגזים קצת.

בעיני רוחי כבר מיצבתי אותו בין הקורות של נבחרת ישראל, עד לאותו יום בו הגיע עובר אורח שאותו זיהיתי מיד על פי כרטיסי התמונות של מסטיק בזוקה: משה משה שחקנה של הכח רמת גן. והוא נטל את הכדור. התבונן בעיניו של יגאל ובעט חלושות לכיוון אחר. לא פעם ולא פעמיים מול עיני הנבוכות. ליגאל לא היה מענה.

משה משה מעולם לא התעורר מהאפרוריות שלו ב"הכח". אני מנסה עד היום להתעורר מהחלומות שלי על אותה ילדות מתוקה, ויגאל? התעורר גם התעורר. סופו שנעשה נשיא בית הדין לדיני עבודה בירושלים.

ואם יורשה לי לומר: אדם נפלא ומקסים. וגם, עדיין, שוער גדול.

בזמנים שלנו מחזיקי הגביע הטריים היו עורכים חגיגת ענק בגן התקוה, אבל הוא כבר איננו מה שהיה, וגם איתן שוסטרמן שכני היקר ממרגולין 25 שכל כך אהד את בני יהודה - אני רק מקווה שהוא שמח הלילה הזה , במקום בו הוא נמצא.

היו לי בכיתה כמה וכמה אוהדים שרופים כמו יעקב כהן, ומשה רויזמן בנו של מומו הגדול - גדול אוהדי השכונה בכל הזמנים.

בבית הספר שלי, בר גיורא, למד מי שנחשב לגדול שחקניה - אהוד בן טובים, וברחוב מרגולין 23 התגורר יענקלה גרונדמן - האשכנזי הכי טוב שרגליו דרכו אי פעם בשערי המועדון הכתום.

ואני , האוהד האדום , שבימים ההם ראיתי בבני יהודה אויב קשוח ומר , נותן להמיית השנים הרבות להפוך את רגשותי למעודנים ונדיבים יותר והריני שמח באמת בשימחת שכנתנו מדרום.

הגביע הכתום זוהר מראש הכרמל.....

אחד הדברים שמשעשעים אותי הוא שינוי הכינויים של הילדים שגדלו איתי בבית הספר.

כך למשל, יעקב כהן שכולנו קראנו לנו "יקוב" הפך במהלך השנים ליענקל'ה. כינוי חנוני- ההיפך ממה שנושאו הוא בכלל..

יצחק גרתי שהרוב קראו לו יצחק, ואני דוקא קראתי לו איזי- כי כך הוריו קראו לו- הפך לאיציק. לא ממש מסתדר לי....

כשהיינו מדברים על חנה שלא בנוכחותה היינו אומרים חנה רובין, כי היתה גם חנה גורודיצקי-שלה דוקא קראו נני. לחנה עצמה קראתי בוריאציות שונות בשנים האחרונות- ככל ששלש האותיות של שמה מותירות לי...

לפחות תמי והח'מ נותרו בכינוייהם, אלא אם כן ידוע אחרת:

שבת קרה לכולנו (במיוחד לתמי במינסוטה המזעזעת בכפור שלה...) וחמה בלב, עם השירים שאיזי-כך ולא אחרת- מעלה בין 12 ל-2 (לכו תאמינו שהפך לקריין ועוד עם קול ממגנט ממש...)

כבר אמר המשורר בזמנו שהמתחיל במצווה אומרים לו גמור, ואני שמח הפעם לסייע לאהוד גרייצר היקר במיוחד שהעלה פוסט על אבק הכוכבים שהתנחל במרגולין 23 בדמותם של אנטוניו בונזי , אלוהי מריה וישו ירחמו - וקרלוס בוסטמנטו, בן עמנו לת מאוחרת יותר, שאיוו את משכנם בבנין החביב בפינת גיבורי ישראל .

הברילנטין בשיערו של אנטוניו נצץ עוד יותר כשאל שני המופלאים נוספו עוד שניים: מריו מלצינגר, וברנרד פקר, שני יהודי אסאדו כשרים למהדרין כמובן.

וכך נטו ליבותינו אל רביעיית החלומות הביתרית שנהגה להשתעשע בחצרנו הדל, בשטח המפורז שבין 23 ל - 25 בהקפצות כדור .

מלצינגר, חמוש בתסרוקת סטייל מו סלאח, רק נטול זקן ומבט עוכר ישראל בעיניו, ופקר הבלונדיני והמקריח

כמקצוענים מיומנים נהגו לנום את שינת הצהריים שלהם, וזכור לי היטב את מלצינגר גוער באלה ששיחקו בחצר והפריעו את שנתם של כוכבי האביסלסטה המופלאים : " אנחנו לא ילדים קטנים. אנחנו צריכים לישון".

בונזי, בומבר שיד אליהו לא ראתה כדוגמתו, ניספה בתאונת עבודה קטלנית.

בוסטמנטו התגייר, ופקר ומלצינגר עברו לביתר רמלה וכל היודע על מקום הימצאם וכו וכו ... היו ימים בשטח ההפקר בין מרגולין 23 ל- 25.

חבל ארץ מולדתי היה בלוק.

שלוש כניסות. שלוש קומות לכניסה.

מימין. גם משמאל.

ולבלוק קראו "החצר".

חצר הממלכה. ממלכת הילדות האבודה שלי.

אני בן שבעים היום ומתקשה להאמין שכך עברו השנים.

עברו-וכאילו לא עברו.

ואני עודני שם.

והרחק משם אני יושב וחושב על אותו מיכאלאנג'לו ויצירת המופת

עליה עמל משך ארבע וחצי שנים בותיקן, ותוהה אם לא יהא זה

פרק הזמן שייידרש לי כדי לרקום את מארז הזכרונות והרגעים,

וירידה לפרטים הקטנים על נתחי אופי של אנשים וארועים והרפתקאות

וחלומות שכל כולם נמצאו שם בשפע מסחרר-בבית ההוא שהיה לי

ולעוד שלושים ילדים לפחות ברחוב מרגולין 25 ביד אליהו.

בית שתחילתו במרגולין וסופו ,הכניסה השלישית, ברחוב לה גארדיה 38.

"יד אלייקה" היתה אמא שלי אומרת במעין בוז מריר של גרציה ליטאית

וגאה אשר נעקרה מביתה במרכז תל אביב אל השיכון אשר הוקם כדי

לתת מענה לבעיות הדיור של משוחררי הצבא הבריטי.

רחוב מרגולין עצמו היה בשנות החמישים שביל עפר ארוך ומתמשך שתחילתו

ברחוב גליפולי וסופו ברחוב מרדכי אנילביץ.

לאורכו היינו משחקים כדורגל, כשבכל קטע מהרחוב היו נערכים משחקים של שלוש

קבוצות מהבנינים האחרים.

בהפוגות שבין המשחקים הייתי "מאמן לשער", כך היה זה נקרא באותם ימים,את

ישי ויגאל, האיקר קסיאס והבופון שלנו. ישי לא דפק חשבון לאף פצצה,וליגאל היו

זינוקים וירטואוזיים שאותם לא שכחתי עד עצם היום הזה.

ורק שכחתי לציין שחודורוב ולב יאשין היו אלילי השוערים שלנו דאז.

ואט אט החל הכביש להיסלל ואנחנו נדחקנו אל החצר עצמה להמשך המשחקים,

שלא תמיד התקבלו בהבנה על ידי דיירי הקומה הראשונה מטבע הדברים.

איך נשכח את דליי המים ששפך עלינו שמחה אריאלי, מהדמויות הציוריות ביותר

שהעמידה החצר? אספן המצוות הבלתי נשכח, ואיש "תנובה פירות" אשר כדי

להשלים הכנסות היה נוטל עמו כל צהרי יום את יפת המשופם והשחרחר לעבודות

גננות, תחום בו רכש לימים מיומנות מופלאה.

רובם ככולם של יושבי הבנין היו אנשים שקטים וממוצעים כלפי חוץ.אבל כילד,

וגם כיום,לאחר עשרות שנים,אני חושב לעצמי שכל אחד מהם היה בבחינת

"שווה סיפור".

ומה אם אשרטט לפניכם את דמותו של צבי צוקר למשל? האיש שדמותו כמו נחצבה

מאותו ספר ילדים בלתי נשכח : "אמיל והבלשים". מעודן הליכות, לבן נעליים,ומקטרת

בפיו , היה "אדון צוקר" מהלך מעדנות עם מוקי כלבו.והוא, למי שלא יודע, היה מהנדס

עיריית רמת גן.

ומעת לעת היתה ממלאת את התפקיד רעייתו סופי, דוקטור לכימיה על פי מקצועה,

בלונדינית ומטופחת סטייל דיאנה דורס, הגם שבהחלט נטולת סקס אפיל בהשוואה

לאותה כוכבת אנגליה של אותם ימים.

אני בונה לי מגדלים של זכרונות בחולות הלבנים המוליכים אותי אל חיי היום.

אין בהם כרונולוגיה לשמה. הם קמים ועולים בעיני רוחי.

כמו למשל שני הקיוסקים בפינת מרגולין - גיבורי ישראל (יגאל אלון היום).

אחד מהם אוייש על ידי –אלוהים ישמור איזה שם- אוסקר איזנשטט, גוץ

אדום פנים עם כובע קסקט אשר שאגתו "מעריבבבבב" היתה קורעת את

ליבת הרחוב כמו אותה שריקת הילד ביום כיפורים במעשיה החסידית ההיא.

הוא מכר שם עיתונים ודברי מתיקה כמו סוכריות על מקל.

בסביבות השעה 1 היתה רעייתו שתחיה (כנראה כבר לא...) מביאה לו את ארוחת הצהריים,ובשעה

ארבע היה מפקיר את קיוסקו לטובת הקיוסק הצמוד בו נמכרו דברי מתיקה, ארטיקים

וקרטיבים על ידי סביחה, אשה עבת בשר, אשר הילוכה מקרטע, ולידה משמשים בכהונה

מוישה אחיה הקרח והגברתן אשר את הווריד הכחול של שריריו המשתרגים אני

זוכר בקנאה ובהערצה עד היום, כשבפינה יושב לו סבא נוח הזקן והעיוור,כנראה

בעלה (כי יוצאי בבל. מן הידועות, נהגו לשאת להן נשים צעירות מהם בהרבה),

עם ערב היתה השלישייה עושה דרכה לקו 51 בדרך לביתם ( "אנחנו גרים ליד

קולנוע דן בפרדס כץ"), עד שיום אחד הפתיע מוישה ורכש מכונית אמריקאית ישנה.

לא ארכו ימיו של השרירן הנערץ והוא נפטר בדמי ימיו מהתקף לב- אולי בשל תקופת

המתיחות בינו לבין איזנשטט שכנו על רקע מכירת מסטיקים וסוכריות על מקל, אותם

הוסיף השני לעיסקי העיתונים שלו.

ומול הקיוסקים ניצב לו עמוד מודעות בה עקבתי שבוי קסם אחר סרטי התקופה.

בתי הקולנוע של הימים ההם אינם עוד בנמצא: מוגרבי,שדרות,עדן, מתמיד,גן רינה ואוריון.רשימה

חלקית.

ומכל המודעות לא אשכח את שמו של סרט אחד: " היה זה בחודש מאי " עם ז'נט מקדונלד ונלסון אדי,

ואף לא את שמה של האיטלקיה הסוערת אנה מניאני שכיכבה ב" הרוח היא פראית".

וממש כמו בשירה הנודע של רבקה זוהר, גם ברחובנו הדל גר סנדלר אחד מוזר,

ותודה לפזית שהואילה והזכירה לי את שמו.

שמואל היה האיש ,ואט אט כשהחלו הערפילים להתפזר נזכרתי שאיש קטן קומה

ולבן שפם היה –ובגדיו אפורים, והוא נוהג היה לשבת על כסאו ומכשירי עבודתו

לידו, כשבשעת צהריים היתה אשתו מגיעה ומגישה לו צלחת מרק.

את קניותינו היינו עורכים באחת מחנויות המכולת שהיו במרכז הישן ולימים

גם במרכז החדש.

תחרות עזה ניטשה בין רבי החנוונים שוורץ וטננבלט שבין חנויותיהם במרכז

הישן הפרידה רק חנות אחת.

טננבלט היה לבן שיער וכובע קסקט על ראשו. את אשתו,ישמרני אלוהים,אינני זוכר.

ואילו שוורץ נראה בשערו העבות והמלבין כמנהיג רומניה צאושסקו מנוחתו עדן,

ואשתו היתה בעלת קול דקיק להפליא ומבטה זועק תחינה ובקשה שתמיד נקנה

ממנה ולא מטננבלט השכן.

וגם שלשה ירקנים התחרו על כיסנו. מזרחי חמור הסבר והממושקף עם אשתו עבת

הגוף ששפתיה אדומות היה תמיד ,ובעבר השני שימשי המשופם .

ויום אחד נזף בי מזרחי קשות על שהרהבתי עוז וקניתי אצל שמשי דוקא...

ואז נכנס לתמונה הירקן השלישי-כלב השמנמן והחייכן והמלוקק עם האקזיט

החדש והמלהיב שלו- כך פזית מזכירה לי: מכירת הגרעינים בקונוס.

והיתה חנות הצעצועים של רוזן הממושקף שקצת דמה ללוי אשכול, והצלמניה

של פלד, ובשני קצוותיו המערביים של המרכז הישן התמקמו להם מרכזי מתיקה

וקרטיבים של גישס בפינת מרגולין, וכרושצ'וב בפינת לה גארדיה.

ולא נשכח את הסנדלריה של טאובה החביב ,ואף לא את יוחנן גרומן החשמלאי

שדומה היה בעיני לבארט לנקסטר עם תווים רבי העזה על פניו, אשר נוהג

היה לפקוד את בתי לקוחותיו –אנחנו- באופנוע, ואגב כך נעצר לשיחות ארוכות

עם אבי.

הסיפורים הקטנים.הרגעים הקטנים.השלוליות הנוצצות בהם זהרו אבני הדרך והמעשיות

של ימי הקסם ההם: דרכם תמצאו את אלה אשר כיכבו באפוס המופלא ההוא של ילדותי.

כך למשל,קחו את אפרים שנולד באותו חודש כמוני והתגורר עם הוריו , ימימה וצבי קומה

אחת מעלי.

תחביבים משונים היו לאפרים הלז ולי.כמו למשל:לאמן בבעיטות לשער בכדור גומי אדום

כשהוא או אני על המיטה - והשני בועט לעברו.

וגם: היאבקות שקרבנותיה היו לא המתמודדים עצמם, אלא שכני בקומה הראשונה,

משפחת נהיר שראשה עקיבא (קובה) היה האדם החביב ביותר בחצר, רעייתו אסתר

שעבדה במקום שהשתיקה יפה לו עד עצם היום הזה, בנם צביקה שעוד אייחד

לו פרק בהמשך, ובתם ניבה היפה .

לא פעם כבה האור בביתם של הנהירים מחמת טלטלות עזות שחוו כלי התאורה בביתם מקפיצותיהם

של אפרים ושלי, ולא פעם בקיץ (וגם בחורף,בסתיו ובאביב) הביעה אסתר , שאפרים

התעקש ברוב חוצפתו לכנותה אסתרק'ה , את זעמה בפני אמי.

צביקה נהיר, בנם, סימס לי לאחרונה שהוא החל לחוות לילות שינה נורמליים רק לאחר

שעברו דירה משם- מתי שהוא בסוף שנות הששים,אם זכרוני אינו מטעה אותי.

הכניסה שבה התגוררתי אופיינה גם בכך ששלשה מראשי המשפחות בה עבדו בתנובה.

שמחה אריאלי הססגוני מכולם עבד בתנובה פירות.אני זוכר שהיה מתחיל את

עבודתו בשלוש בבקר,אם לא לפני, ומכיון שהיה בעל מרץ בלתי נדלה – פנה גם

לעסקי גננות עם תימני קטן קומה העונה לשם יפת אשר התגורר בקירבת מקום.

וכיום-במבט לאחור- אני נזכר באותן פעמים בהם נטל אותי לצפות ביצירות המופת

אותן הקים בחצרות יד אליהו האחרות-אמן גננות אמיתי, ואדריכל נוף ירוק

ופורח-שלא לחינם זכה בערוב ימיו לאזרחות כבוד של תל אביב, גם בשל

מפעלותיו האחרות, כמו סיוע רפואי בידי הזהב הבלתי נשכחות שלו ללוקים

בבעיות אורתופדיות ואחרות. אספן מצוות קראו לו, שכן מעולם לא ביקש שכר על פועלו.שלושה

עובדי תנובה היו בכניסה שלנו מלבדו: אבא שלי שעבד בחלוקת תוצרת , וקובה כטכנאי חלב.

אני זוכר שיום אחד נטל קובה את כל ילדי החצר לטיול מאורגן במחלבה,

ואנו כולנו עקבנו אחר סיבובי המכונות כשאנחנו נחנקים מריח החלב החמוץ,

וקובה עצמו – רציני הפעם,ללא חיוכו הקסום- מרצה בפנינו על אחוזי שומן

בחלב וכו וכו.

מבחינה אידיאוליגת מפלגתית שלטה מפא'י דאז בבנין..ככל הידוע לי היה

בבנין כולו חירותניק אחד: צבי רובינשטיין- שוהם,אביו של אפרים חברי הדגול.

אני נזכר בחיוך בטקס החלפת העיתונים שהתקיים בחשאי מדי בקר.

צבי היה נוטל את עיתון "דבר" שהיה מונח בתיבת הדאר שלנו ומחזיר אותו

למקומו כעבור זמן-ומנגד היה נוטל אבי את עיתון "חירות" –מעיין ומחזיר

אותו אף הוא בהצנע.

רק אצין במאמר מוסגר שחילוקי הדיעות ביניהם לא היו כל כך קיצוניים.אבי

היה חבר ביתר בצ'כוסלובקיה במהלך לימודיו.

כיצד הפך ל"אדום"?...הגו בנפשכם.

צבי עבד בקופת חולים לאומית כגובה,וימימה אשתו כפקידה המערכת ירחון חקלאי

בשם "השדה".

לא ארחיב יתר על המידה בסיפורים על הורי כדי שלא ייהנו מפריבילגיה האמורה להיות שמורה להם

כהוריו של הח'מ.

רק אציין שעקב היות אבי בעל רכב מסחרי-נהגנו לנסע כל שבת לים ולקחת עימנו כל

פעם משפחה אחרת.נאוה קוטאי , כיום גינת, מספרת שעקבה בקנאה ממרפסת ביתה בעת שהיינו

חוזרים מבת ים ,הרצליה, מכמורת או כל שכיית חמדה אחרת.

לאחר עשרות שנים הבעתי בפניה את תמיהתי על שלא ביקשה להצטרף לאור יחסיה

הכל כך קרובים עם שירי....והיא סנטה בי שעקב רגישותי המיוחדת-לדבריה- חייב הייתי

לדעת זאת בעצמי.הפנמתי... ודומה שיסורי החרטה לא ינטשוני עוד רבות בשניםJ

אבי,בהיר שיער וסולידי מאד בהליכותיו , שקט וצנוע, היה ההיפך המוחלט מאמי הדעתנית,

הקשוחה והאלגנטית, הפמיניסטית והסופר אינטליגנטית שלא היססה לומר לאף אחד מה היא

חושבת עליו וסיגריית "עדן" בידיה....היא עבדה בתנובה (אלא מה...) ולאחר לידת אחותי

עברה לעבד בעיתון "למרחב" כשלימים היא הופכת למזכירתה המיתולוגית של עורכת

"דבר" ,חנה זמר, משך עשרות שנים.

ארוע הזכור לי היטב הוא מתקופת היותי בן חמש לערך.

נתליתי על הפגוש של "אוטו תנובה" של אבי , והוא גרר אותי מספר מטרים בלא שיחוש בכך.

ברכי זבו דם ומי שנטל אותי לטיפול מיידי היה שמחה כמובן.הוא הוריד את מכנסי,

ואו אז הבחינו עיני המבועתות בעופרה בתו-בת גילי- שנחפזה למקום.

שהיא "תראה לי"?........מה פתאום. אימת אותו רגע לא חלפה משך ששים

שנה, מסתבר.לעופרה היה אח בשם אמנון המבוגר ממני בארבע שנים,

ואשר באחד מאותם משחקים על הדשא בעט בי בצורה שכמעט פיצחה את רגלי.

מאז אותה בעיטה שבעטיה נזעקה אמי אל "כר הדשא" שררו יחסי איבה בינה לבין

חנה,אמו, שאותה דוקא חיבבתי עד מאד.

ואחותם הצעירה של אמנון ועופרה הלא היא אביה אדומת השיער ועליצת המזג.

ובמבט לאחור אני אומר לעצמי שהאנשים של אז חיו בכמעין קיבוץ בתוך עיר.

הם הלכו לעבודה כדי "להעשיר" (לעג לרש..) את קופתם הפרטית.

לבושם היה צנוע ואורחות חייהם – בהתאם.

התפתחו ידידויות וחברויות בין נשים ואנשים, ובמיוחד בכניסה בה התגוררתי

אני.

לא אמנה פה את הקשרים שניטוו , אבל אני מוכרח להביא בפניכם מקרה

אשר יש בו כדי להעיד על המיסטיקה הנוטה את אוהלה לעיתים בחיינו.

כשהגיעה אמי ל"בית רבקה" במסע האחרון של חייה, נפקחו עיני בתדהמה

מכשנכנסתי לחדר בו אמורה היתה לעצום את עיניה לנצח כעבור מספר שבועות.

במיטה לידה הבחנתי בדמות מוכרת. היתה זו עדינה,שכנתה וחברתה הטובה

ביותר בין השנים 1947 ו-1978, השנה בה עקרה אמי לצפון תל אביב.

הן לא נפגשו שנים רבות, הגם שזהקשר ביניהן נשמר לתקופה בלתי מבוטלת-

והגורל היקרה אותן לסיים את חייהן מיטה ליד מיטה,בלי שאף תדענה על כך.

סיפור מדהים,נכון? אנשים מתקשים להאמין לי כשאני מספר זאת.

בשנות השכנות הארוכות והטובות שלנו-דלת מול דלת- התפתחו קשרים מצויינים

בין עדינה כסופת השיער (מגיל צעיר) לבין אמי.

עדינה ויוסף, בעלה, חלקו את ספסל הלימודים עם אחד,יצחק שמיר,בביאליסטוק

בתחילת המאה הקודמת.

פזית, בתה של עדינה,היתה חברת הילדות הטובה ביותר של אחותי.מילכה,אחותה

הבוגרת היתה אצנית נהדרת בתקופתה של אסתר רוט שחמורוב,ושמוצניקית "שרופה".

יוסף היה דמות שנחקקה בזכרוני הן משום שרק בזכותו הגעתי לציון שש בחשבון,

והן משום מבטו חמור הסבר והילוכו הזקוף במדים בתקופת שירותו בצבא הקבע.

הרכב הצבאי שבו נהגו לקחת אותו לתל השומר,ולימים אף הועמד לרשותו רכב "ממש",

ששימש מושא להערצתי. אני זוכר שבן כיתתי אמר לי פעם ש "ראיתי את השכן שלך,החייל"..

ואני אמרתי לו: הוא לא חייל.הוא קצין.

אפרים, בנה של ימימה (עוד חברה קרובה של אמי) הריהו חבר הילדות הקרוב עד

היום,ואנחנו שומרים על רמות של מתח בינינו אפילו בגיל 70.

מכשנולד יורם אחיו ובגר קמעא-נוצרה מציאות חדשה בעולם הכדורגל שלנו.

בחדרון הקטן שבביתם של הרובינשטיינים דאז הייתי מגיש את הכדור האדום

לראשו של אפרים אשר היה נוגח לכיוונו של יורם אשר היה בעמדת זינוק על המיטה...

עם שניהם הייתי הולך בימות הקייץ לבריכת גלי גיל כשיורם מפליא בזינוקים אימתניים

ממרומי המגדל בגיל 7 . הייתי מוסיף שבחים נוספים –אך

טרם הזכרתי את שכנינו מהקומה השלישית. שושנה ויחזקאל.

יחזקאל היה טייח ב"סולל בונה", ועליו אמר לי אבי ש" אם חסקל יתן לך סטירה,

אתה תיפול מיד".

ו"חסקל" דנן היה איש עבודה היוצא בבקר השכם אל שיגרת יומו ובשעות ערב

היה מתבונן ממרפסתו אל העוברים ושבים.

ושושנה אשתו השמנמנה והחייכנית שתמיד שפעה חינניות וטוב לב ועל אף זאת

הרצינה יום אחד בקייץ ההוא של מתישהו בסוף שנות החמישים.

באותם ימים מצאתי ציפור והנחתי אותה בכלוב שהיה על הגג. מדי יום הייתי מביא

שם זרעונים ומתבונן בה שעות. מעין מקום מקלט לברח אליו.

ואז,בשל העובדה שהתגוררה בקומה השלישית,ואת עודפי הכביסה נהגה

לתלות על הגג- ניגשה אלי שושנה בעת שהאכלתי את הציפור,ומבטה

היה קודר לפתע.

והיא אמרה, ואני את המילים מתקשה לשכוח: " ציפורים נולדו להיות חופשיות.

לא לחיות בכלוב.תשחרר אותה,אודי".

ואני שיחררתי. והיא עפה אל החופש.

ועוד אוסיף אנקדוטה מעניינת אודות רופא הילדים הדוקטור זאב בורוביץ

אשר שכר חדר בדירתם הקטנטנה של בני הזוג תפוחי, וניהל שם מרפאת

ילדים עד שיצא חוק שאין לנהל מרפאות בבתים פרטיים.

ולימים בשנת 1974 נפל יצחק'לה בנם של שושנה ויחזקאל באסון מחניים

ואת אחר הצהריים ההוא של יום ששי ה-19 לאפריל לא אשכח לעולם.

יצחק הבלונדיני,החייכן, המוכשר כל כך עם מיליון החברים, שהותיר אחריו את

שושנה ויחזקאל שבורים.

למזלם זכו בבת כמירה'לה ובחתן כמשה שנתנו להם את כל ליבם ומאודם

כדי לסייע להם – עד יום מותם.

מירה'לה היא מירי היום והיא רקדה בלהקת בת שבע, והריהי מורה לריקוד עד

עצם היום הזה.

ובמעבר חד אני נזכר במיצי , חתולתם האהובה של בני משפחת נהיר, אשר מצאה

את מותה תחת גלגלי רכב שחלף לו ברחוב מרגולין.

הייתי בן עשר וכתבתי לה שיר, משהו בנוסח על "מיצי חתולתנו האהובה- אשר לחיים

ארוכים לא זכתה. "

קובה הנרגש , יש להניח, מחל לי על כל התלאות (כדורגל בדשא מתחת לביתו,

מנורות מתנפצות – עיין לעייל) רק בזכות אותו שיר.

ומלבד מוקי המפונק, כלבם של בני הזוג צוקר, כיכבו בחצר כלב סתמי, ממש כך,

עם עיניים חסרות הבעה שזכה לכינוי נוח, כשאבי משפצר את השם ליאנוש נח.

במאמר מוסגר אציין רק שהשם נח ניתן לו על שם נח קליגר,יו'ר מכבי תל אביב

כדורסל השנואה.

נח זכה למלונה בסמוך לדשא , מה שלא זכה לו כלב רחוב שחור ומסמורטט

אשר לו הענקתי את השם בלאקי ואשר היה מלווה אותי לכל מקום.

היינו שבע עשרה משפחות ומשפחה תימנית אחת. משפחת קוטאי .

כמה סימלית היתה העובדה שהם התגוררו ממש במרכז הבלוק. כניסה שניה,

קומה שניה- ומשם כמו שיגרו את האנרגיות הטובות והשקטות שלהן אל עבר האחרים.

זכאי שכה אהבתי את חיוכו הבישני תחת שפמפמו הדקיק,שברית אב - בן

מופלאה נכרתה בינו לבין יוחק'ה בנו היחיד (ולו עוד ארבע אחיות רבות קסם),

ואשר אותו נטל מדי שבת לחזות במשחקי "שמשון" תל אביב הבלתי נשכחת.

הוא האריך ימים עד מעבר לגיל תשעים, ובזכות ארבע בנותיו שרד את המהלומה

שניחתה עליו ועל יוכבד רעייתו הנאמנה -בנפול יוחק'ה במלחמת יום הכיפורים.

אני זוכר שנקשרתי ליוחק'ה חרף הבדל חמש השנים שחצץ בינינו.

הייתי מעין חונך שלו בכל הנוגע לניתוח משחקי הפועל תל אביב כדורסל,ושעות

היינו יושבים ומנתחים את סגנון הקליעה של אליל נעורי-ילדותו: גרשון דקל.

אבל חברו הטוב באמת היה יורם רובינשטיין - שוהם, אשר גם למד איתו בבית הספר היסודי.

ונאוה , אחותו, הריהי חברת הילדות הבולטת של שירי אחותי כשהן מרבות להאזין

לשיריו של אלילי הדור באותם ימים, אריק אינשטיין וקליף ריצ'רד, מעל טייפ

סלילים ענק אותו הביא אבא שלי מביקורו בארצות הברית בשנת 1964.

ולא רק זאת: שלא בטובתי (מבחינת אמי) גררתי את אחותי לאהבת ספורט קיצונית,

כשהיא מצידה גוררת את נאוה יחד עימה לביקור במשחקי הפועל וגם

למפגשים עם דקל הנ'ל שכתב לאחותי בספר הזכרונות : " עם ההתמדה – תגיעי

לפיסגה".

ועוד אינצידנט שנקשר בבנות קוטאי , פקטור מוליך בארגון מפגש הדורות שלנו ,אגב-

נעוץ בדמותו רבת ההשראה ויפת המראה של אותו נהג דן אשר מדי אחר הצהריים נטה

את אוטובוסו בתחנה של קו 31 קצת לפני גיבורי ישראל פינת לה גרדיה מול עיניהן

המשתאות של דליה וחבצול.

ואם זכרוני אינו מטעה אותי-הוא דמה לקליף ריצ'ארד,

וגם הוא כמו נערצי הדור האחרים-מן הסתם - חוסה כבר באוהלה של זיקנה.

ולימים נולדה בת הזקונים, מיכל, ואני זוכר עד היום את מיקי , בת דודם של

צביקה וניבה שואלת את יוכבד :" מי זאת?"...ונענית : " זאתי התינוקת החדשה שלנו"....

בכניסה השניה,בה התגוררה כאמור משפחת קוטאי, התגוררה בקומה הראשונה

משפחת רייך.....

על פי בקשת המשפחה הוסר הקטע הנוגע בהם....

.... משפחת רייך עזבה את הבנין בשנות הששים הראשונות,ובמקומה הגיעה משפחת

יונה-הסנונית הראשונה של עדות המזרח בחצרנו, וזו ששברה את האתוס האתני

משום שזכאי ויוכבד היו חלק הומוגני לחלוטין מאיתנו.

אני זוכר את שמעון יונה המשופם וחובש הכיפה מפצח זרעוני אבטיח,את בת שבע

אשתו עם מטפחת לראשה, קטנה עגלגלה וממושקפת אצה רצה לשוק ולעבודות יומה..

בכל אופן היינו המומים. נאספנו כולנו על הדשא כשאיתן איתנו, ושתקנו. פשוט שתקנו. לאורך שעות.

למחרת היתה הלוויה. היינו קטנים מכדי להשתתף.אבל את הטראומה לא ישכח איש מאיתנו

לעולם.

אני משוכנע שאיתן לא חזר לעצמו מאז. אני זוכר את ידיו הרועדות תמיד. זה די הרתיע אותי

בימים ההם.

בקומה השלישית התגוררה משפחת לוינסקי. נחמן עבד בבנק לאומי,איש שארשת שלווה

טובת לב נסוכה על פניו,ובתיה רעייתו עם החיוך התמידי- ספרנית.

תאומותיהם רונית ודורית היו מבוגרות ממני בשנה, ולמיטב זכרוני-ואשמח אם יתקן

אותי מי שיתקן-לא נטמעו בהווי השכונתי "השוטף". היתה להן חברה משלהן, ואני

חשתי שהן בוגרות ממני גם בגיל (כולו שנה אמנם...) אך בעיקר מנטלית.

בדירה ממולם, בקומה השלישית של הכניסה השניה,התגוררה משפחת אפלבלט

אשר לימים עיברתה את שמה לשפיר.

דויד נעים ההליכות , שנפטר לא מזמן בגיל מופלג, , עבד בבית דפוס (אלא אם

טעיתי...) ואת בתיה אשתו ,נאוה שכנתם זוכרת בשל מנהגה להכין באחד מימי השבוע

קציצות לכל השבוע.

אורי בנם הגדול זכור לי כפרא אדם לא קטן שהחיוך לעולם אינו סר מפיו,והוא בן

מחזורם של יורם ויוחק'ה.

ושי שכינויו בפי כולנו היה שי-לי היה ילדון בלונדיני יפהפה וחמוד, והוא זכור לי

במיוחד מאחד מחגי הסוכות בימים ההם (מיותר לומר שסוכה הוקמה מדי שנה

בשנה ממש כמו שדאגנו למדורה של ממש בלג בעומר באזור עליו עומד היום

האצטדיון או קצת אחרי המקום בו נמצא כעת בית הכנסת הספרדי- לאמר: לפני

שורת הבתים בה התגוררו צביקה רוזן, יוסי יום טוב ועוד מקצת אלילי השכונה.)

ובאותו חג סוכות התיישב שי לי על ברכי דוקא, ילד בעצמי,וביקש שאסביר לו

על ארבעת המינים.לא שכחתי.

וכשכתב לי לאחרונה שהבלונד התחלף לשיבה –התקשיתי להאמין. ושהוא דוקטור

למדעי הים- בכלל....

גם הקומה הראשונה בכניסה השניה עברה חילופי דיירים.

בגלגול הראשון התגוררה בה משפחת פליטמן-הפליט .

כמו שציינתי לעיל היה יגאל, אחד מחביבי ילדותי, שוער מחונן וספורטאי נפלא.

הוא גם היה עדין נפש ונעים הליכות, כמוהו כאמו שאודותיה סיפר לי שהיא

ממוצא יווני ואביו עם הרעמה הבנגוריונית שעבד – איך לא- בדפוס "דבר",

שנים לפני שהחלה אמי לעבד שם.

האיש שלא היה כמעט שם-הלא הוא עוזי,אחיו הגדול (בהרבה) של יגאל

עליו סיפר לי בהדרת כבוד ש" הוא לומד באוניברסיטה בירושלים".

לימים הפך עוזי לפרופסור ללימודי הסביבה, ויגאל הלא הוא סגן נשיא בית הדין לעבודה.

אני זוכר שהצטערתי צער רב על עזיבתו של יגאל,אשר איתו ביליתי המון שעות

איכות, ואף ביקרתיו מספר פעמים בביתו החדש ברחוב ארלוזורוב...

את מקומם בדירה תפסה משפחת טייטלבוים.

אני זוכר את נתן,אבי המשפחה, עם שערו הלבן,כיפה לראשו ועצב תמידי בעיניו.

אשתו , חיה , היתה בעלת חנות הבגדים של כיתן במרכז החדש, ובניגוד מוחלט לבעלה-

זרח חיוכה על פניה כל העת.

דינה עצמה היתה עם בואה בבחינת אנני אוקלי אשת לפידות. סוערת ובוערת-

כשהכינוי "מיידי" בה השתמשה אמה פשוט נראית רכרוכי מדי מול מיזגה הלוהט.

אני זוכר את עוזי אחיה השמנמן והחייכן חובש הכיפה אשר עסק בחלוקה,

ומשום כך יצר קשרי ידידות עם אבא שלי.

אבל בטרם אפרד מדיירי הכניסה השניה,אני חייב לכם סיפור שהבטחתי אודות

צביקה נהיר.

לכל ילד מתבגר יש את "האחד שלו" שאיתו הוא יוצא למסע אל נבכי החיים.

אל פענוח סודות ורזים וריגושים.עד היום אינני זוכר מי היה הראשון שסיפר

לי לראשונה את הסודות אותם כל אחד נוצר בלבו לנצח-אפרים או צביקה-

אבל האחרון הוא זה שממש הצעיד אותי בדרך בה נופצו כל מחסומי

התמימות בהם התגדרתי.

אינני יודע אם הייתי אמור לשחק את תפקידו של יודה'לה השמן מאסקימו

לימון,אבל צביקה היה משתרבב בקלילות לדמות אותה גילם יונתן סגל בלהיט

ההוא של הקולנוע הישראלי-כמה סימלי- משנות הששים,בהן לא היה מתאים

יותר מאשר לומר: " כך היינו".

באם תתיר לי הצנזורה,ויש להניח שלא תעשה זאת- הייתי מרחיב עוד ועוד....

ומשפחת טשליצקי בקומה הראשונה של הכניסה השלישית נידבה לי דמות

משמעותית נוספת: ישי.

ושמא נתעכב קלות על הוריו: שמואל טשליצקי, זקן דיירי הבית , אשר אפרים

בדמיונו פורץ הגבולות ובחיבתו להעניק שמות וכינויים החליט לכנותו דשיאל.

אני זוכר את בטנו הענקית מתחת לגופיה הלבנה ומכנסי חקי קצרים בעת שישב

על המרפסת ומבטו נישא בחיבה אל העוברים ושבים.

הוא עבד במדפיס הממשלתי ואני קינאתי בכתב ידו האמנותי והיפהפה.

לאה,אשתו, היתה חמורת פנים וממושקפת אבל לעיתים היה נסוך חיוך טוב לב

על פניה.משום מה אני זוכר אותה מדיפה תמיד ריח של סבון נעים,והיא נושאת

בידה כל פרק זמן נתון לחמניה עם מרגרינה וגבינה לאחד משני ילדיה- כשבכך היא

מעוררת את תיאבוני להשחית.

ישי הוא זה האחראי ישירות לאהדת הספורט שלי.ספורטאי מעולה בזכות עצמו,

שוער מעולה.כדורסלן . אצן. הכל מכל.

ומעל לכל הגעתי בזכותו לאהדת הפועל תל אביב-ולמען האמת: בזכות דודו,

אגדה שהיתה באמת - אורי. אחי אמו של ישי.

אורי נחבל בילדותו בנפילה ממדרגות ביתו בבודפשט ומאז ועד יומו האחרון צלע בכבדות.

הוא היה רווק וחי בגפו בדירה ליד בית ספר החייל.

מדי יום ביומו היה מגיע לחצר ו"חדשות הספורט" מקופל בידיו.הוא היה פעיל בקבוצות

הכדורסל והכדורגל של הפועל תל אביב, והריהו האחראי הישיר לכך-באמצעות ישי-

לאהדתי רבת השנים.

אופטימיסט מושבע שהחיוך לא סר מעל פניו לעולם. לא אשכח אותו.

הוא תמיד היה נפרד ממני במילים "תמסור דרישת שלום לאבא ואמא ולשרהל'ה".

לא לפני שהיה מעדכן אותי בחדשות האחרות.

לעולם לא אשכח את האינצידנט הבא: אפרים ואני הטמנו "מוקש" בדמות שקית

מלאת מים כדי להשליכה אל עבר עוברים ושבים ממרומי העץ בחצר-בצד של לה גארדיה.

כבר התכוננו לתפוס את הקרבן הראשון,כשלפתע זינק אפרים בבהלה,

ובלם את מיאוץ הקופסה.

"מה קרה?" שאלתי

"אל תשאל" הוא ענה "זה אורי מורי הדוד של ישי" .

אורי מורי , למי ששכח, היה גיבור ספר בהמשכים ב"דבר לילדים".

אריה, או אריהל'ה, היה צעיר מישי בשש שנים ואני זוכר אותו כילד חולמני ורגיש

אשר לימים חבר לקהילת הביניים של ילידי שנות החמישים בחצר.

כבר סיפרתי על בני הזוג צוקר אשר מעת לעת נהג לבקר אותם קרוב משפחתם,

מארק (צירה מתחת ל-ר'). הוא היה בעל קלסתר אירופאי טיפוסי, רציני ואינטליגנטי.

הוא שוחח איתנו בבגרות לא מצויה לילד בן 12-13, ולמרבה הצער נפל

במלחמת יום הכיפורים.

בקומה השלישית התגוררה משפחת פלג.אני דולה בשביבי זכרוני את אביה

של "שרה פלג" (המרכאות בכוונה,אגב...) כגבר מטורזן על אופנוע ומשקפי

שמש לעיניו.

שרה היתה אחת משלנו עד שעזבה בגיל צעיר לגבעת השלושה.את אמה אני זוכר

במעומעם וכמו כן זכור לי שהיה לה אח צעיר בשם יואב.

לאחר שעזבו התמקמו בדירתם בני משפחת פיטוסי שלא הותירו כל רושם מיוחד.

ובדירה ממול, בקומה השלישית, משפחה רבת משמעות.משפחת רובין.

יהודה רובין, אביה של חנה,עם החיוך והמבט הכאילו זחוח.תמיד תמיד מנקה

עד ברק ובוהק את הוספה או את הפיאט 131 שהיו בבעלותו , על פי התקופה.

יפה רובין היתה שקטה וסולידית, ואני זוכר אותה עם החלוק שכל כך איפיין את נשות

הימים ההם.

אבל את אסתרק'ה , הבת הגדולה, הערצתי ממש.היא היתה לא רק חמודה למראה,

ולא רק כוכבת ריצה בקאדר האגדי שהעמיד מנחם קורמן. היא היתה כייפית וזורמת.

משום מה לא אשכח את הרגע שנצרב בזכרוני בצהרי אותו יום בו עלינו לאחת

ממשאיות הקיטנה של קורמן ( אפרים ואני היינו בה בין כיתות ד ל-ז למיטב זכרוני).

ואז שאלתי אותה:" אסתרק'ה, בת כמה את?" ...והיא ענתה "אוי,אני כבר זקנה.

בת תשע עשרה וחצי".

אני זוכר את ההלם בו הייתי נתון כששמעתי על מותה מסרטן בדמי ימיה.

וחנה, חנהל'ה כמו שקראנו לה אז, הריהי חברתי הנאמנה והיקרה גם

בימים טרופים אלה

בקומה השניה התגוררו מנחם וחיה סגל.ללא ילדים.הגברת סגל (ככה

קראו לה כולם) היתה לבושה בצורה מיושנת במיוחד ומשקפי שמש

על עיניה. דמותה שיגרה סיגוף וריחוק.

בעלה זכור לי בזכות צעדיו המדודים כשירד עם פח האשפה-כמעט

תמיד במכנסי חקי קצרים וחולצת תכלת.

ובדירה האחרונה של הבנין נותרה לבדה נעמי גרשונוביץ עם שרה בתה

טובת הלב שאותה אני זוכר תמיד אצה ונחפזת. היא היתה ב"בני עקיבא",

אבל היתה שותפה איתנו בילדותה המוקדמת בכל ההתאגדויות שהיו על הדשא

מתחת לחלון ביתה, כמו "סימני הדרך" אשר לעניות דעתי היה המוצלח ביותר

בפעילויות דאז.

אני אינני יכול לחתום את פרקי הזכרונות שלי בלא לאזכר כמה שגרו בסביבתנו

הקרובה, בבחינת "עוטף מרגולין 25".

.

פולדי.פולדי האגדי (שמא בעצם...כולם היו אגדות,האין זאת?) מהבית שלאחרינו.

פולדי הרב בוחן במשרד הרישוי והצייד לעת מצוא.בחיים לא אשכח את השפנים

התלויים בחצרו,מאחורי העצים המובילים לגינה של אסתר וקובה.

לאשתו החביבה קראו מיצי, וילדיו משה-בן גילם של יורם ויוחק'ה- היה חברותי

וחייכן במיוחד, כמוהו כאחותו הדסה בת גילי.

ולמי שזוכר היתה להם אחת גדולה בשם גאולה , גבוהה (בסביבות ה-1.85),

ואני זוכר את אמי טובת הלב אומרת: "מי יתחתן עם ענקית כזו?"..

והיא התחתנה. השבח לבורא עולם.

ואתם זוכרים את אמא של עליזקה'לה מהבית שלאחרינו גם? שהיתה מהלכת וגם הולכת רכיל עם

החלוק ההוא? וברמן נהג המשאית עם מאיר בנו , שאפרים ואני קראנו לו בני ברמן? ואת אבא

של מאיה, היקה הבלונדיני והמשופם, מהכניסה הראשונה במרגולין 27 שנטש את אמה

(הפרסית) לאנחות? וטוני הספרית הבלונדינית בכניסה השניה קומה שניה ששום כלום לא הפריד בין

גופה לאויר הדחוס של חודשי יולי אוגוסט

ואת שחקני הרכש הדגולים של ביתר תל אביב מריו מלצינגר וברנרד פקר ששכרו להם דירה

אף הם באותו בנין? ויום אחד כשצרח עליהם מאן דהוא בשל הפרעתם למנוחת הצהריים

שלו , התפתחה קטטה שלמה. העדים לקטטה מוזמנים למסר גירסה....

ואם כבר אלימות- מי זוכר מי נתן למי סטירה בחצרנו אנו? אקל עליכם: טשליצקי סניור

ליחזקאל. וזאת בשל מריבתם של ישי ויצחק'לה.

ישי שאינו זוכר את הארוע הנקודתי הלז מציין שאכן היה פעם "קטע" נוסף – עם

פלג, השכן מהקומה השלישית. ומסתבר שצדקתי באשר להופעתו המטורזנת:

היה לו מכון כושר על גג הבית..

ומה"בתים הקטנים" שגבלו עם חצרנו אזכיר מעל הכל את שושנה וינר גבוהת הקומה

שהיתה חברתה הטובה של בתיה שפיר, ואת בעלה (שבינו וביני נרקמו יחסים מיוחדים

ועליהם סיפרתי לילדיו אחר מותו) , וכמובן צחי בנם , חברם של יורם ואורי, ולימים- מנוי

יחד עמי בשער 8 בבלומפילד, וקורא קבוע של הטורים שלי ב"אדום עולה".

ואת רונית אחותו , בת גילי, פגשתי בכנס של "הצופים" , לפני שנה- והיא אף יפה

יותר ממה שהיתה פעם.

ומאיר אנגל. האיש והבוק-ג'ונסים, שאביו היה קצין בצבא ואמו היתה מתרוצצת

בחלוק (החלוק היה הטרינינג של אז, מסתבר) וקוראת בקולי קולות: "מאייר...מאייר..

האוכל מוכן".

ואבי ריבנבך ודפנה אחותו, ואילן דוידזון,שלושתם מ"הבתים הקטנים"

ואלישבע חברתה של ניבה, ופיטר החבר של צביקה, שהיה עומד

מתחת למרפסת ומתוכח אודות הפועל ומכבי.

ובצלאל , דודן האגדי של הקוטאיות , אשר זכאי בימי ערש הדווי שלו היה

נוהג לאזכרו בשאלה ההיא: "ואת בצלאל אתה זוכר?"

ואני זוכר. ואני זוכר גם את לילות הקייץ ההם במרפסות. את משחקי הקלפים

ששוחקו בלילות ששי. את אלה שישבו עם צלחות פירות ואבטיחים. וטובה היתה

הרוח באויר הגם שרחוקה היתה יד אליהו מן הים, ובלילות חמישי אני שב תמיד

אל ריח עוגות הפרג והקינמון מן התנורים של אמי ושכנותיה.

אלה האנשים.אלה הדמויות.ובמי שלא נגעתי-נגעו ודאי שיני הזמן, אבל לא

כירסמו את שתמיד יהיה שם בהווייתנו: אותה ילדות מופלאה שהיתה ואיננה עוד,

וכמה טוב שנתנו לה את הכבוד הראוי גם לאחר שנות דור ארוכות מני ים.

לִפְנֵי רַבּוֹת בַּשָּׁנִים הָיָה הַדָּבָר,

הָיְתָה לִי מְחַנֶּכֶת-

וּפוּקְסְמָן שֶׁמָּה.

חֲמוּרַת סֵבֶר וּבַעֲלַת שִׁעֵר אָסוּף,

מִשְׁקָפַיִם עָבוֹת מִסְגֶּרֶת

וּפָנִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאִיתָ בָּהֶן-

צֵל צִלּוֹ שֶׁל חִיּוּךְ.

פָּחַדְנוּ מִמִּנְהָץ