אמנם הפוסט לא מדבר על יד אליהו אבל הוא חלק משלושה פוסטים שאחד מהם כבר פרסמתי כאן.
הפוסט הזה הוא למעשה הראשון.
לאור התגובות מביא אותו לפניכם.
קצת על מאמע לושען.
יידיש
יום אחד נחתתי בבריסל עם מזוודה 20 קג שיזוף של סוף קיץ תלתלים שחורים דובון חדש כחול ותקליט ביידיש.
נסעתי ללמוד רפואה.
לא הכרתי אדם בבריסל גם לא דיברתי צרפתית.
לפני שיצאתי מהארץ ביקש ממני חיליק חברי מילדות לקחת איתי תקליט של שירים ביידיש. ולמסור אותו לקרובים של אשתו שגרו בבריסל.
הוא נתן לי שם וכתובת ואמר שהוא כתב להם שאני מגיע. כך נסחבתי לי בטיסה וברכבת משדה התעופה עם מזוודה ועם התקליט הארור. לאחר שהשתכנתי במלון זאמר בלב הרובע הערבי ליד תחנת הרכבת ונרשמתי לאוניברסיטה, רציתי כבר להפטר מהתקליט הזה שסחבתי אותו בשקית ניילון.
בשעות הערב המוקדמת של היום השני לשהותי שם חיפשתי במדריך הטלפון של בריסל את מס הטלפון של משפחת לנצנר מבולוואד מטווי 46 . הקרובים של שושי אשתו של חיליק.
מצאתי . ניסיתי להתקשר מהמלון אבל לא הייתה תשובה.
חשבתי כבר לזרוק את התקליט הזה אבל לא יכולתי לעשות לחיליק ולאשתו דבר כזה.
ביקשתי באנגלית מפקיד הקבלה הוראות הגעה ועליתי על טרם ישן עם מושבים מעץ ונסעתי לקצה השני של העיר.
ירדנו התקליט ביידיש ואני בתחנה בבולווארד מטווי ונכנסתי למספר 46 שהיה בניין ענק עם הרבה כניסות ותיבות דואר.
למזלי מצאתי די מהר את התיבה של משפחת לנצנר צילצלתי באינטרקום.
ווי ענה לי קול אישה צרוד השתתקתי לא ידעתי מה לעשות איך לדבר? פתאום הבנתי שאני בכלל לא דובר את השפה הצרפתית. אינסנקנטיבית מלמלתי כמה מילים באנגלית הייתה שתיקה ואז שוב הקול הצרוד בצרפתית שוטפת ואינני מבין מילה .איך בין אה פרוינד פון שושי אונד חיליק שלפתי כך בטבעיות איך ברינג אה פליטה אין יידיש.
אה אמר הקול הצרוד יו יו חיליק העט גישריבען. מונטה מונטה.
דלת הכניסה לחדר המדרגות השמיעה צלצול ואני. לא ידעתי איזו קומה לכן עליתי במדרגות מחפש את השם על הדלתות.
בעודי עולה אני שומע דלת נפתחת ואשה בשנות השבעים לחייה רוכנת על המעקה מביטה בי צועקת לעבר הדלת הפתוחה אה ברועך אן ארעבר קומט וממהרת חזרה.
הספקתי עוד לצעוק לה ביידיש איך בין נישט אן ארעבר אין בין אה פרוינד פון שושי אונד חיליק.
אזוי אמרה אה ברוך איך העב גמייענט אז דו ביסט אן ארעבר.
ואז נכנסתי וקיבלתי אה ווערמער חיבוק אה גלוז הייסער טיי מיט קיעכלעך וארוחת ערב חמה וגם זכיתי לקבל אה משפוחעה שדאגה למצוא לי מקום לגור וליוותה אותי בכל שנות שהותי בבריסל.
כך זה קרה הכול בזכות שושי חיליק התקליט ובעיקר היידיש.
אומרים יידיש רעדמנ נישט.
יידיש רעדצעך אליינט.
יידיש לא מדברים.יידיש מתדברת מעצמה.
כמו מנגינה .השפה הזאת היא קולחת מעצמה ומבלבלת את הלשון.היא כמו שירה שירה של פעם רכה ומתנגנת מלאת געגועים צחוק ובכי וגם קצת אוי ווי וקצת קרעכצען והרבה הרבה צחוק ושמחת חיים.
אומרים שהיא שפה מתה שחדלה להתקיים שלא צריך אותה עוד.
כן ניסו ניסו לגמור אותה הרבה פעמים ואפילו אמרו עברי דבר עברית.
אבל היא כמו עוף החול עם פיליגעלה [כנף] קצת שבורה קמה לה בכל פעם מהריסות וצעקה בקול גדול בפה עטור שיניים לבנות או מזהב צעקה איך בין דו,איך בין דו .הנני כאן.
היא באה משם מהגלות הרחוקה .בדיוק כמו אחותה הלאדינו גם היא עירוב של שפה מקומית עם עברית וגם ניחוח תבלינים ממקומות אחרים שנותנים להן חיים משל עצמם חיים נצחיים.
ליידיש הזאת. כן בדיוק, יש לה המון ביטויים המון מילים שמיוחדות לה ובאף שפה אחרת לא נשמעים כמו במקור.
וגם הן המילים וכן הביטויים לקוחים מכל מני נושאים.
למשל מערכת העיכול.
אה קישקע=מעי
קישקעלך=מעי ברבים וגם נקניקיות
טוכעס=תחת ומכאן גרובע טוכס ,תחת גדול, קרימער טוכעס תחת עקום, קליינער טוכעס תחת קטן וטייכסעל שבכלל זה שם חיבה לטוכעס אבל רק לקטן.
ומכאן הלאה אה פילער טוכעס מיט וורטשעפט, כינוי לבן אדם עסוק שיש לו תחת מלא עניינים.
דיין פונעם מיין טוכעס צוועי מחתונעם. התחת שלי והפנים שלך שני מחותנים.
ואם אנחנו בטוכעס אז אפשר גם:
אה פורצער משלים את הגרפסער.
אה בלועזר.
אה פרקאקעטר .מחורבן.וכשמדברים על פרקאקעטר יש שפה שלמה קולחת אה פרקאקעקטר מעייסה ,אה פרקאקעקטר קראקעטקר .אה פרקקטער טושלענט ועוד ועוד ועוד
איך העב דעך אין טוכעס .אמירה נפלאה שפירושה בשפת היום יום, כנס לי לתחת .ואם רוצים עוד יותר להיות חדים ופוגענים.
איך קעק אוף דיר.
ושאני כך יושב לי וחושב שבעצם היא היידיש הזאת שפעם כל כך התביישתי היא מלווה אותי כל חיי ,ואני מקיש המקלדת ומגלגל הלשון ,צריך לבקש ממנה סליחה ומחילה שפעם מזמן כל כך התביישתי בה ולא הבנתי שגם היא מולדת ,גם היא חלק ממי שאני.
וכשאני חושב על היידיש ועלי ומנסה לברר לי את השאלה למה אני כל כך אוהב אותה למה בעצם אני כותב על שפה שפעם כל כך התביישתי בה.
כל כך התביישתי שדיברו ליידי יידיש כל כך לא רציתי שאהיה משויך לפעם לגולה .
רציתי נורא רק עברית וסנדלים תנכיות ומכנסי חאקי של אתא והורים שנולדו בארץ והיו בפלמח.
אז רצון לחוד ומציאות לחוד.
אני נולדתי להורים שבאו משם, מהגולה אחרי מלחמה ושואה ובאו לגור בשכונה שתושביה היו בדיוק כמוהם. את חלקם אפילו הכירו מהילדות.
קשיי היום יום מנעו מהם ללכת לאולפן ללמוד עברית .ובכלל אם היה כזה הוא היה רחוק ובשכונה לא היה כביש ואפילו לא אוטובוס.
כך שמהיום בו נולדתי שמעתי שתי שפות יידיש ועברית.
נכון גם בבית וגם בגן הילדים השתדלו לדבר עברית. אבל איך איך אפשר להגיד הכול בשפה שהיא חדשה וזרה פשוט חסרות בה מילים ובעיקר ביטויים.
ואני בהתחלת דרכי כתינוק הייתי אכלן גדול נו בטח נתנו לי ציצקעלה ואני חגגתי, אז אמרו עליי שאני אה פרעסער.
אחר כך שלקחו ממני את הציצקעלה והחליפו אותו בפטמה מגומי ואחר כך כפית הייתי כל כך לא מרוצה שהפסקתי לאכול.
והם ההורים ,וגם החברים משם ,שהיו כמו דודים אמרו אחד לשני שאני סקלעט או סחוטניק ובכלל שיש לי קרענקער קישקלעך אבל כשגדלתי והם הבינו שאני רוצה רק שוקולד וממתקים ,הם קראו לי נשער וגם אמרו ששוקולד פערשולוגט דעם אפטיט.
כשהתחלתי כמו כל תינוק לזחול לחייך ולמחוא כפיים הם היו בטוחים שאני גאון וקראו לי אן אלטר קופ.או אן אלטער קפעלה.
רק ביידיש אפשר להגיד על תינוק שיש לו ראש זקן.בניגוד לשאר אברי הגוף שהם נאמרים בלשון חיבה.
אה הנטעלה,אה פיסעלה,אה בייחלע,אה נייזלע,אה פיסקעלה שיש לו בפנים אה צינגעלה (ולא זו שאנו מכירים בלבוש אחר) ואפילו אה ציצקעלה. רק הוא הטוחעס הוא שונה אין לו לה הוא סתם אה טייכסעל.
אז ככה גדלים ומפסיקים להיות אה פישער או אה פישערקה שמשתינים בחיתול או בתחתונים.ומתחילים להבין שיש שפה אחת שמדברים הילדים ועוד שפה שמדברים ההורים הדודים והשכנים.
וזו כמו שפת סתרים שלהם שפה של הגדולים שהם יכולים לספר את כל הסודות מבלי שאנו נבין.
אז אני כמו כל אלטער קופ מצוי ועם כישורי הישרדות שפיתחתי לעצמי מהיום שלקחו ממני את הציצקעלה חיברתי באלטר קופ שלי מילה למילה ודי מהר התחלתי להבין את השפה הזאת שהפכה לי מהר מאד לשפה שניה.
וכשגילו אחרי הרבה זמן שאני מבין את היידיש הזאת עברו לפולנית.
שם נעצרתי שם כבר לא הספיק לי השכל של האלטר קופ להבין את המילים המסובכות במבטא וורשאי של מי שלמד בגימנזיום.