היסטוריה

היסטוריה: יד אליהו נקראת על שם אליהו גולומב, ממפקדי "ההגנה". השכונה הוקמה ביוזמת עיריית תל אביב-יפו ובאמצעות החברה עזרה וביצרון לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, עבור משוחררי הצבא הבריטי, שרובם ישראלים ותיקים. כך נוצרה שכונה הטרוגנית שהיא כיום השכונה הגדולה בתל אביב ובה כ-6,500 משפחות. לפני הקמת השכונה היו בה 16 בתים ראשונים שנבנו ב-1943 (אז נקרא האזור אדמות זבלאווי) שבהם שוכנו משפחות שגרו עד אז בצריפים. ב-1945 גייס ישראל רוקח, אז ראש העירייה, 50,000 לירות ארץ ישראליות ובתקציב זה נבנו כמה מאות דירות בנות חדר אחד. בהמשך נבנה שיכון משפחות ובו דירות שני חדרים, ושיכון חיילים שבו היו גם דירות שלושה חדרים.

בילדותי גרנו בשכונה בפאתי העיר תל אביב, שכונתה בפי כל "שכונת זבלאווי" למרות שמה העברי "יד אליהו", לא ידענו מי היה אותו זבלאווי, אבל האגדות סיפרו על פרדסים ושדות שהיו כאן פעם, לפני המלחמה, על בארות מים ובריכת שחייה סודית בין שיחי הצבר. לאט לאט התמלאה השכונה בתים לבנים שכיסו את החולות, כבישי אספלט נסללו ושרידי משוכות ה"סברס", עצי התאנה, הרימון והדקל נעקרו. המתיישבים החדשים היו ניצולי שואה, אנשים שאיבדו את כל עולמם וניסו בכוח לבנות חיים חדשים בארץ החמה והאכזרית הזאת. פולנית היתה שפת הרחוב ובתוך הבתים האפלוליים ניסו לשמר מעט אירופה. רק כעבור שנים הבנתי שזבלאווי היה ערבי עשיר מיפו, שכל האדמות הללו היו בבעלותו. הוא הפך לפליט בעזה ועקבותיו לא נודעו אחרי המלחמה, שעבורנו היתה עצמאות ושחרור ועבורם היתה אסון גדול, נכבה. אך באותן שנים לא ידענו על כך דבר.

בשולי השכונה הוקמו מעברות לעולים החדשים שהגיעו ממרוקו ומעיראק, מרומניה ומפולין. בחורף היינו אוספים בגדים וצעצועים ומביאים להם, הם נראו שונים ומוזרים. רק לשניים-שלושה ילדים בכיתה היו סבא או סבתא. רובנו היינו "דור ראשון לגאולה" כפי שכינו אותנו הורינו ומורינו, והאחריות היתה רבה. הרגשנו על כתפינו את משא ההסטוריה היהודית, את הצורך לכפר על האובדן האישי והלאומי העצום של השואה באירופה ולהקים פה מדינה לתפארת. החינוך שקיבלנו היה לאומי-פטריוטי-אתנוצנטרי שלא היה בו מקום לזר ולשונה, בוודאי שלא לערבי, שהיה תמיד מפחיד ורחוק, שיחד עם הגרמנים חובה היה לשנוא אותו. בשיעורי מולדת למדנו את שמות הפרחים והציפורים ושיננו בעברית צחה את השמות התנכיים של מחוזות ארצנו היפה.

במפגש שדרות המעפילים והחי"ל, בפינת בתי הקומה שבנתה העיריה עבור יוצאי הצבא הבריטי פעל בסוף שנות הארבעים הגן של רחל ברוך חלפי (אז גננת, ולימים פסלת ומשוררת), אשת אחיו של המשורר אברהם חלפי. ילדי הגן עוד זוכרים את מבנה בית הבאר של זבלאווי, שניצב במגרש ממול (שדרות המעפילים 17), אותו יכלו לראות מחצר גן הילדים. ילדי השכונה הוזהרו על ידי המבוגרים שלא להתקרב את בית האבן המסתורי. נאמר להם ש"אם תלכו לשם, תיפלו לבאר העמוקה ויבוא זבלאווי ויתפוס אתכם". על בעל הקרקע הקודם זבלאווי סופר שהיה שותף עם טמפלרים משרונה, שיתף פעולה עם הנאצים וכך איבד את אדמותיו. נושא זה לא נחקר עדיין לעומקו כך שלא ברור כמה מתוכו אמת. מה שידוע הוא שפרדסי משפחת זבלאווי עברו לידי הבריטים ואלה מסרו אותם לעיריית תל אביב למטרת שיכון עירוני. וגם כיום, שנים רבות אחרי שנקבע לשכונה השם החדש יד-אליהו (ע"ש אליהו גולומב, רמטכ"ל ההגנה) יש עדיין מי שקורא לסביבה זבלאווי, על שם האפנדי בעל האדמות.

הדרך לצד בית הבאר של זבלאווי, לימים שדרות המעפילים, נפרצה בתחילת שנת 1948 על מנת לאפשר חיבור טוב יותר בין השכונות העבריות שהוטרדו מאש הלוחמים הערבים בכפר סלמה. כך חוברו שיכוני יד אליהו ושכונת תל חיים המבודדת במזרח, אל שכונת התקווה ובנותיה בדרום. רובו של בית הבאר זבלאווי שניצב לצד עצי הדקל נהרס בסוף שנת 1949. בהמשך, בשנת 1951, הרסו את הבאר עצמה ועקרו את הדקלים. ובשנת 1952 או 1953 הרסו את החלק המזרחי של החורבה (הנראה בצילום של דר' יעקב רוזנר מתחילת שנת 1950) בו נכללו בית מגורים עם גג רעפים, מחסן ודיר. כמה מתושבי הסביבה, החיילים המשוחררים, השתמשו באבני הכורכר שפורקו מקירות וחומת בית הבאר לקישוט הגינות הקטנות.

בשנים 1949-1951 נבנה בית ספר החי"ל. בית הספר התחיל לפעול בחודש ספטמבר 1951. בסמיכות אליו (ברחוב מורדי הגיטאות) בנתה בעיריה במקביל את שיכון שארית הפליטה. בבית ספר למדו ילדי יד אליהו אך הגיעו אליו גם תלמידים מהסביבה ואף משכונת תל חיים המרוחקת יחסית. אזור בית הבאר של זבלאווי הפך למגרש ללימודי החקלאות. שלי דוידוב שגדל בשכונה מעיד כי "אנחנו התלמידים, אפילו מכיתה א', עבדנו שם כמה שעות בשבוע. כבונוס קיבלנו ירקות מהגינה פרי עמלנו''. בשנת 1955 נבנה ממערב לבית ספר החי"ל בית הספר בר-גיורא (רחוב אנילביץ' 12). בימינו, ניצבים מחסני הג"א במקום בו ניצב בעבר בית הבאר של זבלאווי. מבנה ביה"ס החי"ל לשעבר משמש כיום את בית ספר תיכון ממלכתי דתי עירוני ח' - ראשית.