את "ג'ימי הנדריקס הבלגי" פגשתי לראשונה בחדר המיון של בית החולים ששכן באחד הרבעים העניים והמוזנחים של בריסל.
היה זה באחת מתורנויות הלילה הראשונות שלי במיון של בית החולים הזה.
בשעות הלילה המאוחרות הגיעה ניידת של הז'נדרמריה המקומית ו"שפכה" לתוך מיטות הטיפולים של חדר המיון שלושה שיכורים שנאספו מהרחוב.
"שניים פחות או יותר בסדר ואחד,זה עם הגיטרה, גמור,אנחנו חושבים שימות עד הבוקר" אמר אחד מהז'נדרמים הניח ערימת טפסים על שולחן הקבלה,הצדיע ועזב את המקום יחד עם חבריו למשמרת.
"הלך הלילה " אמרה האחות התורנית כאשר ניגשנו לבדוק ולטפל בהם.
"קיוויתי שיהיה לנו קצת שקט משיכורים,ותוכל לשבת איתי על כוס קפה ולעזור לי לתכנן טיול לישראל".
שניים משלושת השיכורים הסריחו מאלכהול,טינופת ביבים וקיא.
הם שכבו במיטה ונחרו בקולי קולות.
השלישי עם הגיטרה היה יחסית נקי.
התקרבתי אליו.
פניו היו חיוורות,מאפו ופיו הגיר ריר קצפי.
הוא בקושי נשם נשימות קצרות עם קול חירחור עז.
גופו וגפיו העליונית והתחתונות סבלו מתנועות בלתי רצוניות שהופיעו מדי כמה שניות.
לידו במיטה היתה מוטלת גיטרה ישנה.
לבשתי במהירות כפפות ופקחתי את עיניו.
אישוניו היו צרים ועיניו נעו בחוסר סדר כאילו מחפשות עולם אחר.
מפיו לא היה ריח של אלכוהול.
הפשלתי את שרוולי חולצתו וכפי שצפיתי ראיתי את סימנים ישנים של הזרקות.
"עזבי את השיכורים ובואי תעזרי לי .יש לנו פה אחד עם הרעלה של זרחנים אורגנים".
"מה פתאום זרחנים אורגנים.
על מה אתה מדבר.
הוא בטח מסומם,אני מכירה אותו, את הגיטרה שלו ואת הפעמים שהיה פה כבר בטריפ של ל.ס.ד ואמר שהוא הגילגול של ג'ימי הנדריקס" אמרה וביקשה שאעזור לה להפשיט אותו.
לרגע רציתי לספר לה איך אני יודע.
איך שמהיום הראשון בטירונות ברפיח לימדו אותנו על אב"כ.
רציתי לספר לה כמה תרגילים עשינו בקורס החובשים וכמה פעמים מישהו חטף בטעות את המזרק אטרופין בתחת ודפק יציאת שבת בתור עונש.
רציתי לספר לה שזה לא נראה כמו ל.ס.ד וגם לא כמו חומר אחר.
אבל לא סיפרתי.
לא ידעתי אם היא תבין כשאספר לה איך מגיב פצוע שאתה תוקע לו מורפיום בלי הכרה או איך מגיבים כמה חברה שרוצים לשכוח את המלחמה והחברים שאינם ומתמסטלים בנועיבה על החוף מתחת לדקלים.
רציתי לספר אבל לא היה זמן.
גם לא חשבתי שהיא תבין.
רציתי שבטיול שהיא מתכננת לישראל היא תראה ותשמע רק דברים יפים.
"צריך לתת לו דחוף אמפולה אטרופין ולגלגל אותו לטיפול נמרץ.אם לא ינשימו אותו מהר הוא ימות".אמרתי בקוצר נשימה.
אחות חדר המיון הזעיקה את הפנימאי התורן וגם צלצלה לטיפול נמרץ.
הפנימאי התורן הגיע אפוף קורי שינה.
"שוב הז'נדרמים האלו שופכים לכאן שיכורים,וגם ג'ימי הנדריקס אחד.
הוא בטח שוב בטריפ משוגע וחושב שהוא על הבמה בוודסטוק יחד עם ג'ניס ג'ופלין".
אמר בטון רגוז שפשף את עיניו והוסיף שבשביל זה לא היה צריך להעיר אותו.
"מה אתה לא יכול להסתדר לבד"? שאל.
הסברתי לו במה אני חושד ומה אמור להיות הטיפול.
הוא שאל מאיפה אני מבין בזה.
עניתי שיש לי נסיון קודם של צבא ומלחמה.
"איך הגיעו אליו חומרים כאלה"? שאל.
הסברתי לו ששמעתי שלעיתים נוהגים סוחרי הסמים לערבב באבקה שהם מוכרים גם חומרים שמשמשים לריסוס בחקלאות והם שגורמים לתסמנים שאנו רואים.
בלי היסוס הוא הזריק ל"ג'ימי הנדריקס" אמפולת אטרופין ועזר לי לגלגל אותו ואת הגיטרה לטיפול נמרץ.
"מזל שיש פה מישהו שמבין בחומרים כאלה" אמר כאשר סיימנו להפקיד את "ג'ימי הנדריקס" בידיו של הצוות במחלקה וחזרנו למיון לראות מה שלום שני השיכורים שהשארנו לנחור שם.
כשסיימנו לבדוק את שני השיכורים וגם להכין עבורם מכתבי שחרור לבוקר שאלתי את התורן על "ג'ימי הנדריקס".
הוא סיפר לי שהוא מכיר אותו מתורניות קודמות כאשר היו מביאים אותו מסומם וגם הוסיף שראה אותו מנגן באיזה בר על יד שוק הפשפשים.
"הוא אמן גיטרה,כשהוא מנגן ושר נדמה לך שג'ימי הנדריקס האמיתי עומד על הבמה.בפעמים הראשונות שהגיע הנה למיון לקחנו לו את הגיטרה.כשזה קרה הוא נהיה ממש אלים.בגלל זה השארתי אותו עם הגיטרה וגם כתבתי בגיליון שאסור לנתק אותו ממנה".
שארית הלילה היתה שקטה.
השיכורים נחרו ואני הכתבתי לאחות התורנית מסלול טיול בישראל.
לפנות בוקר נכנסתי לטיפול נמרץ.
"ג'ימי הנדריקס" היה מחובר למכונת הנשמה וגם לגיטרה שלו.
בדרך הביתה נזכרתי בפעם הראשונה ששמעתי את ג'ימי הנדריקס האמיתי.
זה היה בשנת 1968.
בחור אמריקאי בן גילי שהגיע לארץ במסגרת נוער לנוער התארח בביתנו לשישי שבת.
כששב לארה"ב שלח לי תקליט וכתב "דבר כזה עוד לא שמעת".
כבר בצלילים הראשונים הוקסמתי.
ניגנתי את התקליט שוב ושוב והרגשתי שאני מרחף בעולמות אחרים שצבועים בשלל צבעי הטכניקולור.
אבא נכנס ושאל אותי מה הרעש המטורף הזה.
לא ידעתי מה לומר וביקשתי שישאר להאזין יחד איתי.
אבא האזין כמה דקות ואמר שזה נשמע לו כמו רכבת.
צחקתי ואמרתי לו שזו רכבת שטסה לתוך "ערפל סגול".
"דור אחר צעיר" אמר לפני שיצא מהחדר.
"בשבילי שיא המודה זה משפחת מלבסקי".
"תנמיך קצת" ביקש בחיוך "עוד יחשבו שפרצה מלחמה".
"גימי הנדריקס הבלגי" התאושש מהר.
כשבאתי לבקר אותו באחד הימים ישב במיטה וחיבק את הגיטרה.
"שמעתי מהצוות כאן שעזרת לי לחיות" אמר ופרט קלות על הגיטרה.
"בוא איזו שבת אחת לראות אותי.
בדרך כלל אני מופיע באחד מבתי הקפה שבכיכר של שוק הפשפשים.
הם נותנים לי ארוחה,בירה וכמה פרנקים לקנות סיגריות וחומר".
באחת השבתות חיפשתי אותו.
ירדתי לשוק הפשפשים כדי לחפש שעון ישן.
מפתח של אחד מבתי הקפה שמעתי את הצלילים המוכרים.
נכנסתי והזמנתי כוס בירה.
בפינת בית הקפה על במה קטנה הוא עמד פרט על הגיטרה ושר.
זה היה מוזר.
איש רזה בעל שיער אדמוני דליל, ופנים חיוורות הרקיד אצבעות צהובות מעשן סיגריות על מיתרי הגיטרה והפיק צלילים כאילו היה זה אותו אמן שחום עור עם שיער מקורזל שמת כמה שנים קודם לכן ממנת יתר .
כשראה אותי חייך ושאל איזה שיר אני רוצה לשמוע.
ביקשתי "פרפל הייז".
הוא ניגן.
כשניגן עצמתי את עיני וטסתי ברכבת קסמים לעולם של צבעי טכניקולור בו אין מלחמות ואין מתים.
טסתי בחלום נטול כימיקלים לתקופה אחרת.
לימים שהכל היה צבוע בצבעי תקווה של שלום ללא מלחמה.
טסתי לילדי הפרחים שרצו אהבה ללא מלחמה.
טסתי לשנים שבהם חשבתי שהכל אפשרי.
טסתי לימים שהמוסיקה פרצה את גבולות הפוליטיקה אבל טבעה בתוך ים של כדורים ואבקה לבנה.
יותר לא ראיתי אותו את "ג'ימי הנדריקס" הבלגי.
לא בבית הקפה ולא במיון.
בתורניות המשיכו להגיע שיכורים וגם כאלה שלקחו חומרים אחרים.
הם הקיאו,נחרו,צרחו ובעיקר הסריחו.
לאף אחד מהם לא הייתה גיטרה.
אך אחד מהם לא לקח אותנו דרך ערפל סגול לעולם של הצבעים הבוהקים.