תגובה בפייסבוק על המונח "מטורה" הזכירה לי את חבורת הפולניות שישבו בבית הקפה ברחוב הירקון פינת בוגרשוב בתל אביב.
אני עוצם לרגע את העינים ונזכר בהן יושבות בחמסין במיטב מחלוצותיהן שותות תה רותח בזרת זקורה ומביטות בזלזול בפרחח השזוף בדרכו לסוכה של טופסי המציל.
הדמות "מויה קוחנה" עליה מבוסס הסיפור התגוררה בגבול השכונה.
כאשר אני כותב עליה אני רואה אותה ומתגעגע.
למויה קוחנה המלכה הייתה שמשיה בצבע תכלת מעוטרת בתחרה.
במקום כתר מלכות מזהב ויהלומים חבשה לראשה בקיץ כובע רחב תיתורת מקושט בנוצה ,ובחורף כובע קטן עגול אשר בצידו תפורה רשת בד שחורה משובצת בחרוזים דמויי פנינים.
בבית הספר למדנו שכאן במדינה, יש רק נשיא וראש ממשלה.
בכיתה תלינו את התמונות שלהם יחד עם התמונה של הרצל ושל הרמטכל.
מלכים אמרו המורים יש רק בארצות רחוקות.
פעם אחת הראתה לנו המורה יעל כסף אנגלי מנייר ואמרה שהאנגלים כל כך אוהבים את המלכה שלהם ,שאפילו ציירו אותה על השטרות.
כאשר הבטנו בשטר שיעל קראה לו סטרלינג ,ראינו אישה רגילה עם כתר על הראש.
עירית שישבה על ידי בטור א', אמרה שהיא בכלל לא נראית כמו מלכה ואם לא היו שמים לה כתר על הראש אף אחד לא היה יודע וחושב שהיא סתם אישה ,בדיוק כמו האיש עם הרשת של הדגים שמצויר על השטר של הלירה שלנו.
לגבי מויה קוחנה ,לא היה ספק. היא הייתה מלכה ואפילו שלא היה לה בכלל כתר כולם ידעו את זה.
כל ילד בשכונה ידע שליד הבית שלה שקראו לו הארמון ,צריך להיות בשקט.
אף אחד לא העז לשחק שם בכדור או במחבואים או בדג מלוח הלך לשוח .
אם עוברים במקרה ליד המרפסת שלה צריך ללכת על קצות האצבעות שאפילו הרעש הקטן ביותר לא יחדור מבעד לתריסים המוגפים ויפריע לתלמידים בזמן השיעור הפרטי באנגלית.
אם קרה ומישהו מהילדים שכח בטעות את הכללים הייתה מויה קוחנה המלכה יוצאת למרפסת וגוערת בו באנגלית וגם קצת בפולנית.
אותו ילד שהרעיש אפילו בטעות כדאי היה לו שיחפש תירוץ טוב מדוע זה קרה ,מפני שעוד באותו ערב נהגה מויה קוחנה לבושה בבגדיה הטובים ביותר להתייצב אצל הוריו ועל כוס תה ועוגה ,להסביר להם שאם זה קורה עוד פעם אחת ,היא תכף ומיד אורזת את המזוודות וחוזרת לה לאמריקה שלה ,ואז שום ילד בשכונה לא יעבור את הבחינות באנגלית וגם לא יהיה יותר מי שיקרא ויכתוב עבור התושבים את המכתבים שהם מקבלים ושולחים לאמריקה.
כולם בשכונה קראו לה מויה קוחנה.
אפילו החלבן והדוור שלא גרו אצלנו ,ידעו שהיא מלכה ובגלל זה יש לה שם אחר מאשר לכל שאר האנשים.
רק פולה המורה לאנגלית שהייתה מרשעת גדולה , אמרה שמויה קוחנה איננה מלכה וזה בכלל לא השם שלה אלא רק כינוי שנתנו לה האנשים מפני שכל פעם שהיא מתחילה לדבר עם מישהו היא אומרת מויה קוחנה בפולנית שזה יקירתי בעברית או דארלינג באנגלית.
אף ילד לא האמין לפולה גם כאשר היא אמרה שמויה קוחנה בכלל לא יודעת טוב אנגלית ,ושהיא בכלל לא מורה.
כולם ידעו שהיא סתם משקרת ומספרת את זה מפני שאף ילד לא רצה ללמוד אצלה בשיעורים פרטיים.
אמא אמרה שהיא לא אשמה שהיא מרשעת זה בגלל החינוך שקיבלה בגרמניה עוד לפני המלחמה.
את אבריימלה ואותי פולה ממש שנאה .
אנחנו היינו מתפוצצים מצחוק כאשר דיברה אנגלית במבטא גרמני .זה תמיד הזכיר לנו את החיילים הגרמנים בסרטים על המלחמה ואיך שהאמריקאים מסדרים אותם ,ובסוף מנצחים.פעם אחת אפילו זרקו אותנו הביתה ליומיים בגלל שצעקנו לה יקה פוץ.
כל בוקר נהגה מויה קוחנה ללכת ברגל עד הכביש הראשי ומשם לנסוע באוטובוס עד לרחוב בן יהודה.
תמיד יצאה מהבית מצוחצחת ומגונדרת שפתיה משוחות באודם גבותיה מצויירות בקו בעיפרון איפור חום ,ועל פניה שכבת פודרה וורדרדה.
בידה נשאה תיק שחור בעל אבזם מוזהב.
מדי פעם הוציאה מהתיק פודריה עגולה עשויה מצדף הביטה במראה שעל המכסה ,ותיקנה את שכבת הפודרה שעל פניה .
בשרוול החולצה החביאה ממחטת בד לבנה מוכתמת בכתמי אודם.
בימי הקיץ אחזה בשימשיה מעוטרת בתחרה אשר הגנה עליה ועל הכובע בעל הנוצה והתיתורת הרחבה מפני השמש ,ובימי החורף עטפה את עצמה במעיל שחור מצמר קרקול .
את הכובע שעל ראשה עטפה בניילון מיוחד ששמים על הראש וקושרים מתחת לסנטר.
"כזה יש רק באמריקה" אמרה כאשר שאלו אותה באיזו חנות קנתה וכמה זה עלה.
תמיד חצאית כחולה אדומה או שחורה וחולצה לבנה וורודה או אפורה.
על צווארה ענדה שרשרת פנינים לבנות ,ולאמת ידה שעון זהב עם סוגר מלבני שממנו משתלשלת שרשרת דקיקה גם היא מזהב.
אף פעם לא ראינו אותה בסנדלים או בנעליים אורטופדיות .
תמיד גרבה גרבי ניילון ונעלה נעלי עקב גבוהות.
זוג לחורף עשויות מעור שחור מרופדות בפרוות ארנבת ,וזוג לקיץ עשויות מבד בצבע בהיר.
את ידיה יכולתי לראות רק כאשר ישבתי ליד השולחן הקטן בחדר בו לימדה שיעורים פרטיים באנגלית.
הייתה לה רק טבעת אחת מזהב ואבנים כחולות קטנות מסודרות בעיגול ובמרכזו יהלום נוצץ ומבריק .
"זו מזכרת מבעלי שנהרג במלחמה ",אמרה לי פעם בחיוך כאשר ראתה שאני מביט בטבעת."הוא קנה לי אותה באמריקה עוד לפני שהתחתנתי אתו."
כאשר עלתה לאוטובוס בירכה את הנהג בגוד מורנינג ,שילמה את דמי הנסיעה וחיפשה מושב פנוי בספסלים הקדמיים כדי שתוכל לצפות בנוסעים שעולים בתחנות.
תחנת האוטובוס ברחוב בן יהודה מוקמה מול חנות לתיקון גרבי ניילון.
פעם בשבוע לפני ששמה פעמיה לפגישה עם החברות בבית הקפה שברחוב הירקון פינת בוגרשוב, נכנסה מויה קוחנה לחנות לברר האם סיים כבר בעל החנות שכונה בפי כל "הפולני מהגרביים "את מלאכת תיקון גרבי הניילון הקרועים שקיבל ממנה כמה ימים קודם לכן.
מתחת למרקיזה הירוקה במרפסת בית הקפה שברחוב הירקון פינת בוגרשוב ,נערך מדי יום מפגש חברתי.
בשולחן קבוע ישבו מויה קוחנה ומספר חברות לבושות במיטב בגדיהן ,שיערן מבריק מספריי שהותז על ידי הספר כאשר סיים לסרק ולעצב את התסרוקת אשר אמורה להחזיק מעמד למשך שבוע ולתת את הרושם כאילו רק עכשיו נוצרה .
ידיהן העטופות בכפפות אוחזות אחת בספל מפורצלן תוצרת צכיה ובתוכו תה חיוור ,והשנייה בצלחת תואמת שעליה מונחת עוגת תפוחים.
מלצר במכנס שחור, חולצה לבנה ופפיון מקבל מהן את ההזמנות ועונה בלחש בעברית במבטא גרמני.
אף אחת מאותן נשים לא העזה להחסיר ולו יום אחד של המפגש .רק ביום כיפור כאשר בית הקפה היה סגור בשל הצום לא נערכה הפגישה.
גם בשבת כאשר נחו האוטובוסים בחניון נהגה מויה קוחנה להגיע לבית הקפה בטכסי אותה הזמינה בנפנוף יד בכביש הראשי שליד השכונה.
המפגש היומי על כוס תה ועוגה היה סגור בפני בני אנוש רגילים.
לחוג המצומצם הזה התקבלו רק כאלו שעמדו בתנאי הקבלה המחמירים.
רק כאלה אשר נולדו בפולניה ,דוברות את השפה הפולנית ,מתלבשות ומתאפרות בהתאם ,והחשוב מכל אותו תנאי דרקוני שהוא הכרחי ואין בלתו: קיומה של מטורה, הלא היא תעודת בגרות מהתיכון בפולניה.
מי שלא היתה בידיה אותה מטורה נשלחה אחר כבוד לשבת בשולחן אחר.
לא עזרו שום פרוטקציות ושום קשרי משפחה או פיננסים המטורה היתה כרטיס הכניסה היחידי והבלעדי לחצר המלכות של מויה קוחנה וחברותיה הפולניות.
פעם אחת ביקשה אחת החברות לצרף לשולחן את בת דודתה .
"איפה ומתי למדה הקוזינה "?שאלה מויה קוחנה כשהיא מפנה את פניה לחברתה ומתעלמת לחלוטין מבת הדודה.
" בקרקוב "ענתה "בגימנסיום"."ומה היה שם המנהל"? המשיכה לחקור.
"אינני זוכרת" ענתה הבת דודה בלא שנשאלה .
"אינך זוכרת "? חזרה מויה קוחנה על השאלה כשטון לגלוג עולה מקולה,"בוודאי שאינך זוכרת "המשיכה "איך תזכרי אם מעולם לא למדת שם ובטח גדלת באיזה כפר נידח שדיברו רק אידיש וקצת פולנית".
אבלה וחפויית ראש עזבה בת הדודה את השולחן מותירה את מויה קוחנה המלכה מחייכת בהנאה ובסיפוק אל מול פני חברותיה שנדו בראשם וציקצקו קלות בלשונן.
מאותו יום ואילך לא נעשה יותר כל ניסיון לחדור בתכסיסי רמייה למועדון האקסקלוסיבי של בעלות המטורה מפולניה.
לאמא שלי ולמויה קוחנה היו יחסים מיוחדים.אמנם אמא לא הספיקה לסיים את המטורה בשל המלחמה.אבל עצם העובדה שאחותה סימה שנהרגה בשואה עוד הספיקה לגמור את התיכון בוורשה ולעבור את בחינות המטורה חודשיים לפני פרוץ המלחמה נתנה לה נקודות זכות.
"אם המלחמה היתה פורצת קצת מאוחר יותר גם לך הייתה מטורה" הייתה מויה קוחנה חוזרת ואומרת כדי לנחם את אמא.
לאמא ממש לא היה איכפת כל עניין המטורה.
"תראה "אמרה לי, "סימה הספיקה והנאצים לקחו לי אותה ואני אפילו בלי המטורה הצלחתי לברוח ולהינצל".
אני הייתי בטוח שהיחס המיוחד של מויה קוחנה לאמא לא היה בגלל סימה, אלא בשל העובדה שלאמא היה מנוי לעיתון יומי בפולנית ובכל יום שישי אבא נהג להביא לה מחנות העיתונים בתחנה מרכזית שבועון גם הוא בפולנית.
כל יום ראשון בצהריים לאחר ששבה מבית הקפה נכנסה מויה קוחנה אלינו ולקחה מאמא את כל העיתונים של השבוע האחרון וגם ספרים בפולנית שאמא שאלה מהספריה הפולנית שבסוף רחוב אלנבי למטה בפסאג.
מויה קוחנה כמעט ולא דיברה בעברית .
"את מה שאני צריכה אני מבינה" אמרה כאשר שאלו אותה למה אינה לומדת עברית.
עם המבוגרים דיברה פולנית ,עם הילדים אנגלית ,ועם הקטנים שעדיין לא החלו ללמוד אנגלית היא דיברה בתערובת של מילים בעברית ,אנגלית ,ופולנית.
אם קרה המקרה והילד לא הבין את בליל המילים הוא הזעיק מיד מתורגמן מבין הילדים הגדולים.
פרט לעברית סירבה מויה קוחנה לדבר אידיש.
"זו שפה של גלות "אמרה. "אצלנו בקרקוב העיר הגדולה דיברו רק פולנית".
" אידיש "כך אמרה "מדברים רק בעיירות ובכפרים ושם היהודים מתנהגים כמו איכרים."
כאשר דיברו לידה באידיש היא עשתה עצמה כאילו אינה מבינה.
אני ידעתי שהיא יודעת אידיש מצוין .
זורח מהמכולת סיפר לי ככאשר היא נכנסת למכולת ואין שם אנשים היא מדברת אתו רק באידיש .
"אני לא יודע אנגלית ולא מוכן לשמוע ולדבר פולנית בגלל מה שהם עשו המנוולים האלה ימח שמם "אמר לי בלחש מביט לצדדים ובודק באם יש עוד מישהו ששומע מלבדי.
"אוז איזה ברירה כבר יש לה? היא מדברת איתי אידיש .ואתה שומע" הוסיף והנמיך את קולו עוד יותר." היא מדברת מצוין כאילו רק עכשיו באה משם ולא מאמריקה".
חוץ מלתת שיעורים פרטיים באנגלית לילדים הייתה מויה קוחנה המומחית לענייני אמריקה של תושבי השכונה .
בכל פעם כשהייתה מגיעה חבילה מקרובים מאמריקה הגיעה מויה קוחנה לביתם של בעלי השמחה.
בגד אחר בגד נבדק על ידה ולפי התווית המוצמדת אליו פסקה מויה קוחנה באם הוא נקנה בחנות זולה או יקרה.
כאשר מצאה פריט לבוש שלדעתה הלם אותה ביקשה לקבלו.
"הלא אני חלק מהמשפחה" אמרה .
את המכתבים שאתם שולחים לאמריקה אני כותבת ואת המכתבים שאתם מקבלים אני מקריאה ,אני מכירה את כולם שם בשמות ויודעת מי נולד ,מי מת ,למי חגגו בא מצווה או ברית מילה .אף אחד לא העז להתווכח ומויה קוחנה תמיד יצאה מהדירה עם הבגד שבחרה.
אף אחד לא ידע בדיוק איך מויה קוחנה שהיא מלכה שבאה מאמריקה אלינו לשכונה יודעת פולנית ואפילו יש לה מטורה מקרקוב.
היה צריך שכמעט ויקרה אסון גדול כדי שנגלה את הסוד.
יום אחד הודיעה מויה קוחנה שהיא חוזרת לאמריקה.
אבל כבד נפל בשכונה. המבוגרים דאגו שלא יהיה מי שיקרא ויכתוב מכתבים באנגלית ,הילדים הקטנים דאגו שלא תהיה להם מלכה שיוכלו להשוויץ בה ,והילדים הגדולים יותר אלו שבתיכון ,פחדו שלא יצליחו להבין מה עושה דניאל וובסטר לשד בסיפור שעליו אמורים היו ליהבחן.
אמא דווקא שמחה שהיא חוזרת לאמריקה ואמרה לי שאולי סוף סוף למויה קוחנה יהיה קצת אושר בחיים.
"אין לה אושר"? שאלתי בתמיהה ."מה להיות מלכה של שכונה וגם מורה פרטית לאנגלית זה לא אושר"?
אמא חייכה ואמרה "מויה קוחנה היא לא מלכה ולא מורה היא סתם אישה בודדה."
מה פתאום אמרתי זה לא יכול להיות תסתכלי איך היא נראית ממש כמו מלכה"."
כן אמרה אמא בחוץ היא נראית אולי מאושרת כמו מלכה,אבל בפנים היא עצובה ומאד מאד בודדה."
"היא בעצמה סיפרה לי" ענתה אמא.
"יום אחד פגשתי אותה ברחוב בן יהודה ליד החנות של מתקן הגרביים ,היא הייתה מאד נסערת .שאלתי אותה אם קרה משהו?
היא פרצה בבכי וסיפרה לי שהחברות שלה מבית הקפה שמעו מאישה אחת ילידת קרקוב ,שהיא בכלל לא נולדה שם ואפילו לא למדה בגימנסיום .
לי היא נשבעה "הוסיפה אמא "שהיא באמת משם ושהיא תביא מחר לבית הקפה גם תעודת לידה וגם תעודה של המטורה מהגימנסיום בקרקוב ".
"נו ומה היה אחר כך"? שאלתי. "כאשר היא באה למחרת עם התעודות לבית הקפה "המשיכה אמא "החברות שלה כבר לא ישבו שם המלצר סיפר לה שהם עברו כנראה למקום אחר וביקשו ממנו לא לגלות לאן".
"באמת מסכנה "אמרתי "איזה חברות מגעילות".
"כן "אמרה אמא "ככה זה חברים זה לא כמו משפחה ,פעם הם יכולים להיות אתך, ופעם אחרת יהיו נגדך".
"ולמה אין לה משפחה"? שאלתי "הייתה לה "ענתה אמא .
"מויה קוחנה באמת נולדה בקרקוב ,ובאמת למדה בגימנזיום ועשתה מטורה .אחרי שגמרה מטורה סידרו לה דודים שלה מאמריקה לנסוע באוניה מפולניה לניו יורק .
שם היא למדה אנגלית ועבדה במשרד של עורך דין גוי.
היא סיפרה לי שהוא נראה בדיוק כמו השחקן שמשחק בסרט חלף עם הרוח".
"כן כמו קלארק גייבל "המשיכה אמא וחייכה.
"כל הבחורות רדפו אחריו אבל ברגע שהיא הופיעה במשרד הוא רצה רק אותה.אחרי כמה חודשים הם החליטו להתחתן הדודים שלה כעסו שהיא מתחתנת עם גוי החרימו את החתונה ועשו איתה ברוגז .
אחרי החתונה הם נסעו לירח דבש בפלורידה.
באמצע ירח הדבש התחילה המלחמה של אמריקה עם יפן ועם הגרמנים כאשר חזרו מירח הדבש גייסו את בעלה.ארבעה חודשים אחרי זה הוא נהרג והיא נשארה לגמרי לבד.
עם הדודים לא היה לה יותר קשר והורים שלה שנשארו בקרקוב נשרפו באושוויץ .
אחרי קום המדינה היא באה לכאן באוניה, בהתחלה גרה בבית מלון על יד הים וכשמצאה דירה כאן בשכונה ,קנתה אותה בכסף שממשלת אמריקה משלמת לה כל חודש בתור אלמנת מלחמה .
מאז היא פה בשכונה עוזרת לכולם עם האנגלית ,לנו עם המכתבים ולכם עם השיעורים והמבחנים".
"אם אין לה אף אחד באמריקה למה היא חוזרת"? שאלתי.
"בשביל להתחתן" ענתה אמא. "הבת של הדודים שלה שגרה בניו יורק כותבת לה כל הזמן מכתבים ורוצה לשדך לה מישהו שהיא מכירה מהעבודה. כשהסכימה הוא גם התחיל לשלוח מכתבים וגם שלח תמונה.
מויה קוחנה אמרה לי שהוא אמנם לא יפה כמו קלארק גייבל אבל זה בסדר כי הוא קצת דומה לפרנק סינטרה.
עכשיו היא נוסעת לניו יורק" המשיכה אמא "ובטח תתחתן איתו.
היא אמרה שאת הדירה היא תשאיר בינתיים סגורה".
יום לפני שמויה קוחנה נסעה לשדה התעופה הלכנו להיפרד ממנה אמא והיא התנשקו ,אבא נתן לה בונבוניירה של שוקולד ספלנדיד מריר, ואני סתם הסתכלתי איך כל הרהיטים בבית מכוסים בסדינים לבנים בדיוק כמו בסרט על רוחות ושדים.
חודש ימים נשארה השכונה לבד בלי מלכה .
כבר כמעט התרגלנו לעובדה וחשבנו שאולי צריך לבחור מבין המבוגרים מישהו שיהיה נשיא או לפחות ראש ממשלה.
אחרי חודש מויה קוחנה חזרה.
היא פתחה את התריסים הסירה את הסדינים מהרהיטים ואפילו מזורח במכולת היא ביקשה חצי לחם בעברית.
כל מי ששאל אותה מה קרה קיבל אותה תשובה לא יכולתי להישאר שם מאד מאד התגעגעתי לארץ ישראל ולשכונה.
רק לאמא היא סיפרה שהאיש שדומה קצת לפרנק סינטרה שלח תמונה שלו מלפני עשרים שנה כאשר היא הגיעה,חיכה לה אדם זקן וחולה שבכלל רצה להתחתן אתה רק בגלל הכסף.
"ברחתי הכי מהר שיכולתי" סיפרה לאמא בדמעות
"חזרתי לארץ אחרי עשרה ימים ביתר הזמן גרתי במלון קטן בחיפה עד שהיה לי אומץ לחזור לכאן לשכונה".
ברגע שראינו את מויה קוחנה בחזרה אצלנו בשכונה הפסקנו לחפש נשיא או ראש ממשלה .
שוב חזרנו להיות לא סתם עוד שכונה ,אלא כזאת שונה מכל האחרות .
השכונה היחידה בכל העולם אשר מולכת עליה אישה מיוחדת במינה והיא :
כל הזכויות שמורות ל ד"ר יגודה אריה.
Ora Lavi Silberman הכתיבה שלך כה מענגת.ועכשיו בזכותך נזכרתי במטורה שהיתה לאבא שלי והוא הקריא לי את הציונים הם למדו בפולניה לטינית גרמנית וצרפתית
את אבא שלי חא שמעתי מעולם לדבר פולנית .החרים את השפה. רק קרא איזה ספר של משורר פולני"פאן טדאוש"
Zahava Faibish . תענוג צרוף
Shlomit Elliott סיפור נדיר!
סימי וידיסלבסקי ל Arie Ygoda,Ora Lavi Silberman- כמה מילים על "פאן טדיאוש": אדם מיצקביץ', משורר בן המאה ה-19, מגדולי המשוררים של אותה מאה ואחד מאנשי הספרות הפולנית הגדולים. כאשר ליטא, בה נולד למשפחת אצילים, נכבשה ע"י רוסיה, הצטרף אל אלפי המהגרים הפולנים שהשתקעו בפריז ולימד בה ספרות סלאבית באוניברסיטה. אז כתב את האפוס "פאן טדיאוש"(האדון טדיאוש), על חיי האצולה הפולנית בתקופת נפוליאון וכיצד היא ניצלה את האיכרים הפשוטים. "פאן טדיאוש" מתאר את געגועיו של מיצקביץ' למולדתו ליטא ומתחיל במילים (תרגום שלי): ליטא, מולדתי שלי, את לי כבריאות....