פרץ הנוסטלגיה

כדי להשלים את פרץ הנוסטלגיה אוסיף דברים שכתבתי בפסח האחרון.

אמנם יד אליהו לא מוזכרת אבל אני בטוח שמי שקורא יוכל למצוא את עצמו ....

זיכרונות של ילדים.

היום ביקרתי בתל אביב.

ביקור של חג.

קצת פעילות עם נכדים שהדרימו מהצפון וקצת עם אמא בבית ובשכונה בה גדלתי.

עברתי ברחובות ילדותי הבטתי בבתים שעוד לא עברו תמ"א או פינוי בינוי.

עברתי ברחובת במרכז תל אביב וחיפשתי את בתי העסק והחנויות שהיו שם לפני שעזבתי.

הרחובות היו עמוסים בבני אדם שאינני מכיר.

הם הילכו ברחובות בין זיכרונות ילדותי.

הילכו מדברים בינם לבין עצמם.עצרו מול חלונות ראווה חדשים ונוצצים.

עצרו וישבו בבתי קפה שפעם עוד לא היו קיימים.

זה הרגיש כאילו הם חדרו אלי לזיכרונות ופשפשו בהם בידיים גסות ולא רחוצות.

רציתי לעצור את שטף האדם ולספר להם מה היה.

להראות להם את בית העיריה הישן ברחוב ביאליק.

לספר להם איך בחופשת הקיץ הייתי בא לשם לבקר את אבא ולשחק עם מכונת הכתיבה שעמדה על שולחן המזכירה.

רציתי לקחת אותם לבית ביאליק להראות להם את הסיפריה ואת השולחן אליו ישבתי כאשר הכנתי עבודות בית.

רציתי לקחת אותם לסיפרית הפועלים ברחוב אלנבי ולתת להם לטעום מהריח של ספר חדש.

רציתי לקחת אותם לדוכן הפלאפל של יפת בשוק בצלאל אבל מצאתי שם רק דוכן של שוק מלא בגדים.

אפילו מהחנות של האופטיקאי וגם של מצקין לא נשאר זכר עכשיוי.

ניסיתי בבלפור.

ניסיתי לעצור אותם לרגע להראות להם את בית החולים הדסה וגם את דודה מרילה שעבדה במעבדה ואמרה שהיא מרגישה בבית כי כולם מדברים פולנית.

ביקשתי עוד רגע, עוד רגע כדי להראות את בית שטראוס ואת הרופא של הישור שיניים.

רציתי לספר איך היה כועס עלי במבטא פולני ואומר שאני בעצם לא שם את הפלטות בפה אלא בכיס.

כשהם לא עצרו כי בטח לא עניין אותם מה שהיה קודם , נסעתי ליהודה הלוי לראות אם אפשר עוד לשמוע צלילי כינור מהחלון של המורה אסנס.

אחר כך נסעתי לאמא.

דיברנו.

דיברנו על האנשים שגרו פעם ברחוב.

דיברנו על האנשים שהיא זוכרת מפולין.

דיברנו גם על הילדות שלה.

היא ספרה את כל התחנות של החשמלית שהיתה מביאה אותה מיבלונה לורשה.

היא גם ציינה את שמות התחנות ואמרה שהיום אין שם יותר חשמלית אלא רק אוטובוס.

כשסיימתי את הביקור נסעתי בחזרה צפונה.

בדרך עברתי על יד בית הספר.

גם שם חיפשתי את פעם.

את החצר של בישי שכבר בפורים היתה בית לכבשה שהיינו מאכילים בדרך לבית הספר ולא מבינים איך כל שנה בפסח היא נעלמת.

עברתי על יד הבתים של ילדי הכיתה ונזכרתי אפילו מי ישב ליד מי.

המון אנשים הסתובבו ברחובות.

המון מכוניות היו בכביש.

עיר שוקקת שאינה מכירה את מה שאני הכרתי.

עיר שוקקת שבין תושביה בטח יש ילד שמסתובב כמוני ברחובות החדשים.

הרחובות החדשים שזרים לי.

הרחובות החדשים שפעם בעתיד יהיו הזיכרונות שלו.

ד"ר אריה יגודה 24 אפריל 2019.

ירדנה רוזנטל חייבת לומר אתה סופר אמיתי, התיאורים שלך כל כך מלאי חיים זה כאילו אני באותם מקומות נפלא 💖יום טוב .🙏🌹