באחד מימי החופש הגדול מבית הספר היסודי בנינו שולחן פינג פונג בחצר הבית המשותף.
שולחן פינג פונג היה משאת נפש של ילדי שלושת הכניסות של הבית המשותף. מאז שראינו ביומן הקולנוע של כרמל קטע מתחרות פינג פונג שולחן שנערכה ביפן לא הפסקנו לחלום על טורניר שנערוך בחצר ונתחרה בשאר ילדי השכונה.
כשמתי מכניסה אמצעית קיבל במתנה לבר המצווה זוג מטקות כדור לבן ורשת ירוקה קיבלה משאת נפש זו תאוצה.
אלי ודורון מהכניסה שלי פילחו שני לוחות עץ מבנין שהיה בשלבי בניה באחד הרחובות הסמוכים.
מדמי הכיס של כל הילדים קנינו בחנות חמרי הבנין של יענקל צבע ירוק ולבן צבענו וסימנו את הלוחות לפי כל הכללים.
את הלוחות קיבענו על משטח בטון מוגבה שנשאר בחצר מתקופת הבניה החפוזה של השכונה.
כשהכל היה מוכן קבענו את כללי הטורניר וחילקנו לקבוצות וזוגות.
מהר מאד פשטה השמועה על שולחן הפינג פונג שבחצר וילדים מכל השכונה הגיעו וביקשו להצטרף למשחק.
מתי הציע לגבות עשרה גרוש מכל זוג כי הוא הביא את המטקות הכדור והרשת אבל שאר הילדים הסכימו לתת לילדי הבתים האחרים לשחק בחינם בתנאי שיביאו שתיה קרה וגרעינים שחורים עם מלח.
משעות הבוקר ועד הערב המתה החצר ילדים שחיכו לתורם לשחק פינג פונג שולחן ואפילו להתחרות במסגרת זוגות וקבוצות שנוצרו ספונטאנית במיוחד עבור המשחק.
ההורים היו מרוצים מהעיסוק החדש שהשאיר את הילדים על יד הבית ואפשר לדחוף להם קצת מיץ ענבים וסנדוויצים. וגם שחרר אותם מהדאגה שמא יעברו ללא רשות את הכביש שגבל בשכונה.
בשבוע הראשון הכל התנהל כשורה.כל הילדים שחקו בתורם ,כמה מהאבות הצטרפו למשחק כאשר שבו מהעבודה, ואפילו לא שאלו מהיכן השגנו את לוחות העץ שהפכו לשולחן משחק בצבע ירוק.
בשבוע השני החלו הצרות.
מוישלה מהכניסה שלי אמר ששמע מזורח של המכולת שקבלן של בנין שאל אותו אם הוא יודע משהו על שני לוחות עץ שגנבו לו מהבנין.
זורח אמר למוישלה בסוד שהוא יודע שהילדים פילחו את הלוחות אבל הוא לא יגלה לקבלן שהוא בטח עשיר גדול וקמצן והיה יכול בשקט לתת את לוחות העץ במתנה.
מוישלה סיפר את זה לאלי ודורון והם דיברו עם כל הילדים והשביעו אותם בשבועה צופית לא לגלות אפילו להורים מאיפה הגיעו הלוחות לבניית השולחן.
חוץ מהעניין הזה עם הקבלן וזורח היה עוד עניין שקשור לפסנתר ושעות שינה.
בקומת הקרקע של החצר בה מיקמנו את שולחן הפינג פונג גרה הגברת פסנתר.
הגברת פסנתר הייתה אשה בשנות החמישים לחייה.
אמא סיפרה לי שהיא עולה חדשה מהונגריה,שם היא הייתה פסנתרנית ידועה וכאן היא מנגנת בהצגות של הבימה וגם לפעמים מלווה זמרות אופרה.
גברת פסנתר היתה יוצאת מביתה לתיאטרון בשעות אחר הצהריים המאוחרות ושבה בשעות הקטנות של הלילה.
כשכל הבית ישן את שנת אשמורת הבוקר הייתה הפסנתרנית מגיעה מהתיאטרון ומתיישבת לנגן.
בהתחלה היא עוררה את זעם הדיירים והם דיברו איתה.
"אני עובדת בלילה וישנה ביום,אין לי ברירה אני חיבת להתאמן כדי לשמור על כושר.עם המוסיקה שלי תישנו טוב יותר."אמרה במבטא הונגרי כבד.
השכנים אמרו שזה לא מעניין אותם ויש לכבד שעות עבודה ומנוחה של כולם וביקשו ממנה לחדול לנגן בלילה.
היא לא הפסיקה והם התרגלו לישון לצלילי הפסנתר.
לנו הילדים לא הפריע שום דבר חוץ מהעובדה שלפעמים היא הייתה מתלבשת כל כך מוזר שחשבנו שהיא איזושהיא מכשפה והמוסיקה שלה זה לחש כישוף.
בשבוע הראשון גברת פסנתר לא היתה בבית.
בתחילת השבוע השני היא חזרה .
אמא אמרה שהיא נסעה לסנטוריום של אנשים שסובלים ממה שהנאצים עשו להם.
"הגרמנים של היום משלמים עבור הסנטוריום הזה" הוסיפה בלחישה.
ביום שלמחרת חזרתה שיחקנו פינג פונג כרגיל.
בערך בשעה עשר בבוקר היא יצאה למרפסת הקטנה שלה לבושה בחלוק צבעוני והתחילה לצעוק "שקט ילדים.ללכת לשחק במקום אחר".
מתי ניגש קרוב למרפסת ואמר שאין מקום אחר ופה אנחנו משחקים.
גברת פסנתר התחילה לצעוק בקול צווחני.
"אני לבוא פה מנאצים. אתמול הבימה, שער הגולן, טקסי כל הלילה ועכשיו רוצה לישון ואתם כל הזמן פוק, פוק, פוק לא נותנת לישון".
כל הילדים הביטו בה ופרצו בצחוק.
מתי צעק עליה בחזרה "אנחנו ילדים, לא הבימה, לא שער הגולן ואנחנו כן כל היום פוק, פוק, פוק.
גברת פסנתר ניסתה עוד להגיד משהו שהיה נשמע כמו נאצים אבל קולה בגד בה.
היא נכנסה חזרה לדירה סגרה את התריסים ואת החלונות.
אנחנו המשכנו לשחק ומדי פעם גם צעקנו הבימה, שער הגולן וגם פוק פוק פוק.
למחרת בצהריים כאשר היינו באמצע טורניר מותח בין שתי קבוצות הופיעו בחצר פועלי בנין של הקבלן גירשו אותנו פרקו את השולחן ולקחו את הלוחות.
שנים מאוחר יותר סיפר לי אבא שגברת פסנתר מקומת הקרקע היא זאת שהלשינה כאשר שמעה שהקבלן מחפש את לוחות העץ שנגנבו מהבנין.