השכונה נעלמה זה מכבר, הבלוקים הנמוכים נמחקו, ובמקומם נבנו גורדי שחקים.

בדירה 1 בבלוק הראשון גר ״השועל״.

אכזריות של ילדים היקנו לו את השם הזה.

בלילות מסוימים, היו יבבות שהתחרו ביללות התנים שבקעו מפרדסי הסביבה, בוקעות מהבית.

רק כשבגרו, הבינו שמחלת האסטמה הקשה בה לקה, היתה גוזלת אויר מראותיו והיבבות היו למעשה מאבקו על אויר.

בלילות קשים, היו ילדי השכונה פוחדים לעבור ליד הכניסה לביתו של ״השועל״.

זהבה, אשתו של ״השועל״, טיפלה בו במסירות רבה ומלבד בתה הביולוגית היחידה, אילנה, גדלו בביתה תמיד ילדות אומנה, קשות גורל.

זהבה היתה אשה אמיצה, חמה וטובת לב, שהגורל לא היטיב עימה. גידלה במסירות רבה את בתה היחידה ובנות האומנה שהיו תחת כנפיה, אבל כמו שהיתה אמא אווזה לאפרוחיה, היתה בלגניסטית שלא נדע.

ממנה למדו השכנים להפוך כוס, בכדי למצוא חפץ אבוד.

למותר לציין, שביתה של זהבה היה עמוס כוסות הפוכים…

את שעורי הבית של ביתה, עשתה זהבה דרך קבע יחד עם אילנה ובדרך זו למדה איתה ביחד אנגלית וכאשר תירגלה את שעורי הבית, הרחיבה וריעננה את השכלתה היא.

ילדות האומנה גדלו לתפארת, וקראו לזהבה אמא.

אחת מהן, גילה, בלטה ביופיה, ומשכה אליה מחזרים רבים.

זהבה שמרה על גילה, כאילו היתה בשר מבשרה.

זה היה ערב סתווי קודר, עננים כיסו את השמים וגשם טיפטף מפעם לפעם.

לקח מעט זמן, עד שהשכנים הבינו את פשר הצעקות שבקעו מחצר ביתה של זהבה.

הסתבר שאחד המחזרים של גילה היפה, החל להציק לה, וכל הסימנים הראו שהוא מתכוון להדיח אותה לחיי יצאנית.

זהבה ביקשה מגילה שתזמן אותו לפגישה בחצרה, והמתינה לו עם מערוך עץ גדול ומוכתם.

כשהגיע, החלה לחבוט בו ללא שום אזהרה.

מוכה וחבול, זחל מחצרה ולא הראה שוב את פניו בשכונה…

השכונה נעלמה זה מכבר, הבלוקים הנמוכים נמחקו, ובמקומם נבנו גורדי שחקים.

בכניסה השניה גרה משפחת דוב.

אבא דוב, אמא דובה, ילד דובון וילדה דובונת.

הילד דובון היה כשרוני במיוחד, אמא דובה נהגה להגיד עליו, דובל׳ה יהיה תלמיד חכם, כבר היום הוא מסתכל כל הזמן לשמים, רק שדובל׳ה כמו דובל׳ה, היה מדשדש מקטנותו בשבילי השכונה, מבטו בשמים, כשהוא נכשל ברגליו בכל מכשול מצוי ומשתטח אפיים ארצה.

הילדים בשכונה, למרות אכזריותם, לא נטפלו לדובל׳ה, אחותו הגדולה דובונת, הפליאה את מכותיה במי שהעז לפתוח פה או להתייחס לדובל׳ה שלא כיאות.

דובונת, למרות חוסנה הגופני, לא היתה באמת שמנה. נהפוך הוא, היתה נערה נאת מראה שמשכה את תשומת לב גברברי השכונה.

טוב, לא קראו לה באמת דובונת, אלא ליזי.

שערה הברונטי, הארוך והחלק בלט בנוף המתולתל שמסביב, עיניים גדולות וכחולות וגוף חטוב שבחזיתו מתנוססת השכלה ים תיכונית ניכרת (מין סוג של ביטוי מאותם ימים, לחזה יפה ומתנוסס, דור ב׳ קרא לזה מרפסת…).

קובי, לא היה מגברברי השכונה, אבל יצא שנוצרה כימיה בינו ובין ליזי.

כל יציאה עם הכלב לטיול של ערבית, היה עובר ליד כניסת ביתה של ליזי, והיא היתה יוצאת אליו ומתלווה להמשך הטיול לתוך הערב.

מסביב, היו עדיין פרדסים ושדות, וכל טיול ערב כזה, הפך בעליל לטיול רומנטי.

דימיוני של קובי וההורמונים, הלהיטו את דמו, אבל בישנותו מנעה ממנו לעשות צעד לכוונה של ליזי או לגלות לה את המשיכה שחש אליה.

ליזי, שהיתה מבוגרת מקובי בשנה, ציפתה ממנו לפעול בכוון, אבל ביחד עם להיטותה, חששה מעט מהמעשה.

זה לא מנע ממנה לגעת כאילו באקראי, מפעם לפעם בידו, או בכתפו, כשכל מגע היה כמכוות אש בבשרו.

ערב אחד, כשצעדו כדרכם בשביל השדה, כשמסביבם חגות גחליליות, נשמעה קרוב אליהם יללת תן. ליזי נבהלה וקפצה לחפש מחסה אצל קובי…

המחסומים נפרצו ושניהם נצמדו בחיבוק לוהט כשפיותיהם צמודים זה לזו, עד כדי נטילת הנשימה.

בדרך חזרה הביתה, העיזה ליזי וסיפרה לקובי שמשפחתה תלון מחוץ לבית הלילה, הציעה שילך להחזיר את הכלב, יתקלח ויבוא לביתה.

אותה מקלחת, אם היתה נמדדת בזמנים, היתה משיגה את שיא ג׳יניס במהירותה.

כשהתקרב לדלת הבית, קידמה אותו חשיכה מוחלטת.

אף בדל אור לא נראה בביתה. דימיונו קדח ורף הציפיות עלה וטיפס מעלה, מעלה.

נקש על דלתה פעם ופעמיים והמתין, שום צליל לא בקע מצידה האחר של הדלת.

נקש שוב, צילצל בפעמון, נאדה…

אט אט, חילחל העלבון לנפשו, אבל הצריבה היתה נוראית.

מאותו ערב, שביל הטיול הקבוע של קובי וכלבו, גידל עשביה וניטשטש ברוחות הערב.

השביל החדש נסלל ברגליו לכוון ההפוך מבלי שעבר יותר ליד דלתה של ליזי…

השכונה נעלמה זה מכבר, הבלוקים הנמוכים נמחקו, ובמקומם נבנו גורדי שחקים.

משפחת ויזרמן, היתה אחת הראשונות שנטשו את השכונה, משל ניבאו את קיצם של הבלוקים הנמוכים.

אבל הסיבה האמיתית היתה מחלתה של הגברת ויזרמן, שגרמה לה להזות ולהאמין שכולם מתנכלים לה ורודפים אחריה.

היא היתה אישה גבוהה, מתולתלת ודיברה בטון מליצי, כשהיא בוחרת מילים נבחרות מהשפה העברית.

כשכעסה, שמעה כל השכונה את קולה עולה לכדי צווחת סופרן…

מה אומר לכם, נראה לי שלמרות הסופרן, לאופרה לא היו מקבלים אותה.

גם ציוריה, לא היו מהרמה האמנותית, למרות שיחסה להם חשיבות גדולה והיתה מציגה עצמה כציירת.

אמא של קובי הרגישה את ״נחת זרועה״ של הגברת ויזרמן, כשזו האחרונה, בהתקף רדיפה, לקחה מקל קטן והחלה מנופפת לפני פניה של אמו של קובי, כשהיא שוצפת קוצפת, צועקת ומאיימת.

האמבולנס שאסף את גברת ויזרמן, גרם להתרגשות ברחוב הקטן וכולם התלחששו מתוך כוונה להבין מה קרה.

הזיות הרדיפה הללו ותוצאותיהם, השפיעו קשות על המשפחה הקטנה ובנם היחיד של הזוג ויזרמן, לקה גם הוא במוזרות שהתבטאה בחרדות מחד ובדמיון מפותח מאידך, שהסיע אותו למחוזות אחרים, רחוקים, כמפלט מהמציאות הקשה שכפתה עליו אימו.

קובי, שלמד בכיתה אחת עם בנם של הויזרמנים, נהג לשחק איתו, בדרך כלל בבית ויזרמן (מאחר שגברת ויזרמן אסרה על בנה לבלות בבתים אחרים)

השניים היו מתמקמים במרפסת הבית, סוגרים את הדלת שהיתה מפרידה בין הבית למרפסת, ומפיקים לעצמם סיפורי הרפתקאות מסמרי שיער.

מיטת השדה המתקפלת מברזנט חאקי, שהביא מר ויזרמן, מזכרת משרותו במדבר המערבי במסגרת הצבא הבריטי, היתה נפתחת (מפעם לפעם נתפסו אצבעות הילדים בין מוטות המיטה), שני מוטות הרוחב היו מקובעים בכדי לייצב את המיטה במצבה הפתוח, והיא הפכה כבמטה קסם, לצפלין גדל מידות, איתו טסו הילדים למשימות נועזות.

קובי, נמלא עצב רב כשעזבה משפחת ויזרמן, בבוקר בהיר אחד, לביתה החדש.

במקומם, נכנסה להתגורר משפחה ממוצא מזרחי, משפחת גואטה, שהביאה רוח חדשה לבלוק האשכנזי.

האב מאיר, היה גבה קומה ורחב גוף וילדיו, במיוחד הבנים הלכו בעקבותיו, לגובה ולרוחב.

למרות מראם המאיים כביכול, זו היתה משפחה טובת לב, שעזרה ככל יכולתה לכל מי שנזקק לעזרה.

מאיר גואטה עסק בעבודת כפיים והשכנים מיהרו לעשות שימוש בשרותיו.

לילדם הקטן של משפחת גואטה, קראו יואב.

איכשהו, השם הישראלי הטיפוסי הזה, נראה זר על המשפחה.

חצרה של משפחת גואטה התמלאה באוספי סולמות, דליי צבע, קרשים מסוגים שונים. בקיצור, בלגן.

ההבדל בין החצר המסודרת של משפחת ויזרמן, לחצרה של משפחת גואטה, שזה מקרוב באה, היה ניכר בעין בלתי…

אבל סדר צריך להיות…

זה קרה באחד הבקרים, כשקובי הבחין שיואב מסתובב בחצר הבית, בחליפת טוקסידו שחורה, חולצה לבנה ופפיון שחור, רק לרגליו נעל נעלי בית חורפיות עם רוכסן, להזכירכם, הילד בן 5 (ואין לו חום גבוה)…

הילד בחליפת הטוקסידו ועניבת הפיפיון, נראה מוזר מאד באותו בוקר.

יואב, שאל קובי, לאן אתה הולך בבוקר עם חליפה כזו יפה?

אה זה, ענה יואב, זה מאתמול בלילה, כשהיינו בחתונה…

השכונה נעלמה זה מכבר, הבלוקים הנמוכים נמחקו, ובמקומם נבנו גורדי שחקים.

משפחת זינדר, היתה משפחה דתית (המשפחה הדתית היחידה בכל השכונה הקטנה) לפחות ההורים. האב היה שען מומחה שהתמחה במסגרת הצבא הבריטי בתיקון ואיכון שעוני תא הטייסים,

היום, כל המידע אודות מיכשור המטוס (או כמו שהטייסים נוהגים לקרוא לו עד היום, האווירון) ומצבו בעת התעופה, מגיע באמצעות הקרנה אלקטרונית על מסכים בפאנל הקדמי של המטוס ואפילו בכיסוי העיניים בקסדות המגן, אבל במטוסים של שנות החמישים והשישים, הכל היה אלקטרומכאני, שילוב של אלקטרוניקה חשמל ומכניקה,

מד האופק המלאכותי למשל, שיידע את הטייס לגבי מיצובו ביחס לאופק, הראה את החיווי המתאים בעזרת מחוג מתכת, המצפן היה מחוג מתכתי עם קצה מגנטי, שנמשך לקוטב הצפוני של כדור הארץ.

מד הדלק, היה שילוב של מצוף, סליל ומחוג ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין.

ובכן מר זינדר הנ״ל, היה שען מומחה ושירת כאזרח עובד צה״ל בחיל האויר, אשתו, כדרכן של האמהות של אותם הימים, היתה עקרת בית שאמורה היתה לגדל ולחנך את בנותיה החסודות.

בבנותיה, נדון בהמשך. אבל בין הוריו של קובי ומשפחת זינדר, שרר מתח על רקע היותו של מר זינדר דתי שהטריד את הורי קובי על רקע שמירת השבת.

זה לא שאנשי השכונה הדירו את רגליהם מבית הכנסת, אבל ההקפדה על התפילות, הלימוד ושמירת הכשרות והשבת היתה ממש במשורה.

אז כפי שלמדנו, שרר מתח בין הזינדרים להורי קובי, מתח שגרם לכך שהם התעלמו אלה מאלה וכל מסר חשוב היה עובר בינהם באמצעות צד שלישי. משהו שדומה לקשר שבין החמאס לשלטונות ישראל.

אבל, אליה וקוץ בה, האדון זינדר, נעדר מביתו כל השבוע (כולל ימי שישי, שהיו באותם ימים ימי עבודה מן המנין) ועצי הפרי שלו, דרשו מעט תשומת לב ועבודת כפיים. אז שבת או לא שבת, היה תופס את הטוריה, מציץ שמאלה, מציץ ימינה, לבדוק שאף אחד לא רואה, משפר את ה”צלחות״ מסביב לעצים, ומשקה אותם בעזרת הצינור.

אלא שהיה מישהו שהבחין בהעדרו של מר זינדר מתפילת הבוקר, ובטוב ליבו עליו ובעזרת כמה כוסיות י״ש וראש סחרחר, הגיע לחצרו של מר זינדר ותפס אותו בקלקלתו.

זה היה טוביה החלבן השכונתי, שמגיע לו סיפור בפני עצמו. ובכן טוביה דנן, היה יהודי בריא גוף, שבדרך כלל היה מתנדנד בהליכתו מחמת עודף שיכר, התנפל בצרחות וזעקות על מר זינדר, על כך שהוא מעיז לעבוד בשבת וחושב שעץ הגויאבות יסתיר אותו מאלוהיו.

הכעס עלה לטורים גבוהים והצרחות עברו למהלומות וחיש קל התגלגלו השנים בעפר.

השכנים שנזעקו לשמע הצרחות, הפרידו בעמל רב בין הניצים.

קובי, שהיה נבוך למראה המבוגרים המתקוטטים, חשב שהבחין בקצה קצהו של חיוך בזויות הפה של הוריו.

פה מתחיל סיפורן של הבנות לבית זינדר. בניגוד למראה השביסי של גברת זינדר ולכיפה השחורה שלראשו של הזינדר, היו שלושת הבנות שלהם, פצצות שלא מין העולם הזה.

שלושתן היו גבוהות וחטובות, שער בלונדי גולש ורגליים ארוכות שלא נגמרו, מה שנקרא, שאפות…

שלושתן נהגו ללכת בלבוש קצרצר וחושפני ופקקי התנועה שיצרו המחזרים שבאו לאסוף אותן מידי ערב, הפכו למטרד אמיתי.

זה היה אחד מאותם ערבי קיץ, כשילדי השכונה כבר עייפים, אבל כמו תמיד, עד שהאמהות לא יוצאות וקוראות לילדיהן הביתה, הם מסתובבים בשכונה ומחפשים הרפתקאות.

קצת הנדס-אף, קצת מחבואים, תופסת, הקדרים באים ומחניים, התיישבו מתחת לפנס וקישקשו. לפתע הבחינו בעודד שהגיע בריצה, מתנשף ונרגש.

בואו, בואו, יש לי משהו פצצה להראות לכם. הילדים התנהלו אחרי עודד, שככל שהתקרב לביתם של הזינדרים, היסה והשתיק את חבריו.

את הקטע האחרון, הוא הוריד את הילדים ( וכן, גם את הילדות…) לזחילה אינדיאנית שהסתיימה מול התריס הגדול הפתוח של משפחת זינדר.

בפנים, דלקו כל האורות ובחוץ, חשיכה גמורה.

הילדים נשכבו בשורה מול התריס הגדול ומולם, מתרחשת הצגה…

חייב לציין, שהילדים של היום, כשצופים בסרטי פורנו בגניבה, הם מתיחסים די בשוויון נפש לדבר האמיתי. באותן שנים, לראות חזיה צחורה של בת ללא חולצה, היה שיא החשיפה המינית והנה, לנגד עיניהם, מסתובבות בנות זינדר, חופשי חופשי, בחזיות ותחתונים,

נשימת הבנים נעתקה, אבל הבנות, ראו בזה השפלה.

מפה לשם, הגערות הלוחשות עברו לסערות בקול ולא עבר זמן רב עד שגברת זינדר הבחינה בקהל הצופים…

האור בחצר נדלק, והגברת זינדר חמושה במטאטא זרדים, התחילה חובטת בילדים הנמלטים תוך שהיא רודפת אחריהם…

חכה, חכה עודד, הכל אספר לאימך, גם עם אימך אדבר משה…

רק קובי, הבליע חיוך ביודעו, שאל אימו לא תגיע כל תלונה, הן הרי לא מדברות…

השכונה נעלמה זה מכבר, הבלוקים הנמוכים נמחקו, ובמקומם נבנו גורדי שחקים.

משפחת זינדר, עזבה גם היא את השכונה ובמקומה הגיעה משפחת משיח.

משפחת משיח היתה מה שנקרא משפרי דיור, שיפצו היטב את ביתם החדש ובנו מחסן/מוסך חניה עבור טנדר הובלת הירקות של האבא.

הבת הבכורה למשפחת משיח, התהלכה כל היום מפורכסת ומאופרת כשהיא במיטב מחלצותיה החושפניים, למרות היותה רק בת 15.

אביה, מאס בהפקרות שנהגה בה, ובוקר אחד, גילתה שתוך כדי שינה, קצץ אביה את שערה.

מאותו יום, לקח אותה אביה חיים לטיפולו. ימים שלמים לא יצאה מהבית, כשהצעקות קראו את הרקיע.

הקיצר, בסיכומו של דבר, צפו בה דיירי השכונה, חנוטה בחצאית ארוכה, חולצה לבנה בשרוולים ארוכים, שיערה אסוף ופניה נקיות מאיפור, נכנסת לטנדר של אביה בדרכה לפנימיה החרדתית בבני ברק.

אחיה, שהיה צעיר ממנה בשנה, היה חובב רוק מושבע, שחשב שגם כל השכונה חברה במועדון שלו ובלי להתייחס לשעה ביממה, היה פותח את המערכת הסטראופונית (ככה קראו לזה פעם) בקולי קולות למגינת ליבם של שכניו ובמיוחד של הורי קובי, שגרו איתם בקיר משותף.

האמת היא, שהמוזיקה הרועשת היתה מושתקת על ידי חיים האב, כשהגיע הביתה, אבל כעבור חצי שעה, שבו הצלילים הרועשים לנסר בחלל השכונה.

התלונות מהשכנים עשו את שלהם. יום אחד קפץ חיים האב באמצע היום לביתו, הרים את מערכת הסטריאו לרכבו ושחרר אותה בעיר אחרת, מתוך תקווה שלא תמצא את דרכה לבד הביתה.

למזלה של השכונה, המוזיקה המזרחית עדיין לא תפסה תאוצה באותה תקופה ולפחות המוזיקה היתה איכותית.

גברת משיח, דליה, היתה אישה יפה, בעלת מחלפות שיער ארוך, משכילה יחסית, בעוד בעלה, חיים, היה טיפוס אלים וגברתן.

הפער במנטליות ששרר בין חיים ודליה במשפחת משיח, היה עצום ורב, וגרם לכן, לצעקות ומריבות בין בני הזוג,

בשגרה.

הסיבות היו רבות, חיים קפץ את ידו וסרב לממן לדליה את רוב צרכי הבית, שלא נשאו חן בעיניו.

הוא היה טיפוס קנאי והיה מצר את צעדיה של דליה בכל אימת שחשד שהיה לה איזה שהוא קשר עיין עם גבר אחר.

אימו של קובי, למרות פער הגילים שהיה בינה ובין דליה, היתה כותל מזרח עבור האחרונה.

המוזר שבדבר היה, שדליה, כשרצתה לספר לאימו של קובי על תלאובותיה, מבלי שאף אחד יבין, למרות שהתחנכה על ברכי יהדות עירק, דיברה רומנית בצורה שוטפת, שפה שקלטה בילדותה במעברה (כן, היו גם רומנים במעברות…) וכך הן היו שחות בשפת קוד, שאף אחד בסביבתן לא הבין.

כמו כל חבל, ואפילו הוא מגומי, דרכו להמתח עד מלוא יכולתו, ומשיכה קטנה נוספת, והוא נקרע לעד, כך גם היו יחסיהם של דליה וחיים.

יום אחד, כשחזר חיים מהעבודה והכניס את הטנדר למוסכון, מצא את הבית חשוך וריק.

לקח לו זמן קצר להתעשת ולהבין, שדליה מאסה ביחסו, לקחה את הילדים, מילאה כמה מזודות ועזבה להוריה…

השכונה נעלמה זה מכבר, הבלוקים הנמוכים נמחקו, ובמקומם נבנו גורדי שחקים.

הורין של קובי, עלו ארצה כחלוצים בשנות השלושים.

בסרטיפיקאט (תעודה שאיפשרה להגיע ולהתיישב בארץ) שהוציאו לאימו של קובי, מצוין מקצועה ״סוללת כבישים״.

אחרי תלאובות שנשזרו בחיהם של האב והאם ולאחר שהגיעו לישוב היהודי בפלשתינה א״י (כפי שנקראה באותם ימים) השמועות על השואה שנטרפה על יהדות אירופה, התגייסו, כל אחד לחוד, לבריגדה היהודית שנלחמה בגרמנים ושלוחיהם מטעם הישוב בא״י.

עם תום המלחמה והכרזת מדינת ישראל, הכירו זה את זו, פתחו פרק חדש בחיהם ונישאו.

בביתם הקטן שהקימו בשכונה, ביחד עם עוד משוחררי הצבא הבריטי, גרו כל חיהם.

בשנות הצאנה ועם הגזרות שהושתו על אזרחי המדינה, בשל החוסר במזון בסיסי במדינה, פיתח אביו של קובי משק קטן לאספקת מזון בסיסי לבני המשפחה.

בחצר הקטנה גדלו אווזים ותרנגולות, שפנים וארנבות, ירקות ופירות, שהעשירו את סל המזון של המשפחה הקטנה.

קובי נולד מעט לפני הכרזת המדינה ומספר שנים אחריו, נולדה אחותו.

בבית הקטן גדל גם אחיהם למחצה של קובי ואחותו, מנישואיו הקודמים של האב.

הבית הכיל שני חדרים גדולים ומטבחון, כאשר בין שני החדרים הפרידה דלת זזה בעלת כנפי זכוכית חלבית, שהיתה תמיד תקועה במסילותיה במצב פתוח.

חדר ההורים שימש בשעות היום כסלון הבית, ובשעות הלילה נפתחה בו מיטה זוגית ששימשה את הוריו.

בחדר השני, עמדו שלוש מיטות ״סוכנות״ מברזל (מזרוני עשב ים, שהוחלפו שנים אחר כך, למדרוני גומאויר, מונחים על מסגרת ברזל עם רגליים ארוכות, ומעליהם שתי וערב של פסי מתכת, קשורים לקפיצי מתכת, שחיברו את הפסים למסגרת הברזל), ששימשו את שלושת הילדים במשפחה.

בחלוף השנים, נסגרה אחת המרפסות לשימוש כחדר אוכל, מאחר והמטבח הקטן לא הספיק לכל בני הבית.

כל יום רביעי, היתה אימו של קובי, לוקחת את עגלת ה״ספורט״ (כך כינו באותם ימים, עגלת ישיבה של ילדים) הישנה של אחותו של קובי וצועדת איתה לשוק בשכונת התקוה הסמוכה.

הילדים היו מצפים בכליון עיניים לשובה, עמוסת כל טוב, ובאותו ערב, דרך שגרה מסורתית אהובה, היו אוכלים בני הבית, פיתות גדושות בסלט ירקות משובח, חביתה טעימה, מעט טחינה תוצרת בית וזיתים שחורים לסגירת מעגלי הטעם.

קובי, כמו כל ילדי השכונה, היה נשלח בשובו מביה״ס, למרכז המסחרי של השכונה, לחנות המכולת של טננבאום, הימלפארב, או דלין, לקנות לחם אחיד יומי טרי.

קובי, בדומה לשאר ילדי השכונה, היה צובט בנשיקת הלחם החם והטרי, חתיכות, חתיכות ואוכל כל הדרך הביתה.

בדרך כלל, היה הלחם השלם שנרכש בחנות, מגיע הביתה בחוסר של כשמינית ממנו,

המורה נחמה בביה״ס היסודי של קובי, ערכה באחד המבחנים בחשבון, שאלה שהתייחסה לכמות הלחם שנצבטה, לאורך דרך וביקשה שהילדים יחשבו את השארית שהגיעה הביתה…

באותה חצר, היו קובי וחבריו חופרים תעלות קשר ויעד מבוצר, לחיילי הבדיל והפלסטיק שהוריש האח הגדול לקובי ושלחלקם חסרו רגלים, ידיים או אברים אחרים בגוף.

את המבצר בו שוכנו החיילים, ניסר בעץ ובנה אביו של קובי, שהיה אמן חובב רב תחומי.

המשאית ששימשה את החיילים, היתה שריד למשאית ״מכאנו״ שהרכיב אחיו הגדול של קובי ושימש את צבא חיילי הבדיל והפלסטיק החיגרים והפיסחים.

הילדים של אותם ימים, שיחקו רוב זמנם בחוץ.

סימני דרך, חמור ארוך, הנדסאפ, מחבואים, תופסת, שלוש מקלות, גולות, גוגואים, ארץ (או ים)-אדמה, קלאס (הבנות) קפצו בחבל, כה אמר המלך, קדרים באים, חמש אבנים, דודס ועוד…

בערב, היו האמהות קוראות לילדים הביתה, ארוחת ערב, מקלחת ולישון.

את הכביסה, כיבסה אמו של קובי בחצר הבית.

הדליקה פרימוס ( מעין כירת גז של פעם, שעבדה על ספירט כדלק) שרחש ובחש בנשיפת נחש, צצשששש…. הניחה עליו דוד פח עם מים, הוסיפה קצת סבון כביסה נוקשה והניחה את הבגדים להתבשל בתוכו.

כשהמים התחממו דיים, היתה מניחה על דופן גיגית פח שטוחה, קרש כביסה (לוח פח מחוספס בפסים), עליו שיפשפה את הבגדים, שפשף, שטוף, סחוט, שטוף, סחוט. בגד, בגד בתורו נתלה על כבלי הכביסה.

לסדינים הלבנים הוסיפה מעט עמילן ו״כחול לכביסה״. העמילן היה מקשיח מעט את סדיני הכותנה, בכדי שלא יציגו לראווה את הוד סמרטוטיותם וה״כחול לכביסה״ הקצין את צבעם הלבן עד לכדי לבן בוהק.

בישול המזון היה על גבי פתיליות (כירת נפט לבישול איטי) ופרימוסים ( להרתחה מהירה).

המזון המוכן והגולמי שדרש קירור, היה מונח לקירור במקרר הקרח (כשמו כן הוא, ארגז, בו הונח גוש קרח לשמירת הקור והמים המופשרים היו זולגים למיכל בתחתית המקרר ונשפכים יום יום לביוב)…

את המים למקלחת, חיממו הוריו של קובי (כמו כולם) בדוד מים מוסק בנפט.

הדוד היה בדרך כלל בחדר האמבטיה. ופח הנפט היה מטפטף טיפות, טיפות לתוך הלהבה שדלקה בתחתיתו, כשהוא משמיע נהמה בסגנון הההוווו…..

הנפט היה נרכש ברחוב, ליד הבית, בו היה עובר מוכר נפט בעגלת מיכל גדולה, רתומה לסוס, שהוחלף אחר כך ב״סוס״ מכאני מטרטר. כשמוכר הנפט היה מצלצל בפעמון פליז גדול, לבשר לדיירים על בואו.

פעמון בצליל אחר, היה למוכר הקרח, שהיה מתנהל בעגלת ארגז מבודד, רתומה לסוס.

את החלב היה מחלק טוביה החלבן בטרם עלות השחר, טוביה היה סוחב אחריו עגלה קטנה, עליה שניים שלושה כדי מתכת גדולים, ובמצקת מיוחדת היה מוזג חלב טרי מכדיו, לצנצנות ובקבוקי זכוכית שהדיירים היו משאירים ליד דלת ביתם.

בחלוף השנים, רכשו הוריו של קובי ושכניהם, מכונות כביסה, מקררים ודודי שמש. אה כן, גם חלב החל להמכר בחנויות המכולת ובצרכניה השכונתית.

ארוע שנחרט בזכרונו של קובי. בחלקו נוכח ועל חלקו שמע מאוחר יותר. בכל מקרה, קובי לא שכח את האירוע המכונן הזה, שנים רבות.

השוטרים שנכנסו לחצרם של הורי קובי, נקשו בדלת.

בבית אירחו ההורים קרובים שהגיעו לביקור מחו״ל, את יכולה להתלוות איתנו לניידת בבקשה, ביקשו מהאם?

ההורים היו מוכי תדהמה והשוטרים מאנו להבהיר מדוע.

כשאימו של קובי הגיעה לניידת, פתח השוטר את הדלת, והוציא זוג אפניים מעוכות.

האם קרסה במקום והתעלפה…

אביו של קובי ואחד השוטרים החזירו לה את הכרתה ותמכו בה חזרה הביתה.

חלפו כמה דקות עד שאימו של קובי היתה מסוגלת להגיד לשוטרים שאלה אכן אופניו של קובי, והשוטר מצידו, עידכן אותה, שקובי נפגע בתאונת דרכים, ידו נשברה, נחבל חבלות בכל גופו והוא מאושפז בהדסה בתל אביב.

קובי היה המום, הנהג שהביא אותו פצוע לבית החולים, אחרי שהטיח אותו במכוניתו אל הכביש, השאיר אותו במיון לבדו והלך.

ילד בן 11 שמגיע לבית החולים ונשאר שם לבדו, כשאין אף אדם מוכר בסביבתו, נכנס למוד של הלם.

הרופא שהגיע אליו, הסביר לו בעדינות שחייבים להכניס אותו לחדר הניתוח והוא לבדו…

מסכת הנרקוזה הונחה על פניו, הספירה לאחור התחילה מעשר ואולי בגלל שבספירת חמש הוא שקע בתרדמה ולא המשיך עד לאחת, אפס, לא הזניקו את החללית למאדים…

כשהתעורר מהתרדמה, שכב לבדו בחדר לא מוכר. גלי בחילה עלו מבני מעיו (כרגיל, לאחר הרדמת נרקוזה של פעם) וידו המגובסת הסבה לו כאבים עזים.

אבל הדבר שהכי העיק עליו, היתה העובדה שהיה לבדו.

הפנים המוכרות הראשונות שראה, היו של פנינה שכנתם, שברגע ששמעה, עלתה ביוזמתה על קו 33 של דן והגיעה לביה״ח אפילו לפני הורי קובי.

קובי שראה את הדלת נפתחת ואת פנינה השכנה המוכרת צצה פתאום, פרץ בבכי שעצר בקרבו את הסבל של כל אותו יום…

הגבס שנשא קובי על זרועו השמאלית, לא פטר אותו לצערו מהכנת שעורי בית והשתתפות בבחינות.

הפטור משעורי הספורט והחקלאות לא היוו פיצוי מספיק לכאבים.

חבריו עיטרו את הגבס בציורים וכתובות שונות ומשונות, שנעלמו עם הסרת הגבס.

השכונה נעלמה זה מכבר, הבלוקים הנמוכים נמחקו, ובמקומם נבנו גורדי שחקים.

ליוצאי גרמניה, קראו יקים.

היקים היו מפורסמים ברצינות התהומית שלהם ובפדנטיות והדייקנות שלהם. המון בדיחות היו מבוססות על היקים, למשל, נהגו לספר על הנוסע היקה שישב והסתכל מוקסם על נהג האוטובוס ( אוטובוס עם הילוכים ידניים של פעם), כשהגיעו לכביש הררי עם סיבובים רבים והנהג הרבה להחליף הילוכים, פנה לנהג ואמר לו: בוא אני אעזור לך, אתה תנהג ואני אערבב את הפנזין….(היקים נטו להחליף את האות ב דגושה, בפה גדושה)

בשכונה, מספר כניסות אחרי חצרו של קובי, גר הזוג וינטר. שניהם היו יוצאי גרמניה, שנמלטו מייד בתחילת עלייתם של הנאצים לשלטון, בעור שינהם, לפלשתינה א״י.

בזמן המלחמה, שרת מר וינטר בתפקיד בכיר במודיעין הבריטי, במיוחד בגלל מוצאו ושליטתו בשפה הגרמנית.

הזוג וינטר היו אנשים מרשימים מאד, גבוהים וחטובי גיזרה, לבושים בסגנון ארופאי ושערו של מר וינטר היה מתוח על קודקודו ומסורק ארוכות אחורה.

בכלל, הם היו זוג מאד מיסתורי. מעולם לא הזמינו או ביקרו את השכנים. סביב חצרם נמתחה גדר שיחים צפופה וגבוהה, שלא איפשרה להציץ פנימה.

ואם זה לא הספיק למסתורין, הרי בחצר הסתובב כלב דוברמן יפהפה, שהיה נלקח לסיבוב עשיית צרכים, מוקדם בבוקר ובשעות החשכה ותמיד רק על ידי מר וינטר.

הדוברמן היה בדרך כלל רגוע, רובץ באמבטיית שמש במרפסת, מסתובב להנאתו מהחצר הקדמית לאחורית וחוזר חלילה ואף פעם לא נובח.

המעורבות היחידה של גברת וינטר עם השכנים, היתה לכעוס על הילדים שהרעישו בין 2 ל-4…

מר וינטר היה יוצא כל בוקר ב7:02 לפינת הרחוב, כשתיק עור חום בידו. ב7:05 היתה אוספת אותו מכונית שחורה, בדרכו לעבודה.

מפעם לפעם היתה מכונית שחורה עוצרת ליד פתח חצרם, בשעות מוזרות של הלילה ואוספת את מר וינטר ליעד בלתי ידוע.

השכנים רחשו כבוד רב לזוג וינטר ונמנעו מלהטריד אותם בטרדות היומיום ובאירועים שהתפתחו בשכונה.

זה היה הכדור של קובי שנבעט יום אחד לחצר המסתורית. חבריו התעלמו והשאירו את מלאכת חילוץ הכדור לקובי עצמו ולבדו…

קובי הציץ מבעד לחרירי השער, ושם, ליד פרחי הגלדיולות הלבנות והשושנים הצחורות, כשחלק מהפרחים שבורים ורמוסים כתוצאה מחבטת הכדור, היה מונח הכדור העגול, בצבעי שחור ולבן.

ליבו של קובי פעם בחוזקה ולמרות משב הרוח הקריר, הוא חש את הזעה הקרה ניגרת ממצחו.

הכלב לא נראה בסביבה והתריס הגדול בביתם של הוינטרים, היה מוגף עד סופו וגם גברת וינטר לא נראתה.

מאחר שהשעה היתה עדיין מוקדמת, גם האורות עדיין לא הודלקו בבתים ולכן, קובי לא יכול היה לדעת אם יש מישהו בבית.

השער הגדול היה סגור ונעול, אבל לקובי לא היתה כל בעיה לטפס עליו ולקפוץ לחצר.

החשש גדול וקובי התלבט מה לעשות. וואלה, מחד, הכדור יקר ולהשאיר אותו לנפשו, לא בא בחשבון.

ומאידך, הכלב המאיים וגברת וינטר, שהושמו על הכף השניה של המאזניים, נטו להכריע את הלשון לכף חובה…

מה שיהיה יהיה אמר לעצמו קובי, הסתכל אם אף אחד לא מתקרב בשביל והחל לטפס על השער.

כף רגל שמאל על הידית, רגל ימין מעליה על הסורג הראשון וכך הלאה עד שהגיע לראש השער.

ישב דקה, דקותיים לנוח מהמאמץ על ראש השער.

גברת וינטר לא נראתה באזור וגם הכלב לא.

שם את נפשו בכפו וקפץ לתוך החצר.

זהו, כעת אין לו לאן לברוח…

קובי כופף את קומתו והצטמצם במקסימום יכולתו. צעד אחד ועוד אחד והכדור כבר בידו.

כשהסתובב בכדי לצאת, שמע את כרכוש המפתח בדלת הבית.

נשכב מלוא קומתו הנמוכה מאחורי ערוגת הפרחים, והפסיק לנשום.

לא חלפה שניה והוא הרגיש את נשיפתו של הדוברמן על עורפו. עצם את עיניו והמתין לנשיכה…

הכלב, ריחרח את קובי, כשהוא מזיל עליו ריר, קובי, שחש שהנשיכה אינה מגיעה, פתח את עיניו והחל מלטף את הדוברמן כשהוא כובש את פחדיו ולוחש דברי כיבושין למפלצת.

הכלב המאיים, החל מלקק את פניו של קובי ואת כפות ידיו.

כל הסיטואציה הזו נמשכה כדקה שנראתה כנצח, בינתיים הגיעה הגברת וינטר אל קובי.

פקדה על הכלב להכנס הביתה והדוברמן, הניע את שכמותיו וטפף הביתה.

גברת וינטר, עזרה לקובי לקום, ניקתה אותו מהעפר שדבק בבגדיו והוליכה אותו אחר כבוד לשער הבית.

כשנעלה את השער אחריו, ראה אותה מנופפת מולו את אצבעה בתנועת נו…נו…נו המפורסמת, אבל כשהישיר אליה את מבטו, לא יכול היה להתעלם מהחיוך שבצבץ בקצה שפתה הימנית…

השכונה נעלמה זה מכבר, הבלוקים הנמוכים נמחקו, ובמקומם נבנו גורדי שחקים.

זוג צעיר, דור שני לדרי השכונה, כל בוקר, בארבע, יוצא לשגרת יומו, ב12:00 כבר בבית.

שתי בנות, מכוניות ספורט, אשה יפה וצביקה, החיים הטובים.

הוריו של צביקה, גם הם משוחררי הצבא הבריטי, כמו כל שכניהם, בית חם, ושני אחים.

עושה רושם שהחיים מחייכים לצביקה, בין הראשונים מילדי השכונה שמקים משפחה.

מלחמת יום כיפור וצביקה מגוייס כמו כולם. ההורים והאשה רגועים, צביקה משרת בחוליית חימוש עורפית, תיגמר המלחמה, והוא חוזר לשגרה.

זה קרה בשבוע השני של המלחמה, החוליה של צביקה נקראה ליחידת שריון, לטנק שנתקע בדרך לתעלת סואץ.

ההפגזה לא איחרה להגיע…

צביקה שכב חודשיים בבית חולים ועוד שלושה בשיקום.

הוא איבד את שתי רגליו מעל לברכיים, ונער השעשועים הפך באחת לשבר כלי.

אימו האוהבת, כמו כל אימא (שמחה ששב הביתה בחיים)…אבל התאורים על הסבל שעובר עליו, היו קורעי לב.

צביקה חוזר לבית הוריו, מפעם לפעם, נפגשים נערי השכונה, שבגרו ושבו מהקרבות, על ספסל העץ מחוץ לחצרו.

האופטימיות ששפעה ממנו, היתה בלתי ניתנת להכלה, אף טרוניה, או הבעת כאב, כאילו… מכה קלה בכתף...

זה היה אותו ספסל, שהאבות של נערי השכונה, היו נפגשים עליו ומעלים זכרונות מהמלחמה שלהם.

החיים, שכה חייכו אל צביקה בטרם הפציעה, הזעיפו פנים אליו.

לא עבר זמן רב, והזוגיות התנפצה.

קשה לשפוט בני זוג שלא עומדים יחדיו בפרץ.

החיים המשיכו בשלהם וצביקה בשלו, מפעם לפעם התראינו.

בפעם האחרונה שנפגשנו, נתקלתי בו באקראי, במרכז קניות גדול בלונדון.

צביקה היה בדרכו לארה״ב לקבלת פרוטזות חדשות.

הולך כדרכו בכבדות במסדרונות הארוכים של מרכז הקניות, ללא עזרה או ליווי וכשוחחנו, לא נשמעה מפיו שום תלונה או הבעת קושי.

את רוחו האיתנה לא שברה הפצצה.

השכונה נעלמה זה מכבר, הבלוקים הנמוכים נמחקו, ובמקומם נבנו גורדי שחקים.

בין שני הבלוקים, היה נטוע ברוש גבה צמרת, שם היו מתכנסים ילדי השכונה למשחקיהם.

העץ שימש משענת מתאימה ל״עמוד״ עליו במחבואים.

אל העץ צריך היה לקלוע הכי קרוב עם גוגאים וג׳ולות.

הברוש היה בסיס נהדר לחמור ארוך ושימש בסיס ללוחמי ה״הנדס אף״.

כן, ועל גזעו העבות של הברוש, חרטו זוגות אוהבים בלבבות משולבים את שמותיהם.

זה היה מקום מפגש לילדים שהגיעו לחפש חברים למשחק ולרגליו, נחפר בור קשר, בו היו הילדים משאירים פתקאות קשר לחבריהם. מעל הבור הניחו בלטה, בכדי שמסרים לא יעלמו.

כשהערב ירד על השכונה, היו הילדים משוטטים בבטחון בין שביליה ונכנסים לחצרות לסחוב פרות עונה מהעצים, או לחפש מחבוא למשחק מחבואים.

שעת בינערביים, וילדי השכונה משחקים קדרים באים, קובי וחבריו כבר בגיל שהמגע עם בנות המין השני, ואפילו ברפרוף, מעורר אצלם איזו תחושה נעימה, עם טעם של עוד.

קדרים באים, היה משחק שמטבעו, גורם למגע בין המתחרים, תופסים זה את זה, מפילים, חובקים, והילדים הירבו לשחק בו.

קובי בקבוצה אחת ורותי בשניה.

רותי הגיעה לשכונה עם אביה שהתחתן בנישואים שניים עם אחת מאלמנות השכונה, היא היתה בת קיבוץ, ילדת טבע, יפה וחטובת גוף.

קובי נמשך לרותי ונראה היה שגם רותי שמה עליו עיין.

״הקדרים באים״ קוראים ילדי קבוצתו של קובי, ״איש לא ירא״ עונים מולם חברי קבוצתה של רותי...

הקבוצה של רותי רצה לעומת קבוצתו של קובי. קובי, כיוון עצמו מראש לתפוס את רותי והיא מצידה, כיוונה עצמה אליו.

החיבוק החטוף באמצעו של משחק תמים, התחושה הנעימה של חזה המלא הנמחץ אל מול חזהו, ריח שערה החפוף, ועורה הצח, מילא את נחיריו וגירה את כל חושיו.

החיבוק החטוף הזה, ליווה אותו ונחרט בבנק זכרונותיו להרבה שנים קדימה.

בימים הבאים, היה זה קובי שיזם משחקי ״קדרים באים״ ליד הברוש הזקוף.

המגע החטוף והמכוון שאירע בין רותי וקובי, הסעיר את כל חושיו וההורמונים געשו וטיפסו זה על זה במרוץ למוחו…

זה היה באחד מימות השבוע, שרותי וקובי מצאו עצמם ראשונים ולבד, ליד ברוש ההתכנסות הזקוף.

השיחה האינטימית בינהם, גלשה לה לפסים של גילויים של מין אחד במישנהו.

הוריה של רותי שהו עדיין בעבודתם ואחיה, גם הם לא בבית.

האינטימיות וגעש הנעורים, עשו את שלהם ורותי הזמינה את קובי לשתות משהו קר אצלם בדירה.

כוס המים הקרים, לא ציננה את מוחם וקובי, אחרי שעזר אומץ, הציע לרותי ש״הוא יראה לה, והיא תראה לו…״

חשוב להבין, שרותי, אימצה לעצמה סוג של אומנות. באמצעות קליפות ביצים ודבק, יצרה תמונות על גבי דפי בריסטול שחורים.

קובי ורותי בבישנות הרבה שחשו שניהם, נכנסו לחדר האמבטיה,…

לקובי, זו היתה הפעם הראשונה לראות בת חווה בגילו, מעורטלת. סביר שלרותי, בהיותה בת קיבוץ בתקופת הלינה המשותפת, זו לא היתה הפתעה גדולה.

מה שנחרט במוחו של קובי וליווה אותו ימים רבים אחר כך, היתה קליפת הביצה, שהיתה דבוקה לאחד משדיה של הנערה היפה, אות לשקדנותה האמנותית.

והברוש שבזקיפותו סימל יותר מהכל את נעורי ילדי השכונה,

ובכן, לילה אחד, התעוררו דיירי השכונה לקול רעמים שליוו את סערת הברקים, ומיד לאחריה סירנות של רכבי חרום.

הברקים, פגעו בברוש הזקוף והציתו אותו.

גדם העץ המפוחם שנותר, סימל יותר מכל את תום תקופת התמימות של ילדי השכונה.

השכונה נעלמה זה מכבר, הבלוקים הנמוכים נמחקו, ובמקומם נבנו גורדי שחקים.

האמבולנס שעצר מפעם לפעם ליד ביתה של משפחת מוס, היה אוסף לתוכו את אבי, כשהוא ממרר בבכי ומתנהג בצורה משונה. אבי היה נעלם לתקופה של מספר חודשים, ואז מופיע בחזרה בשכונה. בחור נאה מראה, מחייך תמיד בטוב לב, ומסתובב בחוסר מעש.

אבל אף אחד לא ציפה ליום בו עצרו מספר ניידות ליד הבית, והשוטרים שיצאו מהם הקיפו את הבית מכל צדדיו, כך שאף אחד לא יוכל להמלט.

השכונה כולה צפתה בתדהמה, כשהשוטרים הוציאו את אחד האחים, כבול באזיקים ונעלמו בחריקת צמיגים.

ארבעת האחים לבית מוס, היו טיפוסים יחודיים.

אבי, המבוגר, היה מוכה הלם קרב, נישא, נפרד ושב להתגורר בבית ההורים,

שלמה אחיו, היה איש עבודה, יזם בנפשו, הקים מספר עסקים, בנסיון לחפש את ה״סילבר בולט״ שיוביל אותו להצלחה.

משה, היה הבריון השכונתי, בריון טוב לב, תמיד התערב לטובת החלשים ואף אחד לא העיז להתעסק איתו.

מיקי הצעיר, היה בן הטיפוחים והמפונק שבין האחים.

עשה רושם ששלמה היזם, הצליח למצוא את המשבצת שחיפש.

משה הצטרף אליו לעסק והיווה כוח עזר משמעותי כשרתם את כוחו הפיזי הרב לטובת הענין וכשמיקי השתחרר מהצבא, הצטרף גם הוא באופן טבעי לשני אחיו.

העסק, נתן שירותים לתאטראות, אתרי צילום וארועים. מחיים רגועים בפריפריה, נקלעו האחים ללב המאפליה.

ערבי שישי לעומת זאת, היו קודש למפגש עם ההורים וכל האחים, בשכונה, סביב שולחן השבת.

בערבים אלו, נשכחו סערות השבוע שחלף והים הגועש שב והיה לחלקת מים רגועה.

ההסתופפות בצל הסלבריטאים, האצילו מהזוהר על האחים, ו עכברי כפר, הפכו בבת אחת לעכברי עיר.

עברו להתגורר במרכז העיר תל אביב, ליד הבראנז׳ה, הסתופפו והסתחבקו עם המפורסמים, וחייהם נראו דבש…

בילויים בבארים, מוקפים בברנשים וחתיכות, עד השעות המוקדמות של הבוקר, בנסיון להשתחרר מהאדרנלין של העבודה הלילית, הביאו את כל אחד משלושת האחים לשיאי ריגוש שלא היה מורגל בהם, ריחות הבושם הנשי, הגופות החטובות של הנשים הצעירות שפגשו בעבודתם ובבילויהם הליליים, הטריפו את דעתם...

התלונות שהחלו להערם במטה משטרת תל אביב, הביאו להקמת צוות חקירה מיוחד.

בחורות צעירות, שחזרו לבד לבתיהן בשעות המאוחרות של הלילה, התלוננו על גבר שעקב אחריהן לבתיהן, פרץ לביתן כשפתחו את הדלת ותקף אותן מינית.

כפי שהתפרסם מאוחר יותר, התוקף, היה גבר צעיר, שנמנע מלהשתמש באלימות לשמה.

התקיפה היתה תוך הפעלת כוח סביר ובטרם שהתוקף נעלם, התנצל על מעשיו באדיבות, סייע לקורבנותיו להתאושש מהתקיפה, בדחילו ורחימו וחמק אל תוך הלילה.

למרות העובדה שהבחור לא היה רעול פנים, אף אחת מה קורבנות, לא יכלה לזהות אותו…

תדירות התקיפות הפכה להיות גבוהה והסערה שקמה בציבור היכתה גלים בתקשורת.

צעירות חששו לחזור לבדן לביתן וחלק מהן העדיפו לקחת פסק זמן מבילוי הלילה, עד עבור זעם.

הלחץ הציבורי גבר וטובי החוקרים והבלשים גויסו לתפיסת התוקף.

הלוח אליו הוצמדו פרטי מקרי התקיפה וקווי הפעילות, הובילו אט אט את החוקרים לאיתורו של התוקף המסתורי.

הצעיר, שנלכד באותו יום, בשכונה, כשהוא מתכונן לערב השבת המסורתי בבית הוריו, היה מיקי…

השכונה נעלמה זה מכבר, הבלוקים הנמוכים נמחקו, ובמקומם נבנו גורדי שחקים.

צופיה, פגשה את ג׳וחון בחנות הירקות, באותה תקופה, היה ג׳וחון מועסק כשליח של הירקן. על סבל אופניו היה מותקן ארגז עץ ובתוכו היה מוביל את הפרות והירקות לדיירי השכונה.

ג׳וחון, היה במידה רבה מוגבל שכלית, אבל ילדי השכונה, באיזו רחמנות לא מובנת, נמנעו מלהתעלל בו.

צופיה, היתה מבוגרת בעשור מג׳וחון, וכשהם הפכו לזוג, טעו אנשים שלא הכירו אותם, שמדובר באם ובנה.

הבית בו התגורר ג׳וחון, היה בית אמו, כך שלא הפך לחסר בית וצופיה, שהיתה פגועת נפש, הצטרפה גם היא לקן המשפחתי.

היחסים בין בני הזוג, דמו ליחסים בין בני זוג נורמלי. צופיה נתנה לג׳וחון הוראות וגערה בו בקולי קולות, כשהיה נדמה לה שלא מילא אותן כהבנתה.

מהיום שנפגשו, הם הלכו ביחד לכל מקום, כשצופיה מגוננת עליו כשהיה לה נדמה שמישהו לועג.

ברבות הימים, החלה לצמוח לה בטן הריונית, והפלא ופלא, לאחר תשעה חודשים, נולד משה…

ג׳וחון וצופיה שמרו על משה כעל בבת עינהם, יכולנו להבחין בניצוץ הגאוה ששכן בעיניהם, כשטיילו עם עגלת התינוק שנידב להם שכן טוב לב.

משה גדל והפך לנער, למרות הפראות וגסות הרוח שנהג באנשים בהם נתקל, רחש כבוד רב להוריו וניתן היה להבחין לא ירש מהם כלום בתחום השכלי והרוחני.

לפי החלטת אימו, לביה״ס לא הלך, ומפקחי הביקור הסדיר של משרד החינוך, נמנעו מהמאבק המתבקש עם צופיה.

כשמשה הגיע לגיל העשרה, ראינו איך מתפקיד של ילד, הפך אט אט למגן המשפחה החלשה.

ייצג אותם בכל מקום שדרש שכנוע, ופתר להם בעיות לפי דרכו.

למרות שצופיה פטרה אותו מהליכה לבית הספר, שמרה אותו ליד סינורה, מפחד שיצא לתרבות רעה.

כמו כל אבא טוב, לקח ג׳וחון את בנו משה לעבודה..

ג׳וחון מוביל את אופניו עם ארגז הירקות מאחור ומשה הולך לצידו.

מבלי משים, ובעזרת שכל ישר, למד משה חשבון, כשלשם הספירה ועריכת החשבון, שיחק במטבעות של ממש.

בתחילה, כתב את הספרות בצורה עילגת, אבל אט אט השתפר.

השכנה טובת הלב מסיפורי השכונה פרק 1, הבחינה במצוקתו של הילד, ובטוב ליבה ושכלה הישר, החלה ללמדו קרוא וכתוב…

בעלי חנות הירקות שבה הועסק ג׳וחון כשליח, הבחינו במשה והחליטו להכניסו לסוד המסחר.

כמו בכל הסיפורים עם סוף טוב. משה הפך לשותף בחנות הירקות ועם הזמן, הפך לבעליה…

מילים: מירה מאיר

לחן: שלום חנוך

בתוך שלולית המים

השמש רוחצת פנים

ננעל את המגפיים

וכבר אנחנו בפנים

נשבור אותה חת-ושתים

לאלף שברים משונים

סיפורי השכונה 12

השכונה נעלמה זה מכבר, הבלוקים הנמוכים נמחקו, ובמקומם נבנו גורדי שחקים.

טביעות הרגליים של מתניה העמיקו, בתחילה רק כפות הרגלים שקעו ועם כל פסיעה נוספת, העמיק לשקוע. אחרי כפות הרגליים, הקרסוליים, עד לברכיים וכשהגיע למרכז הבריכה, כבר שקע כמעט עד למותניים.

מסביב, עמדו חבריו, ילדי השכונה, חלקם מעודדים אותו וחלקם מאתגרים.

הראשון שהבין שמתניה נקלע לצרות, היה מתן. צעק למתניה שיפסיק לזוז, אבל מתניה, במצוקתו, ניסה להיחלץ מהטובענות וכל התפתלות שלו, השקיעה אותו יותר.

מתן תפס יוזמה, והחל לאסוף מכל הילדים את החולצות והמכנסיים, קשר אותם זה לזה והשליך למתניה.

לאחר שני נסיונות שכשלו, תפס מתניה את קצה החולצה, והילדים התחילו למשוך אותו מתוך בור הסיד, אותו ניסה לחצות בהליכה.

מתניה ומתן, שהתגוררו בדירות סמוכות, היו פראי אדם, גם חציית בור הסיד, היתה תוצאה של התערבות שערכו בינהם, על חבילת שוקולד פרה. מתן גרס שמתניה לא יעמוד באתגר וכעת, עמדו והתווכחו בצעקות, האם משיכתו של מתניה מאמצע הבור, נחשבת חציה, או שלא.

חציית בור הסיד, הצטרפה למעלליו של מתניה, שהיה נוהג להתלות אחרי משאיות ועגלות רתומות לסוסים, שחצו את השכונה. גם ההיתלות אחרי משאיות, היו פרי התערבות של מתניה עם ילד זה או אחר מילדי השכונה.

ה״נסיעה״ המסוכנת הזו נפסקה, אחרי שאחד מילדי השכונה נפל מאחיזתו באחורי משאית, נמרח עם פניו על הכביש ואיבד את כל שיניו הקדמיות בתקרית.

זה היה חורף רטוב במיוחד ובדרך לבית הספר ובחזרה, נהגו ילדי השכונה לחצות במגפיהם את כל השלוליות שבדרך.

חציית השלוליות, היו הנבטים שגדלו במוחו הקודח של מתניה והובילו לחציית בור הסיד.

לחציה הזו, קדמה הרפתקאה רבת משתתפים (טוב, בהרפתקאה השתתפו רק מתניה ומתן וכל הילדים האחרים עמדו על הגדה ועודדו את הצמד).

השכונה, במקורה, הוקמה על שטח הפרדסים של ערבי רב נכסים בשם זבלאווי. הבחור ברח בזמן מלחמת השחרור מנחלתו, והשכונה הוקמה על השטח.

אלא שהשכונה היתה בחיתוליה ובמרכזה היה שטח בור ענק, מוקף בגדרות צבר, ובאותו שטח, נקוותה כל חורף שלולית ענק. מה שלולית, ימה.

את השלולית הזו, נהגו ההרפתקנים שבין ילדי השכונה, לחצות על רפסודת עץ שהתניעה בעזרת מוט עץ, בו דחפו את הסירה מגדה לגדה, תוך נעיצת המוט לתוך הבוץ ודחיפתה.

גם ההרפתקאה הזו של מתניה ומתן, הסתיימה בבושת פנים, כשנתקעו על ״שרטון״ במרכז השלולית ונאלצו לקפוץ לתוך השלולית ולצעוד במים הבוציים החוצה, כשהמים מגיעים למותניהם.

בקיצור, נחזור למתניה ובור הסיד.

ברור, שכשמתניה נשלף מבור הסיד, ונגרר על גחונו החוצה, היה כולו מכוסה בסיד.

החבורה, צעדה מבור הסיד, לחצרו של מתניה, כשהוא מילל שהסיד שורף לו. מישהו פתח את ברז המים, ועוד ילד אחז בצנור ושטף את מתניה מכף רגל ועד לראש משיירי הסיד, כשהוא מקפץ ומילל מקור המים וצריבת הסיד.

חורף וקר והכיסא בכתתו של מתניה נשאר ריק כל השבוע שאחרי אותה הרפקאת בור הסיד…

נפץ יריית האקדח פילח את האויר של יום השישי אחר הצהריים באיבחה אחת…

ילדי הבלוק, שצפו בשניים שנעלמו לאיטם אל תוך השדה, נבהלו ורצו כל אחד לביתו.

בבית הפינתי, גר גרישה ואשתו, ביתם היחידה נישאה ועזבה את הבית, והזוג המבוגר העביר את חייו בנחת.

גרישה, שהיה ממוצא רוסי, שירת ביחידת הנהגים בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, המשיך את הקריירה כנהג משאית.

המשאית היתה חונה תמיד באותו מקום, מול ביתם של הזוג.

יום יום היה גרישה מתנהל לאיטו אל המשאית ובערב שב עייף ויגע.

הילוכו היה מתנדנד משהו ורגליו המעוקלות, שיוו לו מראה של ספן ותיק שירד ליבשה.

קובי, היה מבקר מפעם לפעם בביתם של הזוג, שאהבו ילדים והיו מזמינים את ילדי השכונה לממתקים בביתם המטופח.

למרות החיבה לממתקים, נרתע קובי וחשש בכל פעם מהביקור.

בחצר, היה קשור כלב זאב (רועה גרמני) גדול וזועף בשם רקסי, וכל מי שעבר בשביל ליד הבית, זכה בנביחתו המאיימת והמפחידה.

לשמחתו של קובי היו לבית שתי כניסות ורקסי היה קשור ליד הכניסה הקדמית.

אלא מה, גם להכנס מאחור קובי חשש ולכן, דאג לצרף אליו חבר נוסף כשביקר אצל גרישה ואשתו.

מאחורי הדלת האחורית, ניצבה דמות מעץ, גבוהה כגובהו של קובי, שחורה משחור, לבושה במקטורן כהה וחולצה לבנה ובידה טס עץ ועליו מונחים חפצים שונים.

בקיצור, שולחן פינתי בדמות משרת כושי כמו באגדות וקובי פחד ממנו, פחד לא מוסבר ובלתי ניתן לכיבוש.

לקח לקובי זמן רב בכדי להתרגל למשרת כהה העור ולהפנים שהוא בסך הכל דמות עץ, חסרת חיים.

גרישה, אשתו ורקסי, היו חלק מהשכונה, אבל אולי בגלל שלא היו להם ילדים, אלא בת בוגרת, חיו במעין שמורת טבע משלהם.

בחלוף הזמן, רקסי, שהיה מופלג בשנים ועבר זה מכבר את נקודת השיא של חייו, והיה ברור שהוא מתקשה להמשיך את חייו הרגילים.

לנבוח על העוברים ושבים, פסק זה מכבר, היה רובץ ליד המלונה ובקושי קם לאכול ולשתות.

וטרינר היה באותם הימים יקר מציאות ונדיר, בטח בסביבה העירונית.

באותו יום שישי, הגיע חתנו של גרישה, וכמו שהבטיח לחמו, הגיע מצויד באקדחו האישי.

אחר הצהריים, עמס על כתפו את חפירה, קשר את רקסי לרצועה וצעד איתו לתוך שדה הבור שליד הבית.

לימים, נוקה שדה הבור, אדמתו יושרה ובמקום הוקם היכל הספורט על שם נוקיה.

בין יסודות המבנה, מונחות עצמותיו של רקסי, מנוחתו עדן, ומחזקות את המבנה המדהים…

חברת חשמל

המחזה היה סוריאליסטי, שלוש משאיות, עמוסות עמודי חשמל מעץ, סובבות בחשיכה במגרש לא גדול, אורות כבויים, ונזהרות שלא לפגוע אחת בשניה או ברכבים הנוספים שחונות במגרש.

ענן אבק התאבך מהמגרש והפריע לראות מה קורה…

הכל החל במשחק כדורגל, בקן השוה״צ שברחוב נירים ביד אליהו.

הכדור נבעט גבוה ונחת בחניון לילה של חברת חשמל.

החניון היה מוקף בגדר מתכת גבוהה, אבל הכדור היה יקר ערך (במושגי אותם ימים), ואחד מהשחקנים, אזר עוז וקפץ מעל הגדר.

היי, אתם יודעים, המשאיות פתוחות, צעק מעבר לגדר.

לא חלפה דקה וקריאה נוספת בעקבותיה. היי, המפתחות בסוויטש, קרא…

נכנס לרכב, העביר מפתח למצב התנעה וראה זה פלא, המשאית הגדולה נעורה לחיי הלילה.

וואללה, מי יכול לעמוד בפני הפיתוי.

עד לאותו לילה, הסתכם נסיונם של הנהגים בני ה15-16, בנהיגה גנובה בטרקטורים במחנות עבודה בקיבוצים.

זו באמת נחשבה בעינהם הזדמנות שלא תסולא בפז.

כעבור דקה, קפצו עוד שניים ושלושת המשאיות דהרו בסיבוב, אחת אחרי השניה.

בדרך נס, לא נשמט המטען ואחרי שהרוו את צימאונם, החנו את המשאיות באומנות רבה וחזרו כלעומת שבאו.

עובדי חברת החשמל שהגיעו בבוקר, דמו לזהבה ושלושת הדובים…

היי אמר אחד, אני משוכנע שהחניתי את המשאית בחניון 12 וכעת מצאתי אותה בחניון 17…

היי, מישהו השאיר את הסוויטש פתוח במשאית שלי והלך המצבר…

ואצלי, בלם היד לא היה משוך, התלונן השלישי…

השמועה עשתה לה כנפיים, והדיון הערכי לא איחר לבוא…

לא נאה ולא יאה לעשות מעשה כזה ובמיוחד לחניכי השומר הצעיר שאמורים להיות ערכיים…

עברה בערך שנה וחצי עד שאיפשרו לי לשוב ולהדריך חניכים צעירים, אחרי ההדחה מהדרכה שהושתה עלי בגין אותו ארוע…

Moshe Lederman כייף לקרוא ולהיזכר... בטח החזירו אותך להדרכה אחרי שנה וחצי אחרי שהורידו שליש.... כנראה בעתונים היה כתוב: "בני טובים לאן או הנוער של היום זה בררה...".

Arie Gilad כל הזמן ידעתי שתכתוב את הסיפור הזה. והנה זה הגיע. יש עוד כמה סיפורים מפרי מקלדתך שאני יודע שיגיעו. ואני מחכה בסבלנות.

Itsik Cohen מה שאני זוכר מהשמוצ' זה את הטווס שהיה בכניסה, אלף פעם תכננו איך לפלח אותו ואף פעם לא הצלחנו, זה המזל שלנו אחרי 5 דקות היו יודעים מי אנחנו...