"הנפלא מבחינתי בתחייתה של יד אליהו היא הדרך בה אני קושר הגיגים וזכרונות וסיפורים לא רק עם אלה שהיו עימי במעגל - אלא גם אנשים שלא היכרתי אז, כשאני נפעם כל פעם מהוורסטיליות של המקום בו גדלתי. כברת ארץ שהצמיחה לא רק סיפורי הצלחה שכבודם ויוקרתם במקומם עומדים - אלא בני אנוש נפלאים בהגותם, מחשבותיהם ומעל לכל - בנשמתם הטובה והמיטיבה". (אודי גלבמן, 23/5/2019)

יד אליהו שלנו

ילידי 1945 - 1955

לגדול ביד אליהו

נולדנו להורים שעברו את מלחמת העולם השנייה והשואה, עברו שנים של מאבק בבריטים, עברו את מלחמת העצמאות, הקמת המדינה, העליות הגדולות, שנות הצנע וכל זה בלי הפסקות, הכל ברצף... לצד התרגשות אדירה על הקמת המדינה אחרי אלפיים שנות, התמודדות עם כאב, אובדן, עוני, צפיפות והמון המון אי ודאויות, ניתן לומר שהורינו היו "גיבורים בעל כורחם". בנסיבות האלה הם הביאו אותנו לעולם, ומכל המקומות בעולם, ליד אליהו... האתר ינסה לחבר אותנו, ילידי השנים ההן לחויות הילדות ובעיקר לבני גילנו וקורותיהם... האתר לא נועד להחליף את הפייסבוק אלא להשלימו... נמשיך לצ'וטט בפייסבוק והאתר ינסה לדלות ולהעלות חומרים כדי שיהיו מאורגנים וזמינים, בנגוד לשטף הנעלם במעמקי הפייסבוק.

קיראו, שתפו, הציעו הרחיבו את המעגל... האתר הוא של כולנו,

משה לדרמן (moshe.lederman@gmail.com)

חברים כותבים

פניני נוסטלגיה - מאת אודי גלבמן

סיפורים מהשכונה - יוסי הראל

ד"ר אריה יגודה

גדי קריגר המקאמיסט

"הגיגי נועם" - נועם דימנט

שוש הראל

קישורים

יד אליהו 1949

נוסטלגיה

יד אליהו, ילידי שנות הארבעים והחמישים

הזהו הילד

אודי גלבמן - "הילד שבי"

הזהו הילד

מחצר הקיבוץ

עם העיניים שצחקו תמיד

וזהרו

עד חופי כינרת

רחוקים.

הזהו הילד

עם השאלות שרק

התום הנפלא -

מייצר,

והן לעולם לא -

נמחקות.

ואיך זה

ככה סתם

קם והלך

בלי לשאל שאלות

ואין יודע

ואין מקשה

ולא תהיינה :

תשובות.

הַיֶּלֶד שְׁבִי הוּא שֶׁלִּי וְאיתִי, בּוֹעֵט כַּדּוּרִים אֲבוּדִים

אַל מְקוֹמוֹת שֶׁל דֶּשֶׁא וּבֹץ וַאֲדָמוֹת שחונוֹת

שֶׁגַּרְגְּרֵיהֶן נִדְבָּקִים לְגוּפוֹ הַמיוזָע בְּזיעַת בְּתוּלִים

בְּטֶרֶם דַּעַת אֶת מִכְּאוֹבֵי הָאַהֲבָה.

זר לָרְגָשׁוֹת,

חוֹלֵם אֶת חֲלוֹמוֹתָיו מָשָׁל הָיוּ כַּר דֶּשֶׁא בִּלְתִּי נִגְמָר

שֶׁל אַשְׁלָיוֹת עַל קַרְיֵרָה שֶׁל כַּדּוּרַגְלָן בִּינְלָאמִי,

וְגֶשֶׁם יוֹרֵד חָזָק וְאַכְזָר וּמַקִּישׁ רִשְׁעוּתוֹ עַל חַלּוֹן

הַכִּתָּה בְּעֵת שֶׁפַּעֲמוֹן בֵּית הַסֵּפֶר מְצַלְצֵל לְהַפְסָקַת

צָהֳרַיִם מִמֶּנָּה אֵין יְלָדִים שֶׁחוֹזְרִים שְׂבֵעִים, וְהָרָעָב

נִמְשַׁךְ וְנִמְשַׁךְ לְאֵין קֵץ בִּלְתִּי פָּתוּר שֶׁל מַחְשָׁבוֹת

עַל מִי וּמָה יָכֹל הָיִיתִי לִהְיוֹת . וְזֶה קְצָת יַלְדוּתִי בֶּאֱמֶת.

וּקְצָת כּוֹאֵב.

אֲפִלּוּ הַיּוֹם.

יוסי שריד כתב פעם שחלומו הגדול היה להיות השוער של מנצ'סטר יונייטד. החלומות שלי היו הרבה יותר צנועים, אבל די היה באחד מהם לעורר את חמתה של המורה פוקסמן שנזפה בי בפניה הזועפות - אותו רגע במיוחד - " תפסיק לחלום" . אז הפסקתי. אבל הוא עדיין נמשך גם בלי שארצה.

משה לדרמן (1949) moshe.lederman@gmail.com