מדרש ויקרא רבה (פרק יד, סימן א) שואל על סמיכות הפרשיות, מדוע דיני טומאת האדם מגיעים אחרי דיני טומאת הבהמה. הוא משווה בצורה יפה את הסמיכות הזאת לסמיכות אחרת שאנחנו מכירים , בריאת האדם ובריאת הבהמה. בפרשת בראשית מסופרים שני סיפורי בריאה, באחד האדם נברא אחרי הבהמות ובשני האדם נברא לפני. המפרשים עסקו בסתירה כביכול ואחד ההסברים היפים הוא שקודם נבראה הנפש האלוקית שבאדם, אח"כ נבראו בעלי החיים ובסוף נבראה הנפש הבהמית באדם (שם, שם).
ומסביר ויקרא רבה "אם זכה אדם אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו: יתוש קדמך, שלשול קדמך". כלומר אם האדם מכיר בקיומה של הנשמה האלוקית שלו ופועל בהתאם, הרי הוא נזר הבריאה; אך מאידך, אם הוא מתייחס רק לנפש הבהמית שלו, אזי החיות הפשוטות ביותר מכובדות ממנו.
ולענייננו, אם אנו פועלים באופן לא מוסרי, גם ביחסנו לסביבה ולבע"ח, אנו חוטאים למהותנו וד"ל.
מי ייתן ונזכה לעשות טוב לעולם ולכל מעשה בראשית.