בפרשה אנו קוראים על סיפורן של בנות צלופחד: אביהן מת ולא הותיר אחריו בנים. מקובל היה אז בישראל שהבנים הם היורשים את הנחלה וכעת נוצר מצב חדש: הן אומרות "אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְהוָה" (במדבר, כז' ג'-ה').
הלכה מגיעה מהשורש ה.ל.כ. כלומר היא צריכה להיות משהו שהגיוני, שמתאים למציאות, שהולך עם המציאות ושהאדם יכול ללכת איתו, לא משהו שהולך "ראש בקיר". (ולכן יש גם מצד אחד את המונח גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בפניה ומאידך גיסא לא כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה).
במקרה זה פסק הקב"ה שבנות צלופחד יורשות נחלה, כי כך ההלכה הולכת למצב שאין בנים יורשים, הלכה שלא הייתה ידועה קודם לכן.
חלילה אין אנו באים להגיד שנשים נמצאות מתחת לגברים באיזה שהוא אופן, בנסיבות ההיסטוריות של אז היו נוהגים חוקים מסויימים ולכן כתבה כך התורה.
מובן שכיום הנורמות והתרבות השתנו ואין יותר הבחנה בין נשים לגברים בכל הנוגע לדיני ירושה. אך יש רעיון כללי יותר שמובע בפרשה וממנו אנו יכולים ללמוד גם לימנו אנו:
הרעיון הבסיסי הוא שגם כאשר יש היררכיה היא לא מוחקת את הזכויות של אלו שלא נמצאים בראשה. כפי שבטבע יש כמה דרגות: דומם, צומח, חי ומדבר, גם לחי יש זכויות על אף שהוא נמצא מתחת למדבר בדרגות הסולם.