השבוע אנו קוראים בפרשה: "לֹא תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא" (דברים יז' א'). הפרשנות המקובלת מסבירה את הציווי בכך שמתנה מביאים מן המובחר, ולא מן הפגום. ברצוננו להציע פרשנות אלטרנטיבית: לא זובחים בעל חיים עם מום - כי הוא כבר סובל מספיק, למה להתעלל בו עוד?
"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר." (דברים כ', יט'), אם אסור לגדוע עץ פרי שלא לצורך פירותיו, כי יש תחליפים אחרים לענפי העץ בזמן עשיית מצור, על אחת כמה וכמה אסור לגדוע את חייה של בהמה כי יש תחליפים רבים לבשר.
דברים כ' י' "כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום.", כמו במלחמה כך צריך להתנהג גם לבעלי חיים, לפני שרוצים להרוג אותם, צריך לקרוא להם לשלום ולתת להם הזדמנות לחיות.