הרב אלישע גרינבוים מדבר איתנו על חמלה וההיגיון של הפרדת בשר וחלב:
הגיוני שרוצחים וגנבים צריכים לקבל את העונש המגיע להם. (ראה שמות כא, לז, שמות כב, יב ועוד).
הגיוני שאם השור שלך נגח את שורי למוות אתה צריך לשלם. ("וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת, ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון" (שמות כא, לה)).
הגיוני שלא לענות אלמנות, יתומים וגרים ("וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. כל אלמנה ויתום לא תענון..." (שמות כב, כ-כא).
אבל האם יש הגיון שלא לבשל גדי בחלב אמו??? ("לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט)).
פרשת השבוע נקראת "משפטים", שם שפירושו המילולי הוא "חוקים" המתייחס ספציפית למערכות ההגיוניות והמובנות-מאליהן שאותן אימצו כל החברות בכל התקופות ושעליהן שמרו והגנו.
ניתן לומר שכל אחד מבין שיש לייסד מערכות משפט, להעביר חוקים בענייני נזיקין ובתחום המשפט האזרחי, ולתקן תקנות להגן על החלשים והפגיעים. מדוע הייתה צריכה התורה לעסוק בכך?
אולם, אם נתבונן עמוק יותר, בסיבה מדוע אנו שומרים על קיום המצוות – שכן בכך אנו מתקרבים אל האלוקים – נבין כי יש לשמור את ה"משפטים", המצוות המובנות מאליהן, באותה מידה הקרבה עצמית ושל כניעה הנחוצות כדי למלא אחר המצוות הבלתי מובנות של אלוקים.
אולי זוהי הסיבה שבגללה האחרונה שבשורת החוקים הארוכה – חוקים שלכאורה הם שפויים ופחות-או-יותר מובנים מאליהם – היא המצווה הבלתי מוסברת הכוללת איסור על ערבוב חלב ובשר. אפילו הפעולות ההגיוניות שאנו נוקטים ביושר ובכנות, באנושיות ובחמלה, נעשות למען תכלית גבוהה יותר מאשר ההגיון הפשוט גרידא. מה שלא נעשה, להיכן שלא נפנה, פעולותינו והנחיותינו מהוות ביטוי לקבלה האיתנה שלנו את ההגיון הגבוה יותר, וכן ליחסנו כלפי תכליתו ומשאלתו של אלוקים ולמסירותנו אליו.
נלקח מ - http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/628808
בפרשת משפטים מזכירים את צער בעלי החיים וכותבת הפרשה "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו", עזיבה היא מלשון עזרה (רש"י). ואיך אפשר לאכול בהמה בלי לצער אותה ?
בפרשת משפטים מצווים אנחנו כי "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמרך" וגו' שמות כג' יב', והאם אנחנו וגם שורנו יכולים לשבות אם שורנו נמצא על שולחן השבת, במצב כזה…..