פרשתינו המכונה "פרשת הברכה והקללה" מציירת בפני הקורא שני תסריטים אפשריים. ציור המאורע במקרה הטוב ובמקרה הרע. בתסריט החיובי - הוא הברכה מבטיח הקב"ה "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם" (ויקרא כו' ו'). הרמב"ן מתייחס לנושא ודבריו מדהימים ומאלפים גם יחד. הוא מסתמך על המחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון במדרש תורת כהנים (ב' א') ששואלים מה פרוש 'חיה רעה' ? רבי יהודה אומר, מעבירין מן העולם, ואילו רבי שמעון אומר משביתין שלא יזיקו, היינו החיות הטורפות יחדלו מטרף (זהו מהלך דומה לפרוש הידוע לייתמו חטאים מן הארץ: אין הכוונה שהחוטאים ימותו אלא שיחדלו לחטוא). הרמב"ן מצודד בדעת רבי שמעון וכותב שכשתקיים בארץ ישראל הברכה, תהיה הארץ כמו שהיה העולם לפני חטא האדם הראשון - לא היו חיות טורפות כלל. החיות לפי פירוש זה החלו לטרוף רק בעקבות (ובאשמת) חטא האדם: "רק מפני חטאו של אדם...הושם הטרף טבע להם, גם לטרוף זו את זו. כידוע כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר וכן אומר הכתוב (יחזקאל יט' ג') לדעת הרמב"ן אפוא, בהסתמך על בראשית א' ל', מלכתחילה ברא הקב"ה עולם בו אין טרף וכל החיות ניזונות מן הצומח, אך אח"כ יילמדו הטרף מפני החט הממית"
מדהים ומרגש לראות כמה חכמנו מפרשי התורה היו רגישים לנושא הטרף, הטענה הנפוצה נגד הצמחונות מתנפצת כאן מן היסוד. לא כך בטבע, לפחות לא בארץ ישראל בזמן הברכה. "ואריה כבקר יאכל תבן" (ישעיהו סה' כה') אינה רק מטפורה לשלום אלא אלא נבואה ממשית אמיתית. בחמלתם הרבה כלפי בעלי חיים וברגישותם הבינו מפרשי התורה שבעולם שקדם לחטא ובעולם המתוקן לעתיד לבוא לא יהיה צורך בטרף ובטח שלא באכילת בשר.
הלוואי ונזכה ללכת בדרך הטובה ולזכות בברכות שהיא מביאה עמה.