בפרשה אנו קוראים אודות הסיפור הידוע בשם "קברות התאווה". זהו אחד המקומות בהם הסלידה של התורה מתאוות הבשר מתבטאת בצורה הכי גלויה ונוקבת, והביקורת על התאווה נאמרת באופן ברור ובלתי מתפשר. כמעט אי אפשר להיות יותר ברורים... "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר" (במדבר יא' ד'). בני ישראל לא מסתפקים בלחם מן השמים, המן, ומתגעגעים לאוכל שכביכול היה להם במצרים. במקום הכרת תודה על נס גלוי וקיומי שנעשה להם, הם מתנהגים בכפיות טובה ונכנעים לזכרון מסולף - שהרי לא היה להם אוכל רב במצרים שכן הם היו שם עבדים, אך כך היא דרכו של האדם שהוא נוטה להמציא לעצמו עבר טוב יותר ממה שהיה באמת ולהתרפק עליו.
העונש על התאווה הוא דווקא במילוי התאווה במידה מופרזת "לא יום אחד תאכלון ולא יומים ולא חמשה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא יען כי מאסתם את יהוה אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים" (שם, שם, יט'-כ'). בני ישראל קיבלו המון שלווים, עד כי "הממעיט אסף עשרה חמרים" (שם, שם, לב') אך השפע כאן אינו לברכה, לכאורה ה' ממלא את בקשתם אך לאמיתו של דבר זהו עונש ואקט חינוכי שבאה להראות כמה רעה התאווה (בדומה לסיפורי עם רבים בהם השועל שאוכל יותר מידי ענבים לא מצליח לצאת מהכרם ופו הדב שאוכל יותר מידי דבש לא מצליח לצאת מהבית שלו וכו'). באמת יכול להיות שה' לא הרג אותם אלא האכילה היתרה היא זו שגרמה למוות. תאוות האדם היא שממיתה אותו.
כדאי לציין שפירוש זה ממשיך את דרכו של הפירוש אודות ברכת הכהנים בפרשה הקודמת.
יש מדרש ידוע על המן: "שכל מעדני עולם טועמין במן, כל מי שהיה מתאוה בשר היה טועמו, וכל מי שהיה מתאוה דגה היה טועמו, מי שהיה מתאוה תרנגול או פסיון או טווס כך היה טועם כל מה שהיה מבקש" (מדרש רבה) ואם כך מה הייתה הבעיה לדמיין טעם של בשר ? למה התלונות ? שכן אנשים מתאווים לא רק לטעם אלא גם למראה, למרקם ולריח של המאכלים. בני ישראל רצו את המראה, הריח והמרקם של הבשר, זהו צורך טבעי ואנושי ואפשר להבין אותו ואפילו להזדהות איתו. אם ננסה להיות לצידם של בני ישראל ולהבין את הצורך שלהם, נוכל לקשור את הסיפור לימינו אנו: אלו מאיתנו שאוהבים אוכל וחשוב להם שהוא יראה יפה, יריח טוב ויהיה במרקם נעים יכולים למצוא את כל הדברים הללו בלי בשר ממש. יש מתכונים לסטייק על בסיס טופו או חלבון חיטה, קציצות ירקות שדומות לקציצות דגים בריח ובמרקם, ממרח חצילים שדומה לכבד, גלידה צמחית שדומה במרקם לגלידה חלבית ועוד ועוד....
רעיון נוסף מתוך ההבדל בין לראות ולאכול אך דווקא בכיוון הפוך ממה שנאמר לעיל: הרבה אנשים כיום רוצים מאד לאכול בשר אך גם מאד לא רוצים לראות את הבשר רגע לפני שהוא הופך לקציצה, רגע לפני השחיטה. יש לתת את הדעת על צביעות זו של הפער בין בית המטבחיים למסעדת גורמה.
רש"י על הפסוק השני של הפרשה: " 'בהעלתך' - למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? - לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: 'חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות'.", כלומר להדליק נרות זה יותר חשוב מהקורבנות. כדאי לכוון על פירוש זה בזמן הדלקת נרות השבת.
מדוע אמר משה אל ה' "ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג"
תו אמר ר' יוסי וכו': עוד אר"י, כתוב, "אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג" וגו'. שואל, וכי משה שהיה ענו מכל בני העולם, משום ששאלו ממנו ישראל לאכול, מסר עצמו למיתה. למה. א"ר אבא, דבר זה למדתי, וסוד עליון הוא, משה לא חרה לו ולא שאל למסור עצמו למיתה משום זה ששאלו ממנו ישראל, לאכול בשר.
ת"ח משה אתאחד וכו': בוא וראה, משה נתאחד למעלה, והיה עולה במה שלא נתאחד נביא אחר, ובשעה שאמר לו הקב"ה למשה, "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות טז), שמח משה ואמר ודאי עתה, שלימות הזה תהיה נמצאת בי, כי בזכותי נמצא המן לישראל. כיון שראה משה, שחזרו לרדת למדרגה אחרת ושאלו בשר, ואמרו, "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". אמר, אם כן הוא, הרי מדרגתי היא פגומה, שהרי בזכותי יאכלו ישראל מן במדבר, הרי אני פגום ואהרן פגום ונחשון בן עמינדב פגום כי אהרן ונחשון היו אחוזים בימין ושמאל של משה.
אמר ואם ככה וגו': לפיכך אמר, "ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג", כי נהייתי כנוקבא - שהיא מלכות, בהמאכל שלה - דהיינו בבשר שהם שואלים. ואני יורד מן השמים שהוא מדרגה עליונה - דהיינו ז"א, עי"ז שמאסו בלחם מן השמים, לרדת למדרגת הנוקבא - לאכילת בשר, והלא אני מעולה מכל שאר נביאי העולם, כי כל הנביאים נתנבאו ב"כה" - שהיא הנוקבא, ומשה התנבא ב"זה" - שהוא ז"א, הנקרא שמים, וע"כ אמר "ואל אראה ברעתי". שנחשב למת ודאי לרדת למדרגה תחתונה. כי היורד ממדרגה למדרגה נחשב לו למיתה.
כדין ויאמר ה' אל וגו': אז, "ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". הרי הם לתת להם מאכל אחר, שאינו מן השמים, שהוא מדרגת משה. ולא תהיה נפגם במדרגה שלך. וע"כ "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם". מהו הטעם, הוא משום שהם נתאחדו בלבנה - שהיא הנוקבא, וצריך השמש - שהוא מדרגת ז"א ומדרגת משה - להאיר לה, וע"כ "ושמתי עליהם", כדי שיאירו מן השמש, שהוא מדרגת משה, כאור הלבנה - שהוא מן השמש, ומשום זה מאכל זה - בשר, לא בא על ידי משה, אלא ע"י שבעים איש. כדי שלא יופגם. שלא יוצרך לרדת ממדרגתו כנ"ל.
זכאה חולקא דמשה וכו': אשרי חלקו של משה, שהקב"ה רצה ביקרו, עליו כתוב, "ישמח אביך ואמך" וגו' (משלי כג). ישמח אביך - זה הקב"ה, ואמך - זו היא כנסת ישראל, שהיא המלכות. ותגל יולדתך - זו אמו של משה שלמטה. הקב"ה אהב אותו יותר מכל נביאי העולם. שנבואתו היתה בלי אמצעי כלל, שכתוב, "פה אל פה אדבר בו". והעמדנו בכמה מקומות.
ויצעק משה אל וגו': "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה". כבר העמידוהו. והוא סוד שם הקדוש של י"א אותיות דהיינו אותם י"א אותיות שיש בהמלות "אל נא רפא נא לה". ולא רצה משה להתפלל יותר, משום שעל שלו לא רצה להטריח את המלך יותר, על כן רצה הקב"ה ביקרו של משה. ובכל מקום רוצה הקב"ה בכבודם של הצדיקים יותר משלו, ולעתיד לבא עתיד הקב"ה לתבוע עלבונם של ישראל מעמים עכו"ם ולשמח את ישראל בשמחת ציון. שכתוב, "ובאו ורננו במרום ציון וגו'. ואז "ובא לציון גואל" וגו'. "ברוך ה' לעולם אמן ואמן". "ימלוך ה' לעולם אמן ואמן".
פירוש הסולם פרשת בהעלותך סעיפים קמה - קנ