ההקרבה במשכן נעשית על ידי כהנים, כדי שלא נהיה חלק ממעשה השחיטה, כי זה היה מזעזע אותנו, אני מכיר אנשים רבים שדעתם התהפכה כאשר ראו שחיטה של בשר, קל וחומר השתתפו בה. האם אנחנו רוצים להיות חלק מעולם זה, האם לא היה אחוז גבוה יותר של צמחונים באוכלוסיה אם היו חלק מהתהליך ? האם אנשים שרואים סרטונים של שחיטה יכולים להמשיך לאכול בשר ? כנראה שלא כולם.
בשיחות שערך ישעיהו ליבוביץ לפרשת השבוע הוא אמר בהקשר לפרשת צו ש"העיקר בקורבן אינו הקורבן עצמו אלא בעובדה שיש בו משום קיום התורה, כלומר הכוונה של עבודה ה' ולא עצם המעשה הקשור במישכן ובמזבח" (מתוך שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, ע' 460). דבריו של ליבוביץ מתבססים על מקורות קדומים וידועים: רבים מחכמנו ז"ל הגיעו למסקנה שהקרבת הקרבן שלעצמה אינה משמעותית - העיקר היא כוונת האדם המאמין לעבוד את ה', לעשות נחת רוח ליוצרו, להתקרב אליו ולהודות לו.
הגמרא מביאה את דבריו של האמורא ריש לקיש "מאי דכתיב, זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת.... ? ללמדיך כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם"
ריש לקיש איננו היחיד הדוגל בתפיסה זו, האמורא הבבלי רבא אומר "כל העוסק בתורה אינו צריך, לא לעולה ולא למנחה ולא לחטאת ולא לאשם."
"אמר ר' יצחק, מאי דכתיב זאת תורת החטאת, זאת תורת האשם וכו' ? ללמדך כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם"
מדרש רבה הולך אף רחוק יותר ודורש את האות ל' בפסוקים במשמעות של "לא": "זאת התורה, לא לעולת, לא למנחה, לא לחטאת, לא למילואים ולא זבח השלמים, אלא היו עוסקים בתורה ויהיה חשוב לפני כאילו אתם מקריבים את כל הקורבנות".
המדרש הגדול התימני מביע רעיון דומה: בתשובה לשאלה של עם ישראל - "עכשיו שאין אנו מקריבים קורבנות, מהו שנתעסק בהם ? אמר הקב"ה: זאת התורה לעולה" כיוון שאתם מתעסקים בתורת העולה, מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים אותה.
ראינו איפה חמישה מקורות חשובים, ריש לקיש, רבא, ר' יצחק, מדרש רבה והמדרש התימני המביעים רעיונות דומים בנוגע לקורבנות ולתורה (ובזיקה להם) ובהסתמך עליהם יכול ליבוביץ להגיד שעבודת הקורבנות במשכן ואחר כך במקדש באה רק לתת ביסוס חומרי לתורה. היא איננה תורה עצמה.
מקור נוסף, יפה ונוגע ללב, בנושא הקרבת קורבנות הוא בדברי ר' יהושע בן לוי במדרש: "בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה שבזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו, מנחה - שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את כל הקורבנות כולם, שנאמר "זבחי אלוקים - רוח נשברה" (תהילים נ"א). דבריו המאלפים של ר' יהושע באים ללמדנו כי אין הקב"ה זקוק לקורבן אלא לליבו של המקריב (מעין האגדה, ד. ארזי, ע' 114).
אם נחבר יחד את כל המקורות נגלה שאין זוהי גחמה של הוגה יחיד במהלך ההיסטוריה של מחשבת ישראל, נהפוכו, זוהי קשת רחבה, גישה מקובלת ונפוצה בקרב חכמי ישראל שהבינו את מה שרבים מאיתנו חשים: אין הקב"ה זקוק לקורבנות, הוא "שרחמיו על כל בריותיו אשר ברא" אינו מבקש מאיתנו שנחזור לעבודת הקורבנות, אלא שננסה בכל כוחנו לעבוד אותו, להתקרב אליו (ולא בכדי המילים להתקרב ולהקריב הן מאותו השורש).
מי יתן ונמצא את הדרך
אמן
"אמנם יבוא איסור חלב להורות בבא עת ההערה השכלית להגלות שאפילו אותו החי, המתפרנס משל בעליו, תבוא ההערה בזמן קדום, על-כל-פנים שלא לטול חייו שלא למטרה הכרחית, כי אם בשביל שהוא האדם מתאוה למשמנים "כל חלב שור וכשב ועז" (ויקרא ז).
ואם הנפילה המוסרית שלו גרמה להחליש את כוחותיו החומריים, עד שאי אפשר לו להתפתח גם בכוחו החומרי, שיש לו מגע הגון עם ההתפתחות העליונה של מעלת נפשו, כי אם על ידי מה שיאכל בשר בע"ח, על כן במניעת החלב ואיסורו החמור שגם מבלעדו יוכל האדם עמוד בחיזוק כוחותיו, והיתרון שבו איננו כי אם יתרון של תאוות חוש, של אכילת השמן הנאהב לחכו של האדם הזולל, בזה יובלט שיסוד ההיתר הוא על פי הכרח ובקושי, עד שעם איסור החלב דוקא, הדם "הנשפך על הארץ כמים" (ע"פ דברים יב, פרשת ראה) יצעק אליו, בבא זמן התעלותו, להתרומם מאלו ההשפלות".
('אפיקים בנגב', מובא ב'חזון הצמחונות והשלום')
לעיל גם בפרשת "ראה"