הפרשה מלמדת אותנו שני עניינים חשובים: הראשון, האיסור לאכול את הדם והשני, הציווי לכסות בעפר את דם החיה שנשחטה. ונדון בשניהם:
1. התורה מנמקת את האיסור לאכול את הדם באמירה "כי נפש הבשר בדם היא". ראשית, מפשט הכתובים עולה שלחיות, בהמות ועוף - יש נפש לפי התורה, ואין זה ברור כלל בימינו לאנשים רבים הטוענים ש"חיות לא מרגישות כלום ולא מבינות כלום", טענה שבאה להגיד שהן רק גוף. לא ! הן בעלות נפש, ויש לתת על כך את הדעת. שנית יש כאן הגבלה על האדם, הוא לא יכול לאכול מה שהוא רוצה. התורה במכוון מגבילה את אכילת הבשר.התורה מגבילה כל כך את האדם: הוא צריך לשים לב מה הוא אוכל בדקדקנות ואח"כ לכסות - היא עושה מזה סיפור שלם, האדם לא יכול סתם כך ללכת להנאתו ולצוד. התורה באה לרסן את התאווה, וקצת אולי להוציא את החשק לבשר. כפי שכתב הרמב"ן שמלכתחילה לא היה האדם אמור לאכול בשר וגם שהותר היה זה רק כדי לכפר על נפשותינו.
התורה מנמקת את האיסור בכך שהדם, באשר הוא הנפש, ניתן רק על מנת לכפר על נפשותנו ולא על מנת לאוכלו. הרמב"ן כותב בפרושו לפסוק יא. הוא מרחיב בנושא נפש הבהמה ומביא דוגמאות לכך מיונים וכלבים ("ועל הדרך שיראוהו חוקרי היונים, מן השכל הפועל התנוצץ זיו וזוהר צח מאד ובהיר, וממנו יצא ניצוץ נפש הבהמה, והנה היא נפש גמורה בצד מן הפנים, ולכן יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה, והיכר ברגילים, ואהבה להם, כאהבת הכלבים לבעליהם, והיכר מופלאבאני בית בעליהם, וכן ליונים דעת והכרה ")
רש"י ובעקבותיו אור החיים, בפרושם לפסוק יג' דורשים את המילים "אשר יצוד" ושואלים מה הטעם שמצאה התורה לפרט, הרי "אין לי אלא ציד", התשובה נמצאת בתלמוד הבבלי, חולין, פד' ע"א. גם שם שואלת הגמרא "מה תלמוד לומר ,'אשר יצוד', לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת" כלומר אל לאדם לאכול בשר תדיר אלא רק מתוך מאמץ וטורח והטעם לכך בעיני אור החיים הוא שלא לבוא לידי גרגרנות ותאווה. אור החיים מרחיב עוד וכותב שדין הריגת בהמה הוא כמשפט האדם (עפ"י סנהדרין ב') היינו רק בבית דין של 23 דיינים.
2. הציווי לכסות את הדם מהדהד בצורה חזקה את סיפור קין והבל ושולח אותנו חזרה אל הרצח הראשון בהיסטוריה. "דמי אחיך צועקים אליך מן האדמה" ונראה לנו שמלבד הזיקה הבולטת לקין והבל יש כאן גם ענין של בושה: אדם מכסה דבר שהוא מתבייש בו, שהוא רוצה להסתירו, להעלימו. רוצח מכסה את מעשיו. התורה אומרת (כפי שפירש יפה הרב בני לאו) "תאכל, אבל תתבייש שאתה אוכל..."
בנוסף יש כאן גם רגישות מאד גדולה לכבוד המת, כפי שלגבי אדם מת יש דרך להתנהג כדי לא לבזות את גופתו, כך גם לגבי בעלי חיים, יש דרך להתייחס אליהם אחרי השחיטה.
"ועוד, מן הידוע שהנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד", כותב הרמב"ן בפירוש לפסוקים יא'-יב'. זוהי תפיסה שמקובלת גם בימינו, היינו, מה שאנו מכניסים לגוף משפיע עלינו, על הנפש שלנו, והרמב"ן כותב שאם אוכל האדם את נפש החיה ממש, הרי הוא הופך להיות דומה לחיה - לא מעלה אותה, אלא מוריד את עצמו....
בתחילת פרק יז' נאמר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, אֲלֵיהֶם: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר. אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז, בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה, לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה--דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ." (ויקרא, יז' א'-ד'). כלומר שההיתר לאכול בשר, בנוסף להגבלות לסוג החיות ומצבן הרפואי, מוגבל גם למיקום האכילה ומה עושים אחר כך. כל כך הרבה הגבלות נתנה לנו התורה, ואם היו מקיימים אותן בימנו, היינו צמחונים.
ישנם עוונות שאנו לוקחים אחריות עליהם וישנם עוונות שאנחנו מתביישים בהם, שקשה לנו להיזכר בהם, שאנחנו לא רוצים לראות את זה שוב. כך גם השעיר לעזאזל, הוא נלקח רחוק מאיתנו כדי שלא נראה אותו, וכך גם השחיטה של הבהמות המתבצעת בבית המטבחיים בזמן ובמקום שאנו לא רואים, כי קשה לראות עגל בוכה לפני השחיטה.
מי ייתן ולא נראה מראות כאלה לא לפני הביצוע ולא אחרי הביצוע.